על ספרו של אדיר כהן
"האופק מתקרב – סיפורים כסירות הצלה"
אמציה הוצאת ספרים, 2013, 293 עמ'
ניתן להתרשם כבר משמו של ספר סיפורים זה של אדיר כהן כי מדובר בספרות שעניינה הסף והסוף, ובשאיפה נואשת למצוא פתרון להיות האדם פגיע כל-כך, בן-תמותה כל-כך. כשליש מתוך ארבעים וחמישה סיפורים שבקובץ נושאם הוא המוות, והייסורים הקודמים לו. סיפור אחד ("לא מוות אחד הוא, אך מוות אחרון קוטף את חיינו") מתאר חיטוט של הדובר ושל חברו הפנסיונר בן השבעים בכתביהם של פילוסופים וסופרים על המוות ואחר המוות. הם "מגייסים" לדיון שלהם את סוקראטס ואפלטון, אפיקורוס, אפיקטטוס, סנקה, מרקוס אורליוס, מונטיין, שופנהאואר, טולסטוי, אלבר קאמי, ש"ה ברגמן... הסיפורים מתארים חולים שהובהר להם כי זמן חייהם קצוב, את הדגרדציה הגופנית והנפשית של אנשים החולים במחלה סופנית, היגון של בן המשפחה שנשאר בחיים, וההזדהות שלו עם איוב המיוסר (עמ' 46, 79, 87, 106-103, 124-123, 150-141).
הרהורים נוגים, ואפילו ייסורי מצפון (המוחשים בין השורות) יש למחבר, כצפוי, בעיקר כלפי מותם של הוריו: אימו בייסורים קשים ממחלת הסרטן, והאב שנפטר מיד אחריה בבדידות בביתו (עמ' 217, 236-228, 272-269, 287-282). זעיר פה זעיר שם מציע המחבר גם דרך להקל על האדם את ההתמודדות עם הסוף הבלתי נמנע: עבודה קשה, עזרה לזולת, אופטימיות והומור (עמ' 147, 287-286), שהרי אדיר כהן במחקריו על ביבליותרפיה הקצה מקום מכובד לתרפיה באמצעות ההומור ("חיים בצחוק – הומורתרפיה", 1994; וכן האנתולוגיות שערך על ההומור היהודי 2003, 2004; כאן אולי המקום לבוא עמו חשבון על כך שבספרי הציטטות הנפלאים שערך לא הוסיף לאפאראט אינדקס שמות האישים המצוטטים).
אל הזיכרונות הנוגים על ההורים שהלכו לעולמם נלווים גם תיאורים נוסטלגיים של המושבה ראשון לציון, בה המחבר נולד וגדל. הקורא ימצא סיפורים מפעימי לב אלה בחלק הרביעי של הספר ששמו מעיד על תוכנו: "שיבה מאוחרת הביתה – פרקים באוטוביוגרפיה בלתי אפשרית" (עמ' 247), וכן מעידים על כך שמות חלק מהסיפורים שבו: "שיבה מאוחרת הביתה" (עמ' 249), "בדרך אליכם – אליי" (עמ' 252), "אל השורש" (עמ' 254). הוא מתגעגע בעיקר לאביו שהיה דמות של אינטלקטואל חוקר, מין דמות סוקראטית שמאתגר את תלמידיו ואת רעיו בעיוניו. האיש היה משוכנע שהפילוסופיה נותנת לכולנו מרפא ("דו-שיח סוקראטי", עמ' 279-273). המחבר מזכיר באהבה גדולה את הוריו, את הסבים והסבתות, ובעיקר את הסבתא שסירבה לחיזוריו של בן פריץ, וזה ירה בה, עיוור את עינה וחורר את לחיה. היתה לה עין זכוכית ששכנה כבוד בלילות בכוס מים (258-257, 292).
הסיפור הנוסטלגי ביותר בקובץ הוא "אל השורש" (עמ' 272-254) – מלבד בני משפחתו הוא מזכיר לטובה את המורה לתנ"ך, הסופר, המשורר וההיסטוריון מאיר בוסאק, שלא זכה, כנראה להרבה תלמידים קשובים כמו המחבר, וכן הוא מזכיר את מוריו הדגולים מהאוניברסיטה: מרטין בובר, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום, ישעיהו תשבי, חיים שירמן, שמואל הוגו ברגמן, שמעון הלקין, דב סדן, יחזקאל קויפמן. המחבר איננו מתעלם גם מהצדדים הגרוטסקיים המאפיינים מושבה קטנה, אבל אז הוא משתמש בשם בדוי – "אביבית" (בדרך זאת הוא נוקט גם ברומנים שלו), ואז הוא גם מרשה לעצמו לגלוש מהרצאה ריאליסטית להרצאה הזויה, ובה רמזים ארוטיים חריפים ("בחזרה לאביבית", עמ' 183-177; ראו גם עמ' 187-186, 199 ואילך).
ברבים מן הסיפורים הדובר מציג את עצמו, אמנם בשם בדוי, בתואר ובתפקיד שהוא באמת נושא אותם: פרופסור באוניברסיטה, פרופסור אורח, חוקר ספרות ומטפל ביבליותרפי, בהתכתבות עם סופרים, בהומור. סטודנטים, וסתם עמך ששמעו על כישוריו באים אליו כדי להתוודות, כדי לקבל עצה, ודבריהם נפרשים בסיפורים. על הרוב הפגישות מתקיימות בבתי קפה (בעיקר קפה "נירוואנה") על חוף ימה של חיפה (עמ' 53, 57,63, 64,66 ,68, 99, 141). המחבר הוא גלוי עיניים, ומכיר את עולם האקדמיה לפני ולפנים, ועל כן הוא נותן ביטוי (די סרקסטי!) לחוסר התוחלת של תנובת העבודה האקדמית – הוא מתאר את חוקרי הספרות כמי שטוחנים מים, ומגלים ברעש גדול מה שברור מאליו (עמ' 236-235). ביטוי לסלידה מהכתבנות לשמה מופיע בסיפור "ואחרי-כן נחיתה...", שם מסופר שהמחבר כותב על שקית הקאה, כזאת שמחלקים לנוסעים במטוסים (עמ' 77-75).
ברשימה שכתבתי על ספר שיריו של אדיר כהן "השיר כותב אותי" ("חדשות בן עזר", גיליון 827, 25.3.2013) ציינתי את גודש האזכורים של אישים וספרים, החושפים השכלה חובקת עולם של המחבר. בספר שלנו כמות האזכורים מוגברת אף יותר. ציינתי לעיל חלק משמות האישים, כשהזכרתי את הדיונים של הגיבורים על המוות, וכאשר הזכרתי את מוריו של המחבר באוניברסיטה. אביא כאן עוד טעימה כדי שהקורא יתרשם מהשפע: מהתרבות העברית – ביאליק, שניאור (הנחשב בעיני המחבר למשורר ענק שנשכח), מאיר בוסאק, בנימין תמוז, מרים איתן, רחל שפירא, משה טבנקין, חנוך לוין, יהושע קנז, מאיר שלו, דוד גרוסמן, ורדה מייזלס, מרדכי גלדמן. כן מוזכרים מספרות ההשכלה "מורה נבוכי הזמן" ו"איתיאל הכוש" – התרגום הקדום של "אותלו", וכן כתבי העת הישנים – "התקופה" ו"השילוח". מהתרבות הכללית מוזכרים – סוקראטס, אפלטון, אפיקורוס, סנקה, מרקוס אורליוס, דאנטה, מונטיין, קירקגור, פסקל, שפינוזה, שקספיר, שופנהאואר, אלכסנדר דיומה הבן, ניטשה, לב טולסטוי, דיקנס, אוסקר ויילד, אלבר קאמי, פליני, פיליפ רות, סול בלו, עמנואל לוינס, מאקס פריש, ג'ון בראדשאו, קורט וינגוט. למרות שהמחבר מרמז לתכנים אליהם הוא מפנה, ולעיתים הוא אפילו מצטט, ואם מדובר בשירים – אפילו בהרחבה – בכל זאת מדובר, לדעתי, בהגזמה, שהרי הספרות איננה אמורה להיות שיעור בתרבות העולם, אלא מבקשת לחלוק עם הקורא חוויות של אחיו בני התמותה.
לסיום אציין שיש למחבר לשון פיגורטיבית ייחודית ומעניינת, הרי טעימה: "ראשה שחום מחלפות, למצחה סרט חום, פניה רזים, עיניה מעיינות המבקשים להישפך אל הים, ופיה תהום של תשוקה. שערותיו שחורות ומקורזלות, פניו שחומים, עיניו תינוקות המבקשים להזדקף על אצבעות רגליהם ולהוריד בידיהם הקטנות את העוגה מן השולחן, ופיו תחינה אבודה" (עמ' 210-209).