הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ב

אחרי התעמלות הבוקר הלכנו למקלחות להתגלח ולצחצח שיניים. השר התלווה אליי לכל מקום, אבל לא הוציא הגה. גם לי לא היה חשק לדבר. בארוחת הבוקר לא נגעתי בזיתים ובדג מלוח כדי שלא אצטרך לשתות, ובעקבות זה לצאת מהסדנה לשירותים לפני הפסקת עשר. החלטתי לקיים את ההבטחה שהבטחתי לפאניה, ואולי אפילו להתנהג למופת. את הסודה הממותקת לא שתיתי. מלחשים שבמשקאות ממיסים טבליות לסירוס כימי. בארוחות אסור לדבר, אפילו לא ללחוש, אבל חברים מרמזים רמזים בעיניים, מניעים את הראש לשלילה כאשר אתה נוגע באוכל חשוד.
השר ישב על ידי, אכל הכול ושתה הכול. ממבטי השכנים הבנתי שהם זיהו אותו, וכמוני נדהמו שכזאת אישיות נמצאת פה איתנו באי העונשין הזה.
בסדנה התיישב השר על ידי. המדריכה רמזה לו לעבור לשבת בצד השני של החדר. הוא הביט עליה חסר אונים. היא הביטה בו בזעם וסימנה לו באצבע לאן עליו לעבור. אהוד מרגליות, שבימי זוהרו הלא רחוקים היו פקידים סרים למשמעתו, קם והתיישב במקום שהראו לו, כמו ילד שסרח, והמורה החליפה לו מקום כהתראה אחרונה לפני הורדה לכיתה נמוכה יותר.
בבוקר הראש שלי צלול מאוד, ואני מסוגל לחשוב ולחשב. ספרתי את חבריי – היום אנחנו עשרים וחמישה, אבל אתמול נוספו שניים – השר ועוד עיתונאי אחד. זאת אומרת שחסרים שניים. מיהם? יוסי? לא, הוא ישנו. הוא יושב אחרי פיסקופ. אה, אלֶה בר כהן ואלי ארגמן השמן. אני מקווה בשבילם שיש להם תירוץ טוב.
גיה, מדריכת הסדנה, נעמדה לפני המסך:
"בוקר מתקן לכם. יש איתנו שני מועמדים חדשים לתיקון – אהוד מרגליות ושמעון מאט. בר כהן ואלי ארגמן עברו לסדנת השיפוץ. כאן הם לא הפסיקו לקטר. אולי שם ילמדו לקח. למישהו יש תלונות, הערות, הצעות לשיפור?"
לא היו שום הערות.
נתחיל בהצהרה. שינינו מעט את הנוסח. ניקח את אחד הוותיקים, כדי שהחדשים יידעו במה מדובר. ניקח, נגיד, את איציק באר."
על המסך הופיע הנוסח החדש של ההצהרה, שלא היה שונה בהרבה מהנוסח הישן. איציק קרא מהכתוב כדי לא לטעות אפילו באות אחת:
"אני, יצחק באר, נולדתי, לצערי הרב, כגבר, ויש בי כל הפגמים המיוחסים למגדר הזה: אני שש להתקוטט, אני מחרחר מלחמות, אני אלים כלפי נשים, בתוכי מסתתר אנס ורוצח, כשרק מתאפשר לי, אני מתנהג כעריץ אינפנטיל, אני חסר תבונה וחסר רוך, אבל אני משתוקק להשתפר, למצות מעט מהיסוד הנשי שבי, אני משווע לעזרה."
אחרי שאיציק סיים להצהיר, כולנו קראנו במקהלה:
"אחינו אתה, כולנו כמוך, נעזור לך, נעזור לעצמנו!"
לא העזתי להסתכל על השר. אני מניח שהוא עשה מה שאני עשיתי ביום הראשון – הביט מזועזע על נוסח ההצהרה, והניע את השפתיים, כדי שייראה כמשתתף בטקס.
המסך החשיך, וכעבור מספר שניות הופיע שם שמי. בלי להתמהמה, התחלתי להצהיר: "אני מנחם ברק, נולדתי, לצערי הרב..." ושוב: "אחינו אתה, כולנו כמוך..." למרבה המזל, שני החדשים לא טעו, ולא היה צורך לחזור עד שלא תהיה שום טעות. עשרים וחמש פעם! כל בוקר ככה, במשך חודשים!
אחר כך קיבלנו אוזניות, ושמענו תוכנית על המהפכה – קול גברי בוטח קרא מתוך ספר של מומחית בתחום: "...בתרבות הישראלית המצ'ואיסטית מתקשרת 'הרֵעות' ל'שיר הרֵעות' המפורסם של חיים גורי. זאת היא רעות גברית של דם, יזע, הרוגים ומלחמות. לעומת זאת, אחוות הנשים היא עניין אחר לגמרי – זהו קשר עמוק בין נשים באשר הן. קשר הדם המקשר בין העומדת בראש הפירמידה ובין הפועלת הפשוטה אינו דם המלחמות, אלא דם הווסת. אחוות הנשים כוללת את האמונה שלכל הנשים, ללא קשר לגזען, למעמדן וללאומיותן, יש בעיה משותפת, והיא הפטריארכיה, כלומר שלטון הגברים והמחשבה הגברית..."
אחר כך הושר השיר של דן אלמגור בגירסה המתוקנת – במקום "האם הלא הוא לא, הוא באמת / אולי הוא רק אולי / אך לא כעת..." שרה הזמרת: "כשהיא אומרת לא לזה היא מתכוונת / לזה היא מתכוונת כשהיא אומרת לא / לכן הלא שלה סופי מוחלט / כי היא קובעת, לא שום בית משפט."
זה היה החלק הבידורי שבתוכנית, שבעקבותיו שמענו הרצאה מלומדת של כמחצית השעה על ההשפעה ההרסנית של הפרסומות המשפילות את הנשים כנשים: "...הפרסומות מנטרלות את מנגנוני ההגנה של הנשים. הגברים, העומדים מאחורי התוכנית השטנית הזאת, מרעילים את נפשה של הצופה במסרים המעמידים את האישה כאובייקט מיני, חסרת כל דעה עצמאית. הנשים המופיעות בפרסומות נוגעות בעצמן ונוגעות במוצר בצורה פרובוקטיבית, והן מובטחות כפרס כפועל יוצא של רכישת המוצר – כל אלה משרישים במוחו של הגבר את התחושה שהאישה היא אובייקט מיני, ומשום כך הפקר לתשוקותיו החולניות של הגבר. מכאן הדרך קצרה להתעללות מינית, לאונס ולהכאת נשים."
אני זוכר את הימים שעוד מותר היה להשחיל מילה, השתתפתי בהרצאה בעלת מסר דומה, וכשניתנה לי רשות הדיבור, הזכרתי למרצה המלומדת שרק בערב שעבר שודרה בטלוויזיה פרסומת על איזה משקה, ובה מתוארת צעירה המזמינה צעירים מעורטלים נושאים מכלי משקה על גבם; היא מקפיאה אותם, ואחר כך מלקקת את גופם הקפוא. ובפרסומת אחרת מודיעה הקריינית שהגברים נוהגים בכביש כמו חיות, לכן הנשים, שנוהגות בזהירות ובשום שכל, ישלמו 30% פחות בביטוח הרכב. שאלתי מדוע היא לא יוצאת חוצץ כנגד זה, מדוע היא רואה רק את קצה הפופיק שלה, ועל כך היא ענתה לי במשפט מזלזל אחד: "איך אתה בכלל יכול להשוות?" – וכל הנשים באולם הסתכלו עליי כאילו הייתי חיזר. אני הרגשתי כמו ג'וק שאו טו טו עומדים למחוץ אותו. האמת, עד היום אני לא מבין את הסיפור הזה – הרי הנשים עושות כל דבר אפשרי כדי לשמש אובייקט מיני: הן חושפות שדיים, ירכיים, לובשות בגדים צמודים, מתאפרות, צובעות את השיער הציפורניים – על פניו, באמת כל הטרחה הענקית הזאת שאישה טורחת על גופה כל יום – הרי היא נועדה למשוך את הזכר, לא?, כלומר, נועדה להודיע לעולם: 'אני רוצה שיתחילו איתי!' מה זה אם לא ייחולים לשמש אובייקט מיני? הלוואי שאליי היו מתייחסות הנשים כאל אובייקט מיני! לא העזתי, כמובן, להעלות על דל שפתיי מחשבה כל כך כופרת בעיקר.
אחרי ההפסקה קיבלנו באוזניות הרצאה בשבח הלסביות: "אישה בלי גבר היא כמו דג בלי אופניים. האם דג צריך אופניים? בוודאי ובוודאי שלא! בדיוק באותה מידה יש לאישה צורך בגבר. גבר הרי זה תינוק גדול, שצריך להאכיל אותו, צריך לנקות אחריו, הוא טפיל עריץ שהאישה סובלת בגללו כל חייה. ולא צריך לטעות – אין הבדל בין גבר שוביניסט לגבר משוחרר – שניהם רוצים אותנו כשפחות חרופות. אין הבדל בין שניצל שאת מכינה לגבר השוביניסט ובין שניצל שאת מכינה לגבר המשוחרר – את תמיד תכיני את השניצל, והוא תמיד יאכל אותו. התמיהה היא מדוע נשים מסוימות עדיין שפוטות על המין הזה השעיר בעל האיבר הבולט?"
היה גם הקטע התרבותי – קריאה בהמשכים ברומן של דורית זילברמן "שבע נשים ורצח". היום שמענו קטע מתוך הספר המתאר עד כמה מסוכנת האישה בתקופת הטרום וסתית, אז הנשים שונאות גברים במיוחד. כן שמענו על הנקבות בטבע שמחסלות את הזכר לאחר ההזדווגות. הסדנה הסתיימה בסדרת הציטטות הקבועות של ברנרד שאו שפסק שהעולם לא יהיה צודק עד אשר חמישים אחוזים מהמנהיגים לא יהיו נשים, מתוך המאמר של מיל "שיעבוד הנשים", ציטוטים מדבריהם האוהדים את מאבק הנשים משל אנגלס ובבל. הפאנץ' ליין, כרגיל, היו דבריהן של גלוריה סטיינם על כך שיש מעט מאוד משרות שכדי לבצע אותן צריך איבר מין גברי! ושל אנדריאה דבורקין שטענה שהפורנוגרפיה היא התיאוריה, והאונס הוא המעשה!
חבל שלא בוחנים אותנו באי הזה, כי יכולתי לצטט את כל מה ששמעתי עשרות פעמים, ואולי לזכות בציון טוב. בסך הכול, זה היה יום פחות משמים מימים אחרים. אהוד מרגליות עוד יחשוב שאני מגזים.

כשחזרתי מהסדנה, המוח שלי היה עדיין צלול, כפי שלא היה מזמן. אפילו החום בביתן לא דיכא אותי. אפשר לומר שחשתי איזו התרוממות נפש שעברתי את היום בשלום. פתאום היתה לי הארה: מה שחסר לנו כאן הוא בעיקר הספורט! אאורקה! אילו הרשו לנו לשחק בכדור אחרי הסדנאות, בזמן המועט עד שפותחים את המקלחות, מצב הרוח שלנו היה מתקרב לסביר. מה בדיוק קורה פה? למה התעוררתי לעניין רק עכשיו, אחרי שאני מבלה במקום הארור הזה כל כך הרבה זמן (האמת היא שאני לא יודע בדיוק כמה זמן אני כאן – אין כאן שעונים בכלל, אין לנו יומונים, עיתון, רדיו, טלוויזיה, בוודאי לא טלפונים סלולריים)? אני צריך עוד לבדוק את זה. מכל מקום, אף אחד לא אמר לנו שאסור לשחק כדורגל בין הסדנה למקלחת. אולי מחר פשוט נשחק? נאלתר לנו כדור, ונשחק. זה יכול להיות נהדר! אם נפעיל את השרירים הרפויים שלנו ונשחק, איש לא יוכל לשבור אותנו.

אחרי ארוחת הערב ניגש אליי השר:
"תגיד לי מני, מה זה העניין הזה עם הבובה? מה בדיוק העונש? גיה זאת דיברה אליי בחומרה, בכעס."
"אה, זה? ימנעו ממך פעם אחת בובה מתנפחת."
"מה?! אתה רציני?"
"תשמע, כל חדש מזדעזע. זה סוג של השפלה – שגברים ישחקו עם בובות, תחום שהיה מיועד לילדות קטנות, וגם הרי אנחנו כאן בלי נשים. כדי להרגיע אותנו הן מרשות לנו להתייחד עם בובה למשך רבע שעה פעם בשבועיים..."
"ואתם מסכימים לביזיון הזה?!"
"אהוד, כאן לא ממש שואלים אותך אם אתה מסכים. בהתחלה זה נראה נורא – האי מנתב את חיי המין שלך, מכתיב לך איך ומתי ועם מי. אבל עם הזמן מתרגלים, ואפילו חשים פורקן של ממש. סוף סוף, כמה זמן אפשר להתנזר? הבובה, יש לציין, היא ספוגית, רכה, זה לא עינוי. כשאתה משווה אותה לאחת כמו אֵלה או גיה, יש לה בהחלט יתרון. ההשפלה היא לפני, כשגיה מפעילה את הדלתות האוטומטיות, ואחר כך כשהיא פותחת את השולחן האוטומטי, ועליו חומרי ניקוי, והיא משגיחה שאתה אמנם משאיר את הבובה באותו המצב שקיבלת אותה."
"כשאני חוזר מכאן, אני אעורר שערוריה..."
"אם תחזור מכאן..."
אהוד תפס אותי בצווארון: "מה זאת אומרת? תגיד לי מה זאת אומרת?"
"קודם תירגע! עצבים לא מסייעים לשום דבר. אז ככה, אני לא שמעתי על אף אחד שהשתחרר. הרי לא נשפטנו בבית משפט רגיל. לבית משפט רגיל שולחים את חסרי התקנה, את הרוצחים, האנסים, מכי הנשים, המטרידים. שם אתה יודע: על אונס ועל רצח – מאסר עולם, על הכאת אישה עשרים שנה, על הטרדה חמש שנים. יש עונש מינימום, ויש עונש מקסימום. אנחנו הרי נשפטנו בבית דין מהיר של המהפכה, ואנחנו אמורים להיות כאן עד שיתקנו אותנו. אנחנו לא עשינו כלום, אנחנו הבענו דעה לא מקובלת. אנחנו לא נענשים כאן. אותנו מתקנים כאן, מחנכים מחדש. פה תמצא שדרנים, עיתונאים, אנשי אקדמיה – ואלה רצוי שיהיו רחוק מהחברה לכמה שיותר זמן, ככה גם מתפנות מספר משרות לטובת הנשים. מבטיחים לך שאם תישמע להוראות, תשתחרר, אבל אף אחד לא קבע לך מכסת ימים, חודשים, שנים. כשאתה מקבל עונש של הוספת שבועיים לשהייה באי, נגיד בגלל הברזה, אתה לא יודע – שבועיים בנוסף לְמה?"
"את זה לא ידעתי, מני, ואני נתתי יד לזוועה הזאת."
"מעניין, בהחלט מעניין. תראה, אהוד, כל מהפכה, מאז ומעולם, מנטרלת קודם כול את האינטלקטואלים, כך עשה רובספייר, כך עשה היטלר וכך עשה סטלין. אנחנו קוץ בתחת, כי אנחנו יודעים קצת היסטוריה, ויש לנו לפעמים גם שכל ישר, ויש לנו נימוקים להפריך את הטענות המבהילות של המהפכה. מוטב שנהיה רחוקים ככל האפשר. מוטב שניעלם. זאת גם הסיבה שאין להשיג כאן שום דבר כתוב, שום ספר, שום עיתון. אתה אמור לספוג רק את התעמולה שאתה מקבל מהמסך ומהאוזניות."
פתאום קיבלו פניו ארשת של מצוקה קשה, הוא התקרב לאוזן שלי, עד כי חששתי שהוא הולך לנשק לי. הוא לחש:
"תגיד לי, מני, אתה בטוח שלא מאזינים לנו?"
"אני לא בטוח. אי אפשר להיות בטוח. אבל יש בינינו בביתן שדרנים שיש להם מושג במיקרופונים סמויים והאזנות סתר. הם לא מצאו כלום."
"אז איך הן ידעו..."
"כבר הסברתי לך, אהוד, לא קשה בכלל לנחש על מה דיברת. טוב שלא הכחשת. יצאת בעונש קל."
אהוד שוב קירב את פיו אל אוזני:
"תגיד לי, מני, חשבתם על בריחה?"
"אני לא, אבל היה כאן פרופסור אחד לאתיקה שהחליט לנסות. הוא טען שאדם שאיננו נלחם למען חירותו, איננו ראוי לתואר אדם. הוא דיבר ודיבר, והכול נרשם, וכשעמד לפרוץ את הגדר כדי לצאת אל החוף, נתפס על ידי הזקיפים היווניים שחיכו לו. הוא ישב שלושה ימים בביתן 'הגשר על הנהר קוואי', וחזר משם שבר כלי. כבר חודשים הוא נמצא במחנה שבקצה השני של האי, שם מנסים להחזיר לו את השפיות. תחשוב, אהוד, לאן תברח? שום ספינה לא מגיעה לכאן, רק המטוס הקל מוריד מדי שבוע את הנידונים החדשים, וחוזר ריק."
"אני מוכרח לחפש דרך. תעזור לי? תעזור לי, מני?"
"אני לא יודע, מה שבטוח שאסור לדבר על זה עם איש. אני בוודאי לא אדבר. מבטיח."
"אתה לא תאמין איך בכלל נרקם הרעיון הזה של אי לתיקון המידות."
"איך באמת?"
"זה הכול בגלל חוסר תשומת לב. ראש הממשלה הציעה לקיים הלכה למעשה את הרעיון של יהודית קציר על אי שאליו יוגלו גברים לא רצויים. זה נשמע כמו בדיחה, ואנחנו הנהנו בראשינו, אבל היא לקחה את זה ברצינות..."
"אני לא קראתי את הספר."
"הגיבורה הצעירה מציעה למאהבת המבוגרת, שהיא גם המורה שלה, שיעבירו את כל הגברים הלא נחוצים לאי בודד, וישאירו רק מדענים ויסודות פרודוקטיביים ממין זכר. זה רומן, בידיון, אבל ראש הממשלה לקחה את זה בכל הרצינות."
"ואני מבין ששדרנים הם לא ממש יסוד פרודוקטיבי."
"בהחלט לא, בעיקר שהם גוזלים מהנשים את מקום העבודה."
" רגע, עכשיו אני נזכר, אתה מני ברק מרשת בית. ברדיו אתה נשמע אחרת."
"אני מזמן לא נשמע. הייתה לי החוצפה לומר ברדיו שהיו גם כמה גברים מועילים לאנושות. אני הצעתי לנשים לעבוד בסבלות, בהתקנת אנטנות, בהתקנת מזגנים, בבניין – לא סלחו לי על זה."
"אבל רגע, מני, הרי היום שמעתי ציטוטים של ברנרד שאו, ג'ון סטיוארט מיל..."
"מי שמצדיק את המאבק של המהפכה, הוא לא מועיל לאנושות, הוא רק לא מזיק, הוא נסבל. אבל אהוד, תעזוב את זה, לא סיימת לספר לי על הנאום שלך, הנאום שסיבך אותך."
"כן, קודם פירטתי את ההרס שהיא גרמה למערכת החינוך, ואחר כך התחלתי למנות את הכישלונות שלה במערכת הביטחון..."
"במערכת הביטחון?!"
"כן, היא רצתה לחקות את בן-גוריון, ולקחה על עצמה גם את התיק הזה. אחת ההצהרות הראשונות שלה היתה שחיל האוויר הוא חיל האפרטהייד, ועד שלא תהיינה טייסות כמיספר הטייסים, לא יהיה ביטחון למדינה. כפי שטוב לעם ולמדינה שיש מיספר שווה של גברים ונשים בכנסת, כך צריך להיות המצב בכל מקום, בוודאי בחיל האוויר. אבל בנות לא ממש התנדבו לחיל, ואלו שהתנדבו לא ממש הצליחו בקורס הטיס – ואז החליטה ראש הממשלה לערוך רפורמה: קודם כול, הקורס ייקרא "קורס אליס מילר..."
"תזכיר לי, זה שם מוכר..."
"לפני הרבה הרבה שנים היא הגישה בג"ץ על כך שלא קיבלו נשים לקורס טיס..."
"נכון, נכון, נזכרתי. תמשיך."
"אז לקורס יקראו קורס אליס מילר, ועיקר העיקרים, נשים ידריכו בקורס. התקלה, לדבריה, היתה בכך שהמדריכים הגברים לא איפשרו לנשים לעבור את השלבים השונים, וכל זאת מטעמים של שוביניזם גברי. נו, והתוצאה היתה שאחד-עשר מטוסים התרסקו בחודש אחד, ושתי טייסות, שהסתבכו בכיסא המפלט, מצאו את מותן. הפיאסקו היה גדול מדיי מכדי שאפשר להשתיק."
"ואתה הזכרת את כל זה בנאום?"
"בין השאר. והיא קמה לענות לי, והסבירה לי כמו שמסבירים לילד מפגר, שהשלום לא יגיע דרך הטכנולוגיה ההרסנית הגברית, אלא על ידי אחוות הנשים בעולם, שכולן מדוכאות על ידי הגברים. היא ציטטה את ויקי שירן המנוחה שאמרה שהמהפכה מתעכבת כי הנשים מתחתנות עם המדכאים שלהן, ויולדות את המדכאים שלהן. 'לא עוד,' היא אמרה, 'אני פונה מעל במה זאת לנשים הפלסטיניות להיפרד מהלוחמנות הגברית ההרסנית, ולהיצמד לערכים האמיתיים של הנשים, ערכים של שלום, אחווה ואהבת האדם.' באותו שבוע שלחו הפלסטינים מתאבדת בת שבע-עשרה להתפוצץ במרכז האמנות הנשית בחולון, אלא שהשב"כ חשף אותה בעוד מועד, עצר אותה במחסום, ומנע הרג המוני."
"העובדות מסרבות להתאים עצמן לתיאוריה..."
"היא קראה לי ואיימה עליי..."
"סיפרת לי."
"אחר כך ההצבעה בוועדת הכנסת היתה צפויה, ובמליאה לח"כיות היה קול כפול, חלק מהח"כים פשוט הצביעו ברגליים, חלק הצביעו בעד. הרוב נמנעו. לא הספקתי להתאושש מההלם, וכבר שניים משומרי הכנסת הוציאו אותי החוצה. בחוץ חיכתה לי המשטרה. נעצרתי, ובו ביום דנו אותי לתיקון מידות..."
הרמקול החל לאווש. אהוד טפח לי קלות על הזרוע ועלה על המיטה.
"חמש דקות לכיבוי אורות. לא תהיה הודעה נוספת. סוף."

המשך יבוא