על ספר שיריה של שושנה אידל

"קונצ'רטו לטבע"

כרמל 2013, 119 עמ'

כשקראתי את ספרה הקודם של שושנה אידל, "אור", הבעתי תמיהה גדולה על כך שהמשוררת חשה התפעלות עצומה מעבודת האל בשמחת תורה בבית הכנסת, למרות שהיא סגורה בעזרת הנשים, וחייבת לעמוד בקצות האצבעות כדי לצפות באור התורה הבוקע מהמקום המוקצה לגברים בלבד (ראו מאמרי "שירה מתרשמת", חדשות בן עזר, גיליון 552, 14.6.2010). לא הטלתי ספק אז, ואינני מטיל ספק גם היום, כי הרגשות הרליגוזיים של המחברת הם כנים, ואפילו אתיאיסיט יכול להבין אותם, ולא להסתייג מהם.

בקובץ שלפנינו, אשר כמו בקודמו, השירים מביעים התפעלות רבה מהבריאה, מעבודת האל, מירושלים, מהטבע, מהנופים בארץ ובחו"ל, מהצבעים הממלאים את העולם, מחילופי העונות, מהמוסיקה, מהאהבה – ובכן גם בקובץ הנוכחי רבות הן השורות המביעות אהבת האל והאדרתו; הרי שלוש דוגמאות:

כמו נקודת עוגב יוביל צליל,

ישיר רק אודות עיני ה',

הדורש אותה תמיד

מראשית עד אחרית(עמ' 62)

וכל הציורים בידי אמן, בידי עליון

משוועים,

והאר פניך וניוושעה

והאר פניך וניוושעה

והאר פניך וניוושעה,

כמו פ' בתהילים.(עמ' 63)

אל מסתתר בשפריר חביון,

עיני כול אליך מוכתר בכתר עליון,

חסידך קרב לתורתך בשעות לאחר מלחמות

ושר את שירך בסעודה שלישית, זכר למלכות דוד.(עמ' 102)

ראו גם השירים בפרק "שבת ושירי תפילה" בעמ' 45-35.

משוררות כמו זלדה ז"ל וכמו שושנה אידל תבל"א, המביעות אמונה עמוקה כזאת, והנכנעות ברצון ובשמחה לצווים האמוניים – הן עבורי חידה. יש הגיון מדוע הגברים נוהים אחרי הדת – ליד היראה הגדולה מהכוחות הטמירים האופפים את העולם, והצורך הנפשי העמוק שתהיה קיימת סמכות-על שתשפוט בצדק את האנושות, ושהנפש תוכל לדבוק בה באהבה – הרי שיש גם שכר לגבר שמקיים מצוות ולומד תורה: אפשר להשתמט מגיוס לצבא, מעבודה שמפרנסת את בעליה – במזרח אירופה במשך מאות שנים נהגו הורי הכלה לפרנס את הזוג הצעיר במשך מיספר שנים, והנדוניה היתה משימתם של הורי הכלה, וגם היום בקהילות החרדיות בארץ נשים יולדות, מגדלות ילדים עובדות במשק הבית וגם מפרנסות את האברך הלומד בכולל – הגברים גם יכולים להקדיש את כל חייהם לסוגיות המחדדות את השכל.

אבל מדוע שנשים משכילות ינהו אחרי העולם האבסורדי הזה – חידה בעיניי. מילא פעם כשנשים לא הורשו ללמוד לקרוא, ובוודאי לא מסכת בתלמוד – אבל היום, כשרוב המורים להוראת תנ"ך תושב"ע הן מורות, וכאשר רוב המרצים באוניברסיטה בתחומים אלה הן מרצות – איך זה שהן עדיין דבקות באמונה המפלה אותן באופן כה מבזה? הרי האמונה מצטטת את האל שאמר לאישה: "ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך." בעשרת הדברות האישה היא רכוש הגבר שאסור לחמוד אותו – רכוש החשוב בערכו פחות מבית. "כי ימכור איש את בתו לאמה – לא תצא כצאת העבדים," כך אמר משה מפי האל – אב מוכר בדין את בתו לעבדות! המלך נדרש לא להרבות לו סוסים, ולא להרבות לו נשים (בסדר הזה!). וטקס המים המרים המאררים שמעבירים את האישה רק משום שבעלה קינא לה (ראו פירוט במסכת סוטה). וחז"ל אף התעלו על המקרא: המלמד בתו תורה, כאילו מלמדה תפלות, יישרפו דברי תורה, ואל יימסרו לנשים כל גבר מודה לאל שלא עשני נוכרי, שלא עשני עבד, שלא עשני אישה (בסדר הזה!).

יש המבקשים איזון בשיר האקרוסטיכוני שבסוף ספר משלי "אשת חיל", אותו נוהגים לשיר בליל שבת לפני הסעודה, ולא נותנים את הדעת שמדובר בהשתעבדות מרצון של האישה בעבודת פרך ביום ובלילה כדי שבעלה יזכה בכבוד: "נודע בשערים בעלה בשבתו עם זקני ארץ."

הבאתי כאן רק דוגמיות*) מהגסות וחוסר האנושיות שהדת מגלה כלפי האישה, ורק משום כבודה של המשוררת אינני מביא כאן את הדברים המזוויעים ממש שטופלים על האישה – זאת שכל עומס ה"פרו ורבו" מוטל עליה, שנושאת בסבל ההיריון, בייסורי הלידה, בכאבי ההנקה, בגידול הילדים, אשר במקום לשאתה על כפיים – מועידים מעצבי האמונה, ברוב חסדם, מקום להדום רגליו של בעלה בגן עדן...

ועכשיו, לאחר שהתחשבנתי עם המשוררת בעניין של השקפת עולם, אני מבקש לדון מעט באיכותו של הקובץ – מסתבר שמדובר בנימה ייחודית שכמעט אין למצוא אותה בשירה היום – רוב המשוררים מביעים בשיריהם תלונה, אפשר לומר "מקטרים" על הגורל האכזר, על אלוהים שאיננו משמש להם זרוע מבצעת, על הממשלה שמתעללת באזרחיה, על הבדידות, על החולי, על ייסורי הנפש, על היות האדם בן תמותה, על השכול, על קורבנות המלחמות, על זיהום האוויר, על החברה שאיננה מבינה את נפש הכותב – על מה לא?

אני ממש מתגעגע לשירים "הנאיביים", כהגדרתו של פרידריך שילר, שמתפעלים מהטבע, שמביעים שמחת חיים כמו אלה של שאול טשרניחובסקי המלבב ("נצאה, נגורה שאננים", "באביב ימינו, בחודש האביב", "אגדות האביב", "קסמי יער" ועוד עשרות!)

הרי יש באמת ממה להתפעל בעולמנו בכלל, ובארצנו הפורחת בפרט – למה אם כן, להשקיע תהומות של רצינות בשירה, מדוע רק התלונה לגיטימית?

בקובץ שלפנינו יש תשובה מרעננת לתמיהתי: השירים מביעים התפעלות והודייה לכל הטוב הסובב את האדם, כפי שציינתי לעיל: התפעלות מהבריאה, מעבודת האל, מירושלים, מהטבע, מהנופים בארץ ובחו"ל, מהצבעים הממלאים את העולם, מחילופי העונות, מהמוסיקה, מהאהבה. הרי מספר שורות אשר ידגימו את האווירה השירית הכללית בקובץ:

בתוך קרן מזהיבת מחלפות האקליפטוס,

במתחם כפרי

זורח לפתע מרחב,

כל עוד תבואות קיץ וחורף לא ישבותו,

ושמש וירח

מוזגים

מגביעים

אל גבע ועמק מרבד,

ותכלת

בדבש

נתיבם המכוכב,

במרחביה

עמ' 11

אדוות נהר טסות על אבן,

מחליקות, מלטפות, רצות, שבות,

עד גאות ושפל בשיפוליו

יוצקות פתית זהב,

....

עוד מעט

הנשמה

נושקת

ריקוד.

עמ' 15

מבחינת הפרוסודיה ניתן לציין כי המשוררת חותרת לעיתים למינימליזם: השיר "בזכות פרח סגול" (עמ' 75) בנוי כולו משורות בנות מילה אחת. תבנית כזאת מצאתי בספר שיריו של רפי וייכרט "רזים" (2008), שם כל הקובץ בנוי בתבנית זאת. בספר שלנו יש עוד מספר שירים מן המין הזה (עמ' 76, 79, 80, 108).

שושנה אידל "חוטאת" לפעמים גם בחריזה, שהיא כמעט אסורה בשירה המודרנית, ואני מודה שאני מתגעגע אליה – ראו בשיר "פוגה" (עמ' 58). היא גם מתכתבת עם שירים מן הקאנון הישראלי כגון השיר "תכלת" המתכתב עם נתן יונתן ("צבעים הם לפעמים געגועים לקשת"), או השיר "שיר כמו לב" (עמ' 100) המתכתב עם שירו של יאיר קלינגר, שבוצע על ידי "סקסטה" ("אני עושה לי שיר כמו לב").

נראה לי שגישה מתרשמת, כמו זאת של שושנה אידל, ממש מתבקשת בהווי הפואטי של היום, ובוודאי גורמת נחת לקורא שאיננו משתגע ממבול התלונות שבשירה המודרנית.

*) פירוט ימצא הקורא בספרי "שיחות עם חוזר בתשובה", הוצאת עם חופשי, 1999, עמ' 60-51