שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל
באחד הימים, לא זכור לי התאריך המדויק בגלל השנים הרבות שעברו, באה אליי בת כיתתי בבית הספר "העמק המערבי", אירית ברויטמן, לימים שמר, וביקשה ממני להתלוות אליה לירושלים, לראיון שנקבע לה עם השר מנחם בגין. הראיון היה דרוש לה לעבודת גמר שעשתה על ארגון האצ"ל. כמובן ששמחתי להתלוות אליה.
הימים היו לאחר מלחמת ששת הימים, עת בגין שימש כשר בלי תיק בממשלת האחדות הלאומית בראשותה של גולדה מאיר. זמן קצר לפני שפרש ממנה בגלל סירובו להכיר ביוזמת רוג'רס, שהכירה בהחלטת האו"ם 242.
בגין כבר לא היה "מוקצה" כמקודם, עת בן גוריון הכריז: "בלי חרות ומק"י!" – אבל טרם עלה אז על הדעת שהוא עשוי לעלות יום אחד לשלטון.
היה יום אביבי ויפה, עלינו על "בגדי ערב", ונסענו בדרך הארוכה מהעמק לירושלים. הגענו למשרדו בירושלים בדיוק בזמן. קיבל אותנו בלבביות יחיאל קדישאי, שהיה מזכירו האישי של בגין, והוא שאירגן לנו את הפגישה. "תמתינו," אמר, "שיתפנה." המתנו. לאחר זמן הזמין אותנו קדישאי להיכנס לחדרו.
בגין קיבל את פנינו בחביבות: "הו," אמר, "באתם כל הדרך מהקיבוץ, מהעמק?"
הוצאתי מיד מהכיס את השאלה החשובה שרציתי לשאול, שחזרתי וניסחתי אותה על הכתב מראש: "מדוע בפרשת אלטלנה לא קיבלת את מרות הממשלה החוקית, שר הביטחון והרמטכ"ל? והאם כעת כשאתה משמש כשר בממשלה היית רואה מקרה דומה כלגיטימי?"
לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה, אמר לנו בגין "אני מצטער, אני צריך כרגע ללכת לארוחת צהריים. תבואו פעם אחרת..."
יצאנו מאוכזבים. הלכנו ברגל לעיר העתיקה ולכותל שאז היה אטרקציה, וחזרנו כל הדרך הארוכה חזרה.
נזכרתי באירוע הזה כשקראתי את דברי השבח שכתב יוסי אחימאיר על יחיאל קדישאי (שאכן זכור לי כחביב וידידותי) ("חדשות בן עזר" 842).
כזכור בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שקיבל בבית אבא, טווה יוסי אחימאיר עלילת דמים בזויה על יצחק רבין, כאשר האשים אותו ב"רצח" אנשי אלטלנה, והנה ממשיך יוסי אחימאיר כדרכו לטוות עלילת דם כאשר הוא מציין שאברהם סטבסקי "נרצח" ע"י צה"ל, (שימו לב למינוח המקובל על אויבי ישראל "צה"ל רוצח") והוא ממשיך: "חשבון כבד יש לקדישאי עם אלה שטיבעו את ספינת העולים והנשק 'אלטלנה', באמתלה כוזבת כי באה לחולל פוטש. מי כמוהו ידע את האמת – גם על הכוונה הטהורה של בגין וחבריו, גם על כוונת הזדון של בן-גוריון וחבריו. בעוד כמה ימים שוב יעלה עם חבריו אל קברות רעיו, חללי 'אלטלנה'. אין הוא נוטר ואין הוא מבקש נקמה. רק לזכור ולהזכיר את הנופלים מאש 'התותח הקדוש' הוא מבקש."
מעניין האם יחיאל קדישאי רוצה לזכור גם את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו מאש אנשי האצ"ל (שחלקם ערק מצה"ל בעיצומה של מלחמת השחרור), או שהוא פועל להשתיק את זכרם?
אני קורא בזה ליחיאל קדישאי, למען העתיד המשותף – פְּעל להנצחת חללי צה"ל על אנדרטת אלטלנה.
הבה נראה האם קדישאי יוכל להתעלות על עצמו ולעשות כן.
בינתיים למרבה הצער ראש עיריית תל אביב רון חולדאי (אובז'נסקי) איש תנועת העבודה, קיבוצניק בעברו, נכנע ללחץ, והוא מסרב להנציח את חיילי צה"ל.
לא ניתן להשכיח את חילי צה"ל:
טוראי פסח וולודינגר בן 19,
טוראי משה חיים כ"ץ בן 19,
טוראי יעקב פריד בן 21,
שמסרו נפשם על קיום הדמוקרטיה הישראלית.

על ה"אידיאליזם" של בתי הספר הדו-לשוניים
"בית הספר ללימודי שקר", מגדיר הייטנר את בתי הספר הדו-לשוניים ("חדשות בן עזר" 842) ואני מסכים לכל מילה ולא אחזור על הנימוקים המעולים שהעלה הייטנר, אבל ברצוני לחלוק על דבר אחד.
למרות כינויו את בית הספר "בית ספר ללימודי שקר" מכנה הייטנר את המורים: "אידיאליסטים שוחרי טוב". בפראזיולוגיה המקובלת, הציונית בכלל, וזו של תנועת העבודה בפרט, מקובל לראות במונח "אידיאליסטים" מונח חיובי, ולא היא. לא כל אידיאל הוא חיובי, שהרי כל הערכים הם סובייקטיביים ויחסיים.
הנה אחד הטקסטים המפורסמים על ה"אידיאליזם":
"קיימת מילה, המבטאה בצורה כה נפלאה את התנהגות האדם ברוח זו: מילוי חובה; היינו לא לשאוף לסיפוק העצמי, אלא לשרת את הכלל, לתפיסה היסודית, ממנה נובעת גישה מעין זו, אנו קוראים – להבדיל מאנוכיות ותועלת עצמית – אידיאליזם. פירושה של זו אך ורק כושר ההקרבה העצמית של הפרט למען כלל החברה, למען זולתו. אך כמה חשוב הדבר, לשוב ולהכיר בעובדה, שהאידיאליזם איננו ביטוי רגשי מיותר, אלא היה, הינו ויהיה התנאי המוקדם האמיתי, למה שאנו מכנים תרבות אנושית, וכי הוא, מתחילה ולבדו ברא את המושג "אדם". בלא אמונה אידיאליסטית, הכישורים הרוחניים המזהירים ביותר, נותרים רוחניים בלבד, כעין מראה חיצוני, חסר ערך פנימי, ונטולי כוח יצירה." (היטלר, "מיין קאמפ", פרק 11, עם וגזע).
המשך הקטע מבהיר את מהות האידיאליזם של היטלר. הוא אגב מנגיד את האידיאליזם הארי מול המטריאליזם היהודי, במיוחד זה של מרקס.
ומהו האידיאליזם של המורים הערבים של בתי הספר הדו לשוניים? האם הם "שוחרי טוב" כדברי הייטנר? ניסיתי לבדוק זאת בדרך אמפירית.
למרבה הצער מורי בתי הספר הדו לשוניים, עלא ח'טיב -–מנהל ומחנך בית הספר הדו-לשוני יד ביד בירושלים. אינאס דיב – מנהלת בבית הספר הדו-לשוני "יד ביד" בירושלים, וד"ר חסן אגבריה – מנהל בית הספר "קשר על הוואדי" (בית ספר שאמור "לחנך לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון: כבוד הדדי, שיוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות") – מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות, ולא מופת מוסרי. כלומר, הם כולם "אידיאליסטים" האוחזים באידיאה גזענית.
בניגוד לדברי הייטנר "שבתי הספר הללו מבוססים על עקרון הרלטיביזם הפוסט-מודרניסטי", יש להם אידיאל גזעני חד כיווני. "אנחנו הומניסטים", היהודים אשמים בכל. גם דוגמה (עקרון אמונה) זו איננה מקורית. היטלר גם אמר על עצמו: "אני הומניסט אדיר" – (Ich bin so colossal human) (פרידלנדר, שאול, "שנות ההשמדה 1945-1939", ת"א 2009, עמ' 326 "היהודי לבדו אשם בכול" 330)
ומי כמובן מתנאה בהיותו "חבר בקהילת הורי "גשר על הוואדי" בכפר קרע? כמובן, החבר דודו אמיתי, דובר "גבעת חביבה".
למרבה הצער גם ריאד כבהא - מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה (מרכז הפועל לדבריו "ברוח ההומניזם ושוויון ערך האדם"), אנהר מסראווה, פרחאת אגבריה, זכריה מחמיד – מרכזי צוות במרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה – מסרבים לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס, לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים– גזענות ולא מופת מוסרי.
לא פלא אפוא שהחבר דודו אמיתי, שלא הצליח למצוא אפילו ערבי אחד שאינו גזען מערביי הדו-קיום של גבעת חביבה, לא יתרשם כלל מהגזענות של המורים הערבים-מוסלמים בבית הספר של הדו-קיום? העיקר להציג מצגת שקר הומניסטית ולהשיג כספים.
הערה חשובה. בא אליי מי שטען כי שתיקה אינה מהווה תמיכה. ולא היא. "שתיקה כהודאה דמיא". מי שאינו שותק נגד הגזענות האיסלמו-נאצית, מזדהה עימה.
ואם המורים הערבים-מוסלמים הם גזענים, מה נאמר על המורים היהודים בבתי הספר הללו? המורים היהודים הם פשוט מה שקרוי "אידיוטים שימושיים".

החלום הנאצי על הקמת מוזיאון יהודי –
"מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד" – והגשמתו בוורשה
אלפרד רוזנברג יליד טאלין (1893-1946), היה אחד החברים הראשונים ב"מפלגת הפועלים הגרמנית", ממנה קמה המפלגה הנאצית. הוא הצטרף אל המפלגה עוד לפני היטלר. בתקופה הזו כתב את ספריו הראשונים בתחום אידיאולוגיית הגזע: "הציונות, אויבת העם", "אי מוסריות בתלמוד" ו"עקבות היהודים במרוצת הדורות".
רוזנברג היה לעורך העיתון "פלקישר באובכטר": Völkischer Beobachter. בתרגום –"המשקיף העממי", עיתונה של המפלגה הנאצית, בשנת 1921. בשנת 1923, לאחר כישלון ההפיכה הנאצית המכונה הפוטש במרתף הבירה, מינה אותו היטלר לראש המפלגה הנאצית, לאחר שהוא עצמו נדון לתקופת מאסר של חמש שנים. הוא החזיק במשרה זו במשך תשעה חודשים, עד לשחרורו של היטלר מן הכלא.
בשנת 1929 יסד רוזנברג את "הליגה לתרבות הגרמנית" שמטרתה היתה מלחמה ב"אמנות המנוונת". הוא נבחר לרייכסטאג בשנת 1930 ופירסם את ספרו "המיתוס של המאה העשרים" (בפרפרזה ברורה על ספרו של יוסטון סטיוארט צ'מברליין "יסודות המאה התשע עשרה"). ספר זה זכה לפרסום ותפוצה עצומה ונמכר בלמעלה ממיליון עותקים, שני רק ל"מיין קאמפף".
לאחר מבצע ברברוסה, שבו נכבשו שטחים נרחבים מברית המועצות בשנת 1941, מונה רוזנברג לתפקיד שר ה"אוסט-מיניסטריום" האחראי על ניהול השטחים הכבושים במזרח. והיה בין האחראים להשמדת היהודים.
רוזנברג הקים בפרנקפורט ב-1939 את "המכון לחקר בעיית היהודים" שמטרתו המוצהרת היתה גירוש כל היהודים משטחי גרמניה הגדולה. במסגרת מכון זה הוקם מטה "מבצע רוזנברג". בין השנים 1940-1944 עסק מטה זה במבצעים נרחבים של שוד רכוש יהודי מכל מרחבי שטחי הכבוש הגרמני, בייחוד במערב אירופה כולל ריהוט, תכשיטים, דברי אומנות, חפצי יודאיקה, ספרים נדירים ועוד.
המוזיאון היהודי בפראג נוסד ב-1906 במטרה לשמור על חפצים מבתי הכנסת בפראג שנהרסו במהלך חידוש הרובע היהודי הישן בתחילת המאה ה-20. מה שנותר היו רק שישה בתי כנסת, בית הקברות הישן ואולם העיר העתיקה. הגרמנים שמרו על הכול במטרה להקים "מוזיאון אקזוטי של הגזע הנכחד".
בשנת 1942 המשטר הנאצי הקים את המוזיאון היהודי המרכזי, במטרה להנציח את המורשת של העם שהושמד. חפצים בולטים של אמנות יהודית נאספו באותה תקופה למוזיאון מכל הקהילות ובתי הכנסת היהודיים של בוהמיה ומורביה.

המוזיאון היהודי בוורשה
החלום הנאצי הוגשם בוורשה. ורשה נקייה מיהודים והנה הוקם בה מוזיאון לזכר "הגזע הנכחד". הפולנים כמובן מאושרים. אין יותר יהודים בפולניה. היהודים משקיעים מיליונים דולרים בקיום מוזיאון שימשוך תיירות ויכניס מיליונים של דולרים לאוצר הפולני. היש טוב מזה?http://www.youtube.com/watch_popup?v=tLeFIEg4z7U&feature=share <http://www.youtube.com/watch_popup?v=tLeFIEg4z7U&feature=share

הגזענות הפתטית (האנטישמית והאנטי-ערבית) של פרופסור שלמה זנד
בראיון לרגל הוצאת ספרו החדש "מתי ואיך הפסקתי להיות יהודי" ("הארץ" 19.5.13) קובל זנד: "אני סובל מאנשים שלא מבינים אותי..."
אנחנו דווקא מבינים היטב את זנד. תופעת השנאה העצמית היהודית שהוא לוקה בה אינה חדשה.
המראיין העיתונאי עופר אדרת, קובע שהקריאה בספרו של זנד "מטרידה, מרגיזה ומעוררת מחשבה." ולא היא. הקריאה בטיעונים של זנד רק מעוררת עליו חמלה, על שהשנאה העצמית עיוותה את מחשבתו.
בעצם אין זנד מחדש שום דבר עקרוני בספרו החדש. הוא רק ממחזר את טיעוני ספרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי?" – תל אביב, 2008 – שגם בו אין שום חידוש מחקרי. בשני ספריו זנד ממחזר את משנות "האינטלקטואלים" סטלין, היטלר, וערפאת, שטענו שהיהודים אינם עם, ומכך מסיק זנד, שהוא אינו רואה עצמו שייך לעם היהודי, וכבר כתבתי על כך (גיליון 747), לכן לא ברור למה נחוץ הספר הנוסף הרי כבר מקודם "הפסיק" זנד לדבריו להיות יהודי, שהרי איך יכול להיות אדם שייך לעם שאינו קיים?
אחד הטיעונים אותם מעלה זנד בראיון עימו הוא שאין רכיב יהודי שמקשר בין ההגות של מרקס, פרויד, ואיינשטיין, ולדעתו אין כלל חיבור בין יהודים חילונים.

העם היהודי לפי איינשטיין
בניגוד לזנד, אלברט איינשטיין דווקא כן ראה עצמו שייך ל"עם היהודי" ולא ל"דת היהודית". במארס 1920 הוזמן איינשטיין על ידי "האיגוד המרכזי של אזרחי גרמניה בני האמונה היהודית" (זה היה שמו של ארגון הקהילה היהודית בברלין) לדיון על דרכים מתאימות להשפיע על הקהילה האקדמית באוניברסיטאות בגרמניה, אשר נהפכו למוקדי אנטישמיות בוטה.
איינשטיין, בתשובתו, מתח ביקורת על ההנחה שאפשר להתמודד עם אנטישמיות על ידי הסברה והשפעה על אחרים, וליגלג על שמו של הגוף המזמין. מי שמשתייך לגוף ששמו "בני האמונה היהודית" מצהיר שאיננו רוצה להיחשב כבן עמו, אלא כחבר בקהילה דתית בלבד.
על עצמו העיד: "אין בי שום דבר שאפשר לתאר כאמונה יהודית. עם זאת, אני יהודי ושמח להשתייך לעם היהודי." במאמר "כיצד נהייתי ציוני?" שפירסם ב-1921, ובהזדמנויות רבות נוספות.
סביר שעבורו הלאומיות היהודית היתה לא רק הכרח אלא גם עובדה שאינה מוטלת בספק, שכל יהודי מוכרח להתייחס אליה: "הנני יהודי לאומי במובן זה שאני דורש את שימור הלאומיות היהודית כמו זו של כל עם אחר. עבורי הלאומיות היהודית הינה עובדה קיימת, ואני חושב שעל כל יהודי להגיע למסקנות ברורות בנושאים יהודיים על בסיס זה... זה היה המניע העיקרי להצטרפותי לתנועה הציונית". ("הארץ" 27.8.10 מאת חנוך גוטרפרוינד)
http://www.haaretz.co.il/news/education/1.1218565
כשם שמכחישי השואה מתעלמים מהעובדות, כך גם מכחיש העם היהודי, זנד, מתעלם מן העובדות שישנם מיליונים של יהודים חילונים שיש להם הכרת זהות כעם. פרופסור זנד, שעשה פלגיאט זול ממשנות "האינטלקטואלים" סטלין, וערפאת, שטענו שאין עם יהודי אלא רק דת יהודית, החליט לבסוף להזדהות ולומר על עצמו: "אני ישראלי" ("הארץ" 19.5.13).
בדומה להיטלר שבעקבות מונח פילולוגי (שפות אריות ושמיות) השתמש במונח המדומיין "הגזע הארי", זנד מפברק המצאה של עם מלאכותי חדש – "העם הישראלי". או "האומה הישראלית", היינו לאום מדומיין הכולל יהודים וערבים.

עם ישראל זהה לעם היהודי ואין אומה ישראלית וישראליות
ללא עם יהודי ויהדות
מה שזנד אינו מבין שאין אומה "ישראלית" ללא "עם ישראל". ודוק, "עם ישראל" זהה לחלוטין ל"עם היהודי". ואין "אומה ישראלית" ללא "עם ישראל", ואין ישראליות – תרבות ישראלית, ללא יהדות – תרבות יהודית, שכן בניגוד לשנאה העצמית של זנד, הערבים אינם מוכנים להיכלל יחד איתו במה שהוא מכנה ה"אומה הישראלית", הערבים בוחרים להגדיר את עצמם כשייכים לא "לעם ישראל" אלא ל"עם הפלישתי". הם מגדירים עצמם "ערבים-פלישתים (פיליסטינים) אזרחי ישראל בכפייה."
ודוק, הגזענות הפתטית של זנד אינה מכוונת רק כלפי היהודים, אלא גם כלפי הערבים: טענתו הדמיונית של זנד בדבר קיומו של "לאום ישראלי" שאינו יהודי, הכולל גם את הערבים, ומוגדר ע"פ שם המדינה, היא טענה נלעגת בלשון המעטה. ניסיונו של זנד לדחוף את הערבים אזרחי ישראל לסד הלאום הישראלי: ("אני מכיר בלאום הישראלי"), נראה כהתנשאות גזענית פתטית, על רקע פרסום חזונם: "אנו הערבים הפלסטינים החיים בישראל, ילידי הארץ ואזרחי המדינה, חלק מהעם הפלסטיני, והאומה הערבית ומן המרחב התרבותי הערבי, האסלאמי."

תקוות השווא והאשלייה של זנד
זנד הטוען ש"מעמד היהודים ידמה אולי בקרוב למעמדו של הארי בגרמניה בשנות השלושים", והסבור בעקבות "האינטלקטואל" אלפרד רוזנברג ש"הציונות היא אוייב העם", בטוח שהצהרתו שהוא אינו רואה הוא עוד את עצמו כיהודי, תציל אותו ביום פקודה. זו כמובן טעות מרה.
בדיוק כשם שיהודים מתבוללים רבים בגרמניה חשבו שהעובדה שהם התנצרו ואינם רואים את עצמם עוד כיהודים, תציל אותם – טעו. גם אם זנד אינו רוצה בכך, הערבים-הפלישתים-(פיליסטינים)-המוסלמים, מגדירים אותו בכל מקרה, כ"יהודי בן קופים וחזירים שיש להשמידו".

פרי הבאושים של "לימוד השואה" לערבים
בתגובה על דברי אורי הייטנר: "אני רואה ערך מיוחד בהנחלת מורשת השואה לנערים הערביים. אין זו מצוות 'והגדת לבנך', אך זו מצווה של חשיפת המגזר הערבי לסיפור השואה, בתקווה שהנערים יידעו להעביר הלאה את המסר הזה." (גיליון 824) – כתבתי שהייטנר עושה טעות עובדתית, טעות מוסרית, והחמור מכל טעות דידקטית חינוכית קשה. מהו המסר שאותו מקבלים הערבים מהנחלת מורשת השואה אותה רוצה להעביר הייטנר? בניגוד לתקוותו, המסר אותו מקבלים הערבים מהלימוד על השואה הוא, שהיהודים עושים לערבים בדיוק מה שעשו להם הגרמנים. את המסקנה הזו הם תמיד חוזרים ומביעים בריש גלי. מהבחינה המוסרית והדידקטית יש לעסוק עם ערבים-מוסלמים אך ורק בהנחלת ידע על שואת יהודי ערב.
מניסיון אישי, בניגוד לצפוי – העיסוק בשואת יהודי אירופה מגדיל את העוינות נגד היהודים ואילו העיסוק ב"שואת יהודי ערב", (דבריו של מוחמד, ומעשיו נגד היהודים), מקטין דווקא את העוינות, כי רק אז נוכחים הערבים-המוסלמים שהגזענות אינה נמצאת רק בצד היהודי אלא גם בצידם. "לשואה אין מורשת" (גיליון 825).
והנה קיבלנו אישוש לדבריי, הוכחה לפרי הבאושים של המאמצים לדבר עם הערבים על השואה, ולמשוך אותם לבקר באושוויץ:
בראיון שנתן אחמד טיבי לאילנה דיין בגל"צ הוא אמר כך: "אני הוא זה שאמר מעל דוכן הכנסת שהשואה היתה הפשע החמור ביותר בתולדות האנושות המודרנית --- הייתי מצפה מקורבנות השואה שלא יהפכו אחרים לקורבנות שלהם. והנה, אתם הפכתם אותנו לקורבנות של הקורבנות".
במאמרו "ההשוואה הנואלת של ח"כ טיבי" ("ישראל היום", 20.5.13) תוקף הייטנר את דברי טיבי, על הציניות והתחכום של טיבי בדברו על העוולות הנוראות שנגרמו לקורבנות הפלשתינים, ועל כך שאין כוונתו למלחמת ששת הימים ("הכיבוש") אלא למלחמת העצמאות, להקמת המדינה.  
"המהלך הציני של אחמד טיבי, לעשות לנו 'טובה' ולהכיר בשואה ובשם הכרה זו להציג את הפלשתינים כ'קורבנות של הקורבנות'", קובע בצדק הייטנר, "מתוחכם יותר מהכחשת השואה, הפופולרית כל כך בקרב הערבים, ולא פחות ציני ממנה -- עצם ההשוואה בין המאורעות ההיסטוריים – כל כולה שקר ציני. 
"כמה חסרת דעת היתה המראיינת אילנה דיין כאשר הגישה לטיבי את השאלה: 'אתה דורש ממני להכיר בסבל שלך. אתה מכיר בסבל שלי?'"

השאלה שהיתה צריכה אילנה דיין לשאול:
"חבר הכנסת טיבי, אתה שמפלגתך מייצגת בכנסת את תנועת "האחים המוסלמים", מדוע אתה דורש ממני להכיר בסבלך בעוד שאתה אינך מכיר באחריות הערבית להתחלת המלחמה שיצרה את בעיית הפליטים הערבים (והיהודים), ובעוד שאינך מכיר באחריות המוסרית של הערבים-המוסלמים לשואת יהודי ערב, ובייחוד כשאתה רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים מופת מוסרי ולא גזענות?"
מעניין שדודו אמיתי מגבעת חביבה המסרב לעסוק ב"שואת יהודי ערב", מתנאה בכך שבגבעת חביבה מלמדים ערבים על נושא השואה.

הפרטנרים שלנו לשלום מהפת"ח – ג'יבריל רג'וב והפצצה אטומית
בדומה לדודו אמיתי גם עמי איילון הוא בוגר "השומר הצעיר" והקיבוץ הארצי. איילון מנסה לשכנע אותנו כי הערבים רוצים שלום והוא מביא לנו את דברי ג'יבריל רג'וב המכונה "אבא של ראמי", מראשי הפת"ח, המכריז שהוא תומך ביוזמת ג'נבה: "אני הפרטנר שלכם לשלום."
http://www.heskem.org.il/media-view.asp?id=2748&meid=97
והנה ההכרזה האחרונה של "הפרטנר לשלום": "עדיין אין לנו נשק גרעיני, אם היה, מהבוקר היינו משתמשים בו!"
http://www.youtube.com/watch?v=OrYQTEKZO5A
ולחשוב שאיש השמאל הקיצוני, העבריין, אהוד אולמרט – ויתר לחלוטין על גבול הביטחון בבקעת הירדן, וכמעט הביא אותנו להשמדה ללא פצצה אטומית.

עובדיה יוסף עוזב את הארץ?
בתגובה לתוכנית החוק לגיוס החרדים איים הרב (העיראקי המתחזה לספרדי) עובדיה יוסף, שאם החוק יתקבל, הוא יעזוב את הארץ!
רק בשביל זה אולי כדאי לקבל את החוק.

אהוד: מרבית הציבור היהודי-ה"עיראקי" וצאצאיו בארץ, כמו גם מרבית הציבור הישראלי, אינם יודעים שאין בעולם צירוף שכזה "יהודי-עיראקי-ספרדי" – וזאת כי אין קשר היסטורי אמיץ בין מוצא יהודי עיראק למוצא יהודי ספרד! גם חלק ניכר מהיהודים ה"מרוקאים" אינם צאצאים של יהודי ספרד אלא של הבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו בתקופת המלכה דהייה אל כהינה!
לכן לא פלא שאישיות חריפה כמו הרב עובדיה יוסף ה"עיראקי" מתעתע בנקל ביהודי מרוקו ה"ספרדים" התמימים בישראל!