רומאן

הספר יצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2000

אזל

פרק עשרים ושישה

העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה

"אני לא יודעת מה אתה מוצא בי, חבובי?" אמרה, "למה שאני איתך מרגישה, כאילו, מה-זה נמוך..."

אבל כל פעם שהיתה מביטה בי הייתי שומע את אורנה אימה ואת עליזה סבתה ואת תרזה אורלובסקי סבתא-רבא שלה שצבטה לי בזין, ואת כל נעוריי שהיו אולי מתרחשים אחרת אלמלא הסתבכתי אז בשלושתן. כוס-אמכ עלייך, כוס אום-אמכ, כוס אום-אום-אמכ אשת הפרופסור!

היא עישנה הרבה. רק בפעם השלישית הסכימה לעלות לדירתי, במקום שאחזיר אותה ישירות לבית-הוריה.

אני, מאותה פעם ראשונה ששאלה ממני את העיתון, הייתי ממלא – כל פעם שיצאתי לבריכה, את האמבטיה במים חמים. כך היה גם הפעם. כשנכנסנו לדירתי, יחפה, התפעלה מירב מהרהיטים, השטיחים ותמונות השמן היקרות, שאספתי במשך השנים הטובות, כאשר הפרדסים עדיין הכניסו כסף רב ולא ידעתי מה לעשות בו.

לקטנה יש טעם. אין מה לדבר.

אך אני, דעתי לא היתה נתונה לאמנות. "תפסיקי לעשן!" גיפפתי אותה והיא סירבה לי, למרות שאמרה שיש לה תמונות עירום מה זה מוצלחות, שצילם אותה חבר שלה, צלם אופנה שעובד למכללת שנקר. הפצרתי בה להתפשט ולהיכנס איתי יחד לאמבטיה, שלא קר, אמרתי שהיא יכולה לעשות זאת אפילו בבגד-ים, הלא הוא נמצא עימה בתיק, ואם לא – יש לי בגד-ים חדש בדיוק במידה שלה, קניתי אותו לפני ימים אחדים, המוכרת חשבה שאני רוצה להפתיע את הבת שלי –

מירב נאבקה איתי וצרחה, שרטה, "הי, מה איתך? אתה דפוק לגמרי בצפצפה שלך?!" – אבל אני הצלחתי להפשיט אותה ולהכניסה בכוח לאמבטיה. חי נפשי! ממנה נדף ריח גוף ג'ינג'י מושך, סוער, כהפרשה של בושם מן הבלוטות, עם שמץ מזיעת הגוף, רק שהיא הסריחה יותר, כמו הנוער היום, זרוק, וגם העשן מהפה.

צללנו שנינו, אני בבגדים קלים והיא – ערומה. קשה לי מאוד לשחזר את הרגע ההוא כי קשה לי מאוד לדעת מה בעצם רציתי ברגע ההוא אם התכוונתי להטביע אותה ברגע ההוא או שרק נשב שנינו במים הפושרים כמו עם אורנה אימה בתולת-העיניים באד החם של חדר האמבטיה בירושלים, כשהרוח והגשם היכו בחוץ, ואני אמצוץ את הבוהן המתוקה שלה עם טבעת הכסף, לאחר שאנקה אותהאו שרציתי לבעול אותה ברגע ההוא אלא שלשם כך האמבטיה אינה מקום מוצלח והיה עליי למשוך אותה לחדר-השינה, ואולי, אם לא הייתי כופה את עצמי עליה, ודפוק בצפצפה שלי, כמו שהיא אומרת – היתה נענית מרצונה, אם לא הפעם אז בפעם הבאה, אבל אני –

אני התעוררתי מן הטירוף הקצר שתקף אותי רק לשמע צעקותיה, בלועות-המים, מתחתיי, באמבטיה –

"מי זאת אורנה? מי זאת עליזה? מה זה תרזה? על מי זה אתה מדבר בכלל? – תצא! תצא בחוצה! – אל תגע לי בטוטה! תצא בחוצה מטורף אחד! תולעת – "

מסתבר שברגע ההוא, כאשר משכתי אותה למטה בשערה האדמוני, הגולש, וכל גופה השזוף, הנערי, עם חריצי הלכלוך השחורים בכפות-הרגליים, היה מונח תחתיי במים – לא שלטתי בעצמי וצעקתי את שם אימה, ושם אם-אימה, ואם-אם-אימה תרזה אורלובסקי הזקנה, ועתה –

"מה, את לא הבת של אורנה ארזים?"

"משוגע, תעזוב! – תעזוב אותי מהרוקט-פוקט המתנדנד שלך! – תצא בחוצה פלצן מסריח, זקן עם שדיים... לאמא שלי קוראים יוכבד, ו – "

סבתא שלה, מצד אימה, חיה וקיימת, ברמת-גן! – זו שנדרסה היתה סבתה מצד אביה! – וגם שם-המשפחה שלה אחר לגמרי! – לא ארז, ממש-לא, אלא ארזי! – והכול בגמגום ובגרון מלא בועות-אוויר ומים –

"אני לא הקוסית שלך... בול-בול-בול..."

אלוהים אדירים!

הרפיתי ממנה. התקפלתי כולי, רועד ונוטף מים פושרים, כאילו אזלה בבת-אחת כל הרוח ממפרשיי. ביקשתי את סליחתה. "מירבינקה, מירבינקה – " הבטחתי לפצות אותה בתנאי שלא תגלה לאיש. שאלתי אם היא רוצה שאנגב אותה, בחדר-השינה, הצעתי לה להינשא לי. אתן לה פרדס עירוני במתנה ומנייה בהתאחדות האיכרים –

הו, כמה רציתי לשכב איתה, למרות הטעות, סתם כך בתור דף חדש. בלי נקמות. על פני השטח. כמו שהייתי כל השנים.

למרות השריטות הבוערות בפניי.

כמה חמדתי את ערוותה הרטובה, הג'ינג'ית, את שדיה הקטנים, בעלותה, רועדת ומתייפחת, מן האמבטיה, אשר למים שבה היה כבר גוון קצת ורוד, מהשריטות של מירב בעורי.

והיא הבטיחה לי הכול, הכול חבובי! אפילו תמצוץ לי, בכיף, וגם תרשה לי להתלשן [מלשון לשון] לה במנוש... וכל הסטוץ, בגדול, היא נשבעת... אבל לא בפעם הזו. אמרה שהיא אוהבת אותי. שלא תגלה לאיש מה שהתרחש בינינו. שזו היתה אשמתה, לא אשמתי. אני לא מאמין לה שהיא דוברת אמת? הנה הוכחה – שהיא אחלה גירתה אותי עוד אז בבריכה כשהורידה בכוונה את החלק העליון כאשר שחתה מולי ואני נגעתי בה בפיטמה, שלא אחשוב שלא הרגישה! –

כששמעתי, כבר לא יכולתי, שלפתי אותו ביד והתזתי עליה, איזה שלושים-ארבעים סנטימטר קפצה באוויר כל טיפה –

והיא אספה את בגדיה המוכתמים, התלבשה בעיניים קרועות-לרווחה, כאילו חדר הפחד בעדן והסיר את הצעיף, את האד הלבנבן, האטום-קצת –

ולא חדלה להביט בי כאשר התלבשה, יחפה ורטובה עדיין, כחוששת פן אתנפל עליה בשנית.

ויצאה.

רצה, טופפת במורד המדרגות, כל עוד נפשה בה.

למוחרת פגשתי את הג'ינג'ית הפגועה בבריכה. שחיתי מולה. כלום. היא היתה קרירה. הסתייגה ממני. היה עליה בגד-ים חדש.

לומר את האמת – לא רצתה כלל לדבר איתי. כאשר התעקשתי לנעוץ בה מבט, העבירה כף-יד על גרונה בתנועה של שחיטה ועיניה רשפו כלפיי שינאה.

המשך יבוא