רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים וחמישה

מירב: "אתה דפוק בצפצפה שלך – "

שנים חלפו. פעם קראתי באחד ממדורי החברה על נישואיה של אורנה שגיב לינאי, בנו של עורך-הדין התל-אביבי העשיר הידוע בנכלוליו אפריים ארזים, ופעם על כך שגילו את גופתה המתפוררת של פרופ' עליזה אורלובסקי בעליית-גג ישנה בבית ערבי נטוש שהחלו לשפצו בעין-כרם. (בדיוק כך גילו לא רחוק משם את שרידי הסטודנט לרפואה לוי נויפלד, שתעלומת היעלמו העסיקה את העתונות שנים אחדות, ושמועות נוראות קישרו אותו למקרי רצח. התברר שהרעיל את עצמו. ילדים ששיחקו מצאו את השלד שלו מקופל בישיבה מזרחית ולצידו קטע עיתון ישן מיום היעלמו). במיקרה של עליזה דובר על רצח, גולגלתה רוצצה, והיתה גם סברה שקדם לכך ניסיון לאונס. בעיתון נדפסה תמונה מוזרה שלה כשהיא חובשת ברט עם צ'ופצ'יק ומביטה ישר למצלמה מעל למשקפי-שמש שבמורד אפה, ומתחת לשמה הכיתוב: "תעלומת רצח של פרופסורית ירושלמית חובבת כדורגל." מה שמראה שהתערבות של ארצות-הברית עלולה לפעמים גם להיות קטלנית.

יום אחד ראיתי בחנות הספרים באוניברסיטת תל-אביב ספר שירים שלה "מטפחות האור", שמשפחות אורלובסקי וארזים הוציאו מהעיזבון תחת שם ההוצאה "ארז-אור". דיפדפתי. לא משהו מיוחד, לבד מהעובדה שנכלל שם גם שיר שלי שכניראה העתיקה למזכרת, (נשים אחדות, שאת פניהן כבר לא זכרתי כשפגשתי בהן במרוצת השנים, טענו שבידיהן שירים שהקדשתי להן בנעורינו בירושלים, זכרו את המכתב שקיבלתי מעגנון וגם את השיר שנדפס במוסף הספרותי של "הארץ" כשהייתי בן תשע-עשרה. יום אחד גם ראיתי באותה חנות ספר שירים "מאחורי הפרגוד" של המשוררת הדתייה לבנה זעזוע, זה שם משפחתה מלפני הנישואין של הנופשת מקריית-ענבים).

אלה היו החוטים האחרונים שקשרו, או יותר נכון – ניתקו אותי מזכר השלוש – האם ובתה שאותן ידעתי בקן החמים של נעוריי, וסבתא תרזה שהרביצה לי צביטה בזין.

מיעטתי לעלות לירושלים. לא אהבתי את העיר ששינתה פניה כמעט כליל לאחר יוני 1967, "מקאמרית לקאקאפונית," כדברי עליזה. גם את קברו של חנניה בהר המנוחות, אשר למראשותיו פגשתי את עליזה בפעם האחרונה, וגם את קברה הטרי (לגווייתה המיובשת) לא פקדתי.

נעשיתי אדם אמיד ובודד. נרתע מנשים. וכפי שחברי הטוב חנניה אמר באחד מנסיונותיו להתגבר על אהבתו הנואשת לנמרודה: "איך אפשר להעריץ בני-אדם שצובעות ציפורניים, שיער, גבות ושפתיים?" לעיתים התפתיתי לסיבוב לילי בחוף הצוק ובחוף תל ברוך, מגורה למראה הזונות העומדות בצידי הכביש ומסתובבות במגרשי החנייה באחוריים מגולים, בגרבי רשת והררי שדיים. הפחד מקוקסינלים ומאיידס, ממחלות עור ומגרדת אלרגית, גם החשש שיצלמו אותי (בווידאו זערורי), כל אלה מנעו ממני להשלים עסקה, אבל הייתי מגורה מעצם המשא-ומתן.

לא פעם הרטבתי ברגע שפתחתי חלון במכונית והתקרב אליי זוג שדיים צח, לרוב תוצרת חוץ. אחת ירקה עליי. אחרות קיללו. "יוביטפיומאט! קיבינימאט!" המקום רחש פעילות. עשרות מכוניות. נהגים בודדים. מעגלים, מעגלים. עיר ללא הפסקה. סצינה מסרט של פליני.

לילה אחד לא התאפקתי, זאת אומרת התאפקתי לא לשפוך מוקדמת (התרכזתי בכתבי גרוסמן, יזהר והופמן) בגלל בלונדינית בעלת אחוריים ענקיים וחזה משתפך שנעשו אותו רגע למטרת חיי. אבל בטרם התקרבתי אליה באורות מעומעמים נכנסה היא למכוניתה המוארת, חיטטה בטואליטה, שתתה מים מינראליים מבקבוק, אחר כך יצאה ובמירווח שבין מכוניתה למכונית הסמוכה הפשילה בטבעיות גמורה תחתוני חוט שחורים שהיו כמעט בלתי-ניראים וכרעה להשתין. עשיתי סיבוב ושניים בנסיעה איטית והיא עדיין כורעת בגרבי רשת ואחוריה הלבנים הגדולים מטריפים אותי, ליבי הלם בפראות והסתלקתי רטוב.

*

לפני שבועות אחדים ישבתי כדרכי על ספסל בבריכת תל-אביב, מתחמם בשמש הסתווית אחרי השחייה, והנה קלטה עיני דמות של נערה שישבה לא רחוק ממני, אפה מגובנן מעט, לא נאה, ולעיניה קצרות-הרואי אותו מבט מצועף, מסתיר-מעמקים וחתום – כפי שהיה מבט הבתולים של אורנה שגיא שגרם לי להתאהב בה ולהאמין שלא ידעה גבר לפניי. כך גם שערה הג'ינג'י, הגולש – אך גופה היה ארכני-משהו, גרום, כשל סבתא עליזה אורלובסקי.

והכל אצלה טבעי. שום צבע. ציפורניים ציפורניים. לנשק. לקחת בפה.

למצוץ.

טוב. אני אולי קצת לא-נורמאלי. עבד לזכרונות. טווה דמיונות שווא. כשאני שומע ברדיו את נעימת השיר האנגלי העתיק גרין סליווס – מצטמרר בי עורי בהנאה עצובה ומרגשת וכל תקופת ירושלים של נעוריי עולה בי במין שלוות-שקט של לילות חורף במיטבחה החמים של עליזה או בחדר הגדול, שם היינו יושבים בכורסאות הרכות ולומדים, לעיתים יחד ולעיתים כל אחד שקוע בקריאת החומר שלו. והרדיו מנגן, או אולי היה זה מתקליט שקנתה, בביצועו של אלפרד דלר. וגם את כרמינה בוראנה שמעתי אצלה לראשונה.

כך ניכדתי לרגע את הג'ינג'ית הרזונת בביקיני הקצרצר, ממש סיב אופטי – לסבתה כביכול המתה, עליזה, בזכות צבע שיער, אף גבנוני ומבט בוהה ואינטלקטואלי, שעבר בזכרוני מדור לדור של נשים. שטויות. והנה בא וישב על ידה בחור שזוף, קצת מבוגר ממנה. מירב, קלטתי את שמה משיחתם, סיפרה לו איך בילתה על חוף הכינרת באוהל, עם חבר, דווקא קוסי מאוד, מגניב, אבל חזרה לבדה באוטובוס מפני שהנהיגה שלו לא מצאה חן בעיניה.

"יא אללה, השתגעת?" אמר הבחורון השזוף, שהיה יכול להיות בן שלי, "אפשר לחשוב, כאילו, שאם תתנהגי כך, תישארי לבד כל החיים שלך! אני לא הייתי נותן לאחת כמוכי ללכת לבד ב'אגד' למה מי שרואה אותך בגודל טבעי תיכף מתעלק עלייך – "

"מה אתה ירוד? אתה מבואס ממך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך – " ענתה מירב, "סבתא שלי נרצחה במשוגע אחד מארהב! [הדגישה, ה"א בפתח, בי"ת דגושה] – אז מה, שאני, כאילו, לא יצא מהבית? אתה מבין, חבובי? עכשיו לך תבדוק את עצמך – "

סבתא שלה! לא, זה לא ייתכן. זה רק המקצוע הקודם שלי, התקווה הספרותית, שטוותה מיד קשרי-קשרים. שיער, גבנון-אף, מבט-עיניים, גוף ארכני וסבתא רצוחה –

אבל, הנה שמעתי גם את שם-המשפחה! אני לא יודע מדוע השתמש בו אותו בחור – איבדתי לרגע את רצף ההקשבה. זה היה השם של אותו עורך-דין ידוע, כוחני, ארזים, אשר עם בנו התחתנה אורנה שגיא לפני שנים רבות.

זו היא, אפוא!

מה – זו היא! מיהי? הרי עד לפני רגעים אחדים כלל לא ידעתי על קיומה!

קרעי שיחה צפו באוויר המלוח. שמיעתי כבר אינה מה שהיתה. בייחוד אחרי שחייה. "בפולין!" ענתה לו, "רק יצאנו ממאידאנק, צפופים באוטובוס תחת בתחת... וההורמונים עובדים שם שעות נוספות, בגלות... היה מה-זה טיול! ויש לך חדר במלון, סטוץ לא נורמאלי! אפילו הפלומבות שלנו סוף-סוף נהנו... יס מאמי, נפתחתי בפולין... כל הכבוד לשר החינוך! ג'נקוייה בארדזו! [תודה רבה!] אחלה שר! המוח של אינשטיין... ולמטה מלא שרמוטות, שיכורים, הציעו לבנות שלנו זלוטים בטוטה..." צילצל צחוקה, "מצא חן בעיניהם להתענג על קוס עברי..."

אחר-כך: "...ומה תשי כשתהיי גדולה?"

"...יעשה מה שאימא שלי יושה."

"מה אימא שלך עושה?"

"יושה דיאטה חביבי. היתה כמו חוט דנטאלי עכשיו יש לה חזה של פרה!... ס-תם... אולי אני ימלצר יחפה, ירקוד בסופרישמן על הים והמברשת-לשולחנות תקוע-ה לי במכנסיים מאחור... ס-תם... עבדתי עליך..."

כאשר הסתלק הבחור המשכתי להתבונן בה מבלי שתרגיש. היא הרכיבה עתה משקפי-שמש אופטיות, לא, זה לא היה אותו מבט. משקפי השתיים ההן, אימהותיה, היו מעין חתיכות-קרח שקופות כמעט, מצועפות אד קל, וזו – כמסתתרת משמש חזקה, ותו לא.

בכל זאת לא שכחתי אותה. המשכתי לבוא יום-יום לבריכה מתוך תקווה לפגוש אותה, אפילו מרחוק. לעיתים קרובות ראיתי אותה. היא היתה שובבה! – בהיכנסה היתה חולפת מהר מאחורי הזקנות היושבות על הספסל כשהיא צובטת אותן בעכוזיהן והן קופצות זו אחר זו כקלידים בפסנתר מיכני וצועקות: "אי!" – "אי!" – "אי!" –

בדקתי גם במדריך הטלפונים. אכן, שמה של אורנה נמצא, בתל-אביב, תחת שם המשפחה של עורך הדין ארזים. מוזר שלא פגשתי אותה במשך כל השנים. כשהיתה הנערה הרזונת עם טבעת הכסף על בוהן רגלה נכנסת לשחות בבריכה, נכנסתי גם אני, מתוך איזו תקווה קלושה שכך נהיה קרובים יותר. וכשהיתה דמותה הג'ינג'ית, הערומה-כמעט, חולפת במים הקרירים, השקופים, והמלוחים-קמעה, הייתי נזכר באמבטיה האחת והיחידה שבה טבלתי יחד עם אימה, שהיתה אז צעירה ממנה כיום, באותו לילה אחרון שבו גורשתי מביתן החמים, בירושלים החורפית.

יום אחד, כאשר שחיתי מולה וראשי במים, הבחנתי שהחלק העליון של בגד-הים שלה צנח, וניראות היטב פיטמותיה הכהות. נסערתי כולי. שחינו באותו מסלול זה מול זו ובמיפגש השלישי או הרביעי אזרתי אומץ ונגעתי כמו במקרה בפיטמה הקרובה אליי שהיתה זקורה כלפי מטה כדובדבן קטן. מיד היתה לי פליטת זרע והתערסלתי בשחייה כשוגל את המים. מירב לא הגיבה אבל במיפגש הבא הבחנתי שהעלתה שוב את חזייתה על שדיה.

האם עשתה זאת בכוונה, כדי לפתות? להכשיל אותי?

בתולה היא כבר לא.

בלילות הייתי חולם עליה. התאהבתי? אולי. אם ישבה במקום כלשהו על הספסל הארוך המקביל לשפת הבריכה, השתדלתי לשבת קרוב אליה. כך גם החלה היכרותנו. היא ביקשה ממני חלק מעיתון "הארץ" שהבאתי איתי לקרוא, בשמש, בין שחייה ראשונה, זו של רבע שעה, לבין השנייה, זו של שלושת רבעי השעה ויותר. ככל שדמי הכניסה לבריכה מתייקרים, כן אני שוחה זמן רב יותר, ושומר על עלות נמוכה לדקת-שחייה גם בתנאי אינפלציה דוהרת. בשעתו שחיתי בלירות – והגעתי עד לשעה וחצי במים. אחר-כך חזרתי לחשב מההתחלה, בשקלים, ואני קרב ושוחה לשיא הקודם.

ולא שחסר לי כסף.

בעקבות שאילת "הארץ" החלה שיחתנו. דברים של כלום. מזג-האוויר ומצב המים בבריכה. כבר מתחילה הרגשתי צורך להציג את עצמי בשמי – כדי לרכוש את אמונה, ואולי גם להיווכח אם דובר אי-פעם בביתה עליי. אם הוזהרה. לא. היא הודתה בפניי שמעולם לא שמעה את שמי. אינה מתעניינת כלל בספרות העברית. המעט שניסתה – מחוץ לקריאת-החובה בבית-הספר – שיעמם אותה עד מוות. הכתבים האלה, גוזבר או ברנצ'וק או קרנקין – כל אחד מהם משהו דפוק בצפצפה שלו, לא?

לא התווכחתי. מוקסם הייתי מעצם השיחה שלה איתי. "עם סבתא שלי היית מוצא אחלה שפה משותפת," אמרה מירב, "כי היא לימדה ספרות באוניברסיטה לפני שהיא נהרגה במשוגע אחד מארהב – "

העזתי להציע לה הסעה במכוניתי. היא פסעה איתי יחפה אל החניון. "מה זה?" – שאלתי. ככה היא נוהגת ללכת. ואכן שמתי לב, עוד בבריכה, כי כפות-רגליה אינן החלק הכי נקי בגופה. מלאות חריצים שחורים, חרף השחייה. צריך לקרצף ולשפשף אותה היטב באבן-ספוג. הורדתי אותה סמוך לביתה. היא גרה עדיין אצל הוריה אך עמדה לקנות דירה לעצמה והדבר כבר היה מתבצע אלמלא נתגלעו פתאם קשיים כלכליים אצל אביה, בגלל המצב.

המשך יבוא