הצצה אל העתיד הקרוב

פרק א

כשהוא נכנס לביתן, אני הייתי שרוע על המיטה בתחתונים בלבד, הלום מחום ונטול כל רצון ויכולת להיטיב את מצבי. לא היה איש מלבדי בביתן – כולם ישבו באולם הממוזג של הסדנה, חצי רדומים, שומעים את המנטרות החוזרות על עצמן עד לטמטום הלב. הבריחה משם תעלה לי ביוקר, אבל נגמרו לי הכוחות – כמה זמן מסוגל אדם לשמוע את אותו הקול חוזר אינספור פעמים על אותן סיסמאות? יש כאלה שמצליחים להירדם כשעיניהם פקוחות. הלוואי שיכולתי.
כשהוא נכנס לביתן, תיכף התלונן: "מה זה, אין כאן מזגן?"
"שלום," אמרתי לו, "את המזגן מפעילים לפנות ערב, כשכולם חוזרים מהסדנאות."
"סדנאות?! סליחה, שלום, פשוט חם פה כמו בגיהינום!"
"זה בכוונה, שלא יתחשק להבריז. הביתן בנוי כך שממש יבער, ורק כשמותר... מכל מקום, ברוך הבא!"
"ברוך הנמצא, אבל סדנאות – מה סדנאות?"
הוא הסיר את משקפי השמש והניח את תיק היד על הרצפה. היה לבוש בחולצה לבנה ארוכת שרוולים, מכנסי ג'ינס, ונעל סנדלים. החולצה הייתה רטובה מזיעה. האיש היה מוכר לי, אפילו מוכר לי מאוד, אבל המוח שלי, שהתבשל בחום, לא הצליח למקם את הדמות עם אזור מסוים, או אירוע כלשהו, אבל כשהעביר את אצבעותיו בתוך הבלורית האפורה השופעת שלו – נזכרתי! בו ברגע התרוממתי ומשכתי את המכנסיים הקצרים מעל הארונית שליד המיטה.
"אתה… כבוד השר! כבוד השר, מה אתה עושה כאן?!"
הייתי משוכנע שהאיש החשוב הזה בא לרחרח מה קורה במושבת העונשין שלנו.
"אני עושה כאן בדיוק מה שאתה עושה."
"לא יכול להיות!" בינתיים הספקתי ללבוש את המכנסיים, ונראיתי, לפחות בעיני עצמי, קצת יותר מכובד, "מה זה? שר?! ועוד שר בכיר! מה זה, אין חסינות, אני יודע? זה נשמע הזוי לגמרי!"
"הסירו."
"מה הסירו?"
"הסירו את החסינות שלי ושלחו אותי לבית הדין לתיקון המידות."
"מה זה הסירו? זה הרי עניין של חודשים... ואיך חברי הכנסת הסכימו – לכך?! להסיר לך את החסינות?!"
"אתה לא קורא עיתונים?"
"כאן אין עיתונים, כבוד השר, לא רדיו ולא טלוויזיה. אם מישהו נתפס מחזיק אחד מאמצעי התקשורת – הוא נענש בבידוד בשמש הקופחת. ראית את 'הגשר על הנהר קוואי' – בדיוק ככה. זה ממש לא משתלם. כבוד השר..."
"די, תפסיק כבר עם הרשמיות הזאת. כאן אני פחות ממך. אתה לפחות ותיק, יודע את הכללים. לי יש הרבה ללמוד. זה מגוחך כל הרשמיות הזאת. את שמי אתה יודע, אבל תקרא לי סתם אהוד, ואתה, איך קוראים לך?"
"אני, קוראים לי מנחם, מני, מני ברק."
"וכמה זמן אתה פה, מני ברק?"
"אני חושב חודשיים וחצי. בהתחלה הייתי סופר את הימים, אחר-כך... בגלל החום... אתה מבין? רציתי לשאול אותך משהו, ופרח לי..."
"על העיתונים..."
"נכון! מה היה כתוב בעיתונים? מה... כלומר, איך, איך הסירו את החסינות? זה נשמע..."
"היא קראה לי לשיחת ליבון..."
"ראש הממשלה?"
"כן, היא אמרה שיש לי שתי אפשרויות: או להתנצל על מה שאמרתי בפני הכנסת, או שהיא תדאג להסרת החסינות ולהעמדתי לדין."
"אבל מה עשית? מה אמרת?"
"אמרתי שהמדיניות שלה מובילה אותנו לאבדון, שקודם, כשרת החינוך, היא הרסה את החינוך, ועכשיו היא הורסת את כל המדינה."
"נו, כמה פעמים אמרו את זה על ראש ממשלה – מה הביג דיל?"
"אבל אני פירטתי: תיארתי איך היא הטילה צנזורה על ספרי לימוד שבהם הנשים מתוארות ככנועות, חלשות ואמוציונליות, ואילו הגברים כרציונליים והחלטיים. התוצאה היתה שכמעט כל ספר קלאסי נאסר ללימוד בבית הספר – את "מדם בובארי" ואת "אנה קרנינה" אסרו כיוון שהנשים נענשות על ידי פלובר וטולסטוי בעונש מוות, את "פר גינט" אסרו משום שסולוויג פסיבית, מחכה לפֶּר כל חייה, ואיננה פעילה, ואת "החטא ועונשו" אסרו משום שסוניה מסווגת כזונה קדושה, שהיא פנטזיה גברית חולנית, שוביניסטית ומרושעת. הזכרתי, כמובן, את חוק הסטיות..."
"חוק הסטיות?"
"כן, החוק שמחייב כל גבר שמבקש להיות מורה להביא תעודת יושר מהמשטרה שאין לו סטייה מינית..."
"את זה אני זוכר. לא ידעתי שקוראים לזה ככה."
"פירטתי בנתונים סטטיסטיים, איך מאז נכנס החוק הזה לתוקף – ירד מספר הגברים במערכת, וכתוצאה מזה ירדה רמת הלימודים, ועלתה רמת האלימות. איזה חום פה! איך אתה שורד כאן?! אז כן, מספסלי השמאל החדש צעקו הח"כיות שהאלימות טבועה בגברים, ושאני אסתום את הפה השוביניסטי והמלוכלך שלי, אבל אני דווקא המשכתי והמשכתי, ואמרתי להם שאם מלמדים את ליהיא לפיד במקום את טולסטוי, ואם מסרסים את מערכת החינוך – התוצאה היא שאנחנו מלחכים את טבלת ההישגים העולמית מלמטה..."
הרמקול בתוך הביתן התחיל לאווש. אהוד מרגליות הפסיק את שטף דיבורו.
"מנחם ברק, מנחם ברק, אהוד מרגליות, אהוד מרגליות לצאת מהביתן ולהתייצב בהנהלה. לא תהיה הודעה נוספת. סוף."
אני קפצתי מהמיטה, הורדתי את הקצרים, לבשתי את הטי שרט הסגולה שלי ואת הג'ינס הארוכים, הכנסתי את הרגליים לכפכפים, משכתי את אהוד בשרוול הלח של חולצתו, ושנינו יצאנו החוצה. קפצתי מעל שלוש המדרגות ורצתי אל בניין המנהלה, כשאני מושך אחריי את השר העייף והמבולבל.
בפנים היה קריר. במבואה לא היה איש. עדשות המצלמה שעל התקרה סקרו את החדר כל כמה שניות. אני השתדלתי לא להסתכל לכיוון שלהן.
"מנחם ברק, אתה יכול להיכנס."
לפני שקמתי מהכיסא לחשתי לאהוד שאין טעם לשקר. כדי להוסיף תוקף, הזהרתי אותו במבט. בפנים חיכתה לי פאניה דור, מפקדת המחנה הדרומי. היא קראה לעצמה "מדריכה ראשית". היה לי הכבוד לפגוש אותה במספר מסדרים, וגם נקראתי אצלה לסדר פעמיים שלוש. משני צידיה עמדו בעמידת נוח שני זקיפים יווניים, לבושים במדים חומים ונושאים בידיהם אלות הלם. פאניה, שהייתה לבושה כמו כל המדריכות בסרבל אפור, ובחולצת שיפון לבנה רכוסה עד אחרון הכפתורים, הביטה אליי ארוכות.
"מה נעשה איתך, מני? מה נעשה איתך? אתה יודע שכל התחכמות שלך עולה לך ביוקר – כל הברזה שלך עולה לך בעוד שבוע. אנחנו רוצים לתקן את המידות שלך, להחזיר אותך לארץ, כשאתה מטוהר. אבל אתה לא מאפשר לנו. אתה מאריך את השהות שלך איתנו. חבל, אני מביטה על התיק שלך על הצג – אילו נשמעת להוראות, בעוד פחות מחודשיים מהיום היית כבר יכול להשתחרר, לחזור לאישתך."
"המנהלת, אישתי נפרדה ממני. יש עכשיו חוק כזה..."
"כן, אני יודעת, חוק השחרור, והיא השתחררה. זכותה – אתה הרי מורשע בדין."
"כן המדריכה הראשית."
"תקרא לי פאניה. אני רוצה להראות לך ידידות. אנחנו כאן לא עריצות – כל מה שאנחנו רוצות זה לשחרר אתכם מהתכונות השליליות. אולי לשחרר זה לא בדיוק המילה, כי תכונות של גבר לא ממש ניתנות לשינוי, אבל ניתן קצת לשכך. אתה לא חושב?"
"כן, המדרי... כן, פאניה. אני מבין את המטרה, אבל האמצעים קשים לי – הסדנאות האינסופיות..."
"תראה, מני, אתה אוכל מה שבישלת. המקום לא אמור להיות בית הבראה. תשמע, אין לי באמת הרבה זמן. אני אראה לך את הפנים הרכות של האי. אני אראה לך שאני באמת מחבבת אותך – אני מוחקת את התלונה. הנה, לחצתי דיליט, אבל בשם אלוהים, תהיה ראוי לאמון שאני נותנת בך."
"אשתדל, פאניה."
"לא, אתה צריך להבטיח!"
"מבטיח."
"אתה יכול לצאת."

כשיצאתי מחדרה, הייתי כל כך מבולבל, שלא שמתי לב שהשר כבר לא עמד שם. השיחה עם פאניה היתה מוזרה משהו. היה נדמה לי שהיא כאילו מבקשת להמתיק איתי איזה סוד, וזה לא ממש הגיוני, כי עמדו שם הזקיפים היווניים. אבל, בעצם זה כן, הם הרי לא מבינים עברית. בכל זאת, המחוות, החיוך שלה – זה יותר ממסגיר משהו שאני עוד צריך לגלות מהו. צריך לקוות שלא מדובר במלכודת. בפנים היה קריר, אבל בחוץ גיהינום – המוח שלי מתבשל בחום הזה, ולא ממש מסוגל להבדיל בדקויות.
איפה השר? לא ייתכן שנכנס לחדר המדריכה הראשית, כי אני הייתי שם, ולא ראיתי שהכניסו אותו פנימה. האם ייתכן שפשוט החליט לא להישמע להוראות? לטובתו, אני מקווה שזה לא מה שקרה. אם נשמעים ומנמיכים קומה, לפעמים ניתן לצאת בעונש קל, ולפעמים אפילו מוותרים לך. אבל כל התחמקות נענשת קשות. אני קיוויתי שהוא לא עשה את השטות הזאת, ועוד ביומו הראשון.

כשחזרתי מבניין המנהלה לביתן שלנו, התחילו החברים שלי לחזור מהסדנה. איציק באר, השכן שלי, נראה מבולבל לגמרי. הוא בהה אליי באפתיות. אמרתי לו שהשר אהוד מרגליות הצטרף אלינו. הוא חייך ושאל: "כן?"
"כן, איציק, תאר לעצמך, שר בממשלה – מסירים לו את החסינות ושולחים אותו לאי. נו, מה תגיד?"
לרגע היה נדמה לי שאיציק לא מקשיב, והראש שלו טרם התרוקן מהסיסמאות שטרטרו לו בסדנה. אבל איציק הקשיב:
"מה אתה נדהם? ביג דיל להסיר היום חסינות של שר?"
"אני לא מבין, איציק, תסביר, מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שמאז תיקון תקנון הכנסת – כל דבר אפשרי. עוד לפני שהגעתי לכאן התיקון הזה נכנס לתוקף."
רציתי לשאול אותו על מה הוא מדבר, אבל הייתי תשוש, שפוך לגמרי. הספקתי להתחמם כהוגן, הזיעה ניגרה על פניי בזרמים. חיכיתי שסוף סוף יפעילו את המזגן. נגעתי לא בכוונה באיציק, והוא היה עדיין קר, עדיין לא פגה השפעת מיזוג האוויר שבסדנה – היתרון היחיד של המקום הארור ההוא. פתאום נשמע הטרטור הגואל – המזגן הופעל. עוד כמה דקות אוכל לנשום כמו בן אדם.
"איזה תיקון, איציק?"
"על מה אתה מדבר?"
"אמרת שיש תיקון לתקנון הכנסת..."
"כן, בוודאי, לפי התיקון מגיע לח"כיות אפליה מתקנת בכל הנוגע למעמד האישה. קול של ח"כית ייחשב כשני קולות של ח"כ. צריך רק להוכיח ליושבת ראש שהעניין שייך למעמד האישה."
"איך הסכימו? איך הח"כים הסכימו לחוק כזה אומלל?"
"זה לא חוק, זה תיקון לתקנון הכנסת. אילו זה היה חוק, זה היה הרבה יותר מסובך."
"אבל בכל זאת, צריך להצביע – איך הסכימו?"
"החרדים הצטרפו כי הבטיחו להם החמרה בחוק הפורנוגרפיה, הנחה בקווי האוטובוסים והמשך הסטטוס קוו בעניין בחורי הישיבה. הם לא ממש התרגשו מכך שבענייני נשים יהיה לח"כיות קול כפול – להם הרי אין שום ענייני נשים שהחילונים יכולים להיות מעורבים בהם. השמאל החדש לא היה בעייה, כי למעשה, הם רצו ליזום את התיקון, ורק במקרה ראש הממשלה הקדימה אותם. השמאל השמרן התנהג תמיד כמו זו..." איציק הביט לצדדים, "התפלק לי... בקיצור, זה עבר. עכשיו בוא, מני, כבר פתחו את המקלחות, בוא נתרענן."

במקלחת ראיתי את השר מסתבן. הוא קרצף את עורו כאילו היה עליו להסיר מעצמו שכבות-שכבות של לכלוך. כשהסיר את הסבון וראה אותי, התקרב אליי ולחש: "תגיד לי, מני, יש האזנה בביתן?"
"אני לא חושב, למה?"
"היא ידעה כל מה שדיברנו בינינו."
"זו לא חוכמה כל כך גדולה לדעת מה דיברנו. אצל מי היית?"
"היא לא הציגה את עצמה – אישה כבת ארבעים רזה מאוד, כמעט מצומקת. דיברה איתי בקשיחות."
"אני יודע, זאת אֵלה, המדריכה האחראית, הסגנית של פאניה. מוטב לשמור מרחק ממנה. מה קיבלת?"
"זה היה מוזר מאוד. אחרי שצעקה והטיפה לי מוסר והשפילה אותי בכל מיני כינויי גנאי, היא אמרה שהיא כמעט מוותרת לי כיוון שאני חדש, ועוד לא למדתי את הכללים של האי – היא פסקה לי ביטול חד-פעמי של בובה. אתה מבין מה היא רוצה? נראה לי שהיא ירדה מהפסים, לא?"

המשך יבוא