הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ג

שבוע שלם הריתי את עניין הכדורגל. החברים היו אפתיים יותר משיכולתי להעלות על הדעת. כולם אמרו לי פחות או יותר אותו הדבר: אם אדאג לכדור ולמגרש, ואם יעלו כמה חברה לשחק, אז... הייתי די מיואש. תליתי הרבה תקוות בספורט. אני זוכר איך בימים הטובים הייתי משחק כדורסל במגרש של בית הספר שבשכונה, אחר כך מתקלח, וחש איך האופטימיות מחלחלת לתוך הנשמה. לא ייתכן שההרגשה הטובה ההיא תיעלם באי הזה, ואם עושים לנו כאן משהו שאנחנו לא בדיוק יודעים מה, אנחנו צריכים לחתור בכל הכוח אל הטבע הכי בסיסי שלנו. בשום מקום לא כתוב שאסור לנו לשחק כדורגל. על כל הצגים בחצר ובסדנאות חוזרים אינספור פעמים על תקנות האי – אין שם מילה בעניין הזה.
את פאניה לא ראיתי לפחות שבוע. אני לא התגעגעתי אליה במיוחד, אבל רציתי שתראה כמה ממושמע אני. היא בוודאי תקבל דו"חות, אבל אין כמו מראה עיניים ומשמע אוזניים. ברור שלא שאלתי את גיה, אסור לפנות אל המדריכות. חובה לענות אך ורק על הפניות שלהן אליך. זה כן כתוב ובאותיות גדולות. גיה לא נידבה לנו אינפורמציה. בכלל אינפורמציה איננה הצד החזק של האי – אסור שתהיה לנו שום גישה לכלי התקשורת. כל ספר, עיתון, רשמקול, רדיו, מיני טלוויזיה, טלפון סלולרי שאתה מביא איתך לאי – הכול מוחרם. המידע העיקרי שמגיע אליך הוא ממסך הטלוויזיה הגדול שבחדר הסדנה ומהאוזניות שאתה מחובר אליהן מרבית היום.
הבנתי שאם אני רוצה שיהיה משחק, אני צריך לדאוג לכול. ליד המקלחות היה זרוק מזה מספר שבועות מזרן ספוג ישן ומרופט. ביקשתי מאהוד ללכת צמוד אליי להסתיר אותי כשאתן לו סימן. וכשחזרנו מהמקלחות, אני התכופפתי, ובהינף סכין גילוח, חתכתי חתיכה מהגומי הספוגי, והסתרתי אותה מתחת למגבת. לא הייתה שום מדריכה בסביבה, ונראה לי כי שלב אלף של המבצע עבר בהצלחה.
כל היום היה הראש שלי עסוק במבצע כדורגל, ולא הייתי מרוכז במה שאני שומע ובמה שאני אומר. כולנו יודעים כמעט הכול בעל-פה. מעט מאוד מידע חדש מגיע מהאוזניות. הכוונה היא שהמסרים יחלחלו למוח עד שייהפכו לחלק ממאגר המחשבה של השפוט לתיקון. מידע חדש מגיע במידות זעירות. זאת הסיבה שאין כאן בחינות. המדריכות בטוחות שהכול נקלט. בכל זאת גיה הסתכלה עליי בעין עקומה. הפנים שלי הביעו, כנראה חוסר עניין בולט מדי, ואת זה אסור לפרסונל של האי לסבול.
בערב, אחרי המקלחת, לא חיכיתי שהמזגן יופעל – הוצאתי מיד את הספוג, ודחסתי אותו לתוך תיק בד, שבתוכו נהגתי לאחסן לבנים מלוכלכים. התוצאה לא השביעה רצון. זה דמה לכל דבר, רק לא לכדור. הוצאתי מחט וחוט והתחלתי לתפור בפינות בצורה מעוגלת. זה היה כבר יותר סביר, אך עדיין רחוק מהדבר האמיתי. כשהמזגן החל לטרטר, הייתי כבר כולי רטוב מזיעה. אהוד ראה את המצוקה שלי, התיישב לידי ודחף פנימה את הקצוות, ואני תפרתי.
"זה מתחיל לקבל צורה, אה?"
"אתה באמת מאמין שהחבר'ה ישחקו?"
"אנחנו מוכרחים, אהוד, מוכרחים."
"למה?"
"אתה עוד חדש, האישיות שלך עוד לא מחוקה לגמרי, כמו לכולנו פה. אתה עוד צריך לזכור למה. משחק נותן טעם לחיים. אנחנו כאן ללא משחקים כבר חודשים. מטפטפים לנו בראש מסרים מדכאים, ואנחנו סופגים וסופגים, ולאט לאט שוכחים שיש מפלט. אין מפלט יותר מוצלח ממשחק. זה יאוורר אותנו, רגעים של נחת, של שחרור. ברגע שהמחשבה הזאת התעוררה אצלי, אני הייתי מאושר. זה סימן שאני עוד..."
"בתקווה שזה יעבור בשלום."
"תגיד לי למה לא. אין כאן שום הפרת משמעת, זה לא במקום שום חובה שיש לנו כאן..."
"אתה לימדת אותי שההיגיון איננו מפתח נאות למנעול המחשבה של הפרסונל באי."
"יהיה בסדר, אני לוקח את האחריות על עצמי."

למחרת, אחרי הסדנה לא הלכתי למקלחת. הוצאתי את הכדור מתחת למיטה שלי ויצאתי לחצר הקטנה שמאחורי הביתן שלנו, כשאני מכדרר בכדור הספוג המכוסה בבד. איש לא הצטרף אליי. אני המשכתי עוד מיספר דקות, חזרתי לחדר והלכתי להתקלח. כשחזרתי המזגן כבר היה מופעל.
"מחר," פנה אליי אהוד, "מחר אני אצטרף אליך. היום הייתי שפוך מדי."
למחרת באמת הצטרף אליי אהוד, ואחריו הצטרפו עוד שלושה עיתונאים צעירים. היינו חמישה, וקשה היה לחלק לקבוצות. בזבזנו זמן על ארגון וקצת מריבות. אחר כך באמת שיחקנו מעט. לא ידעתי, כמובן, מה השעה, אבל שיערתי שאם לא נפסיק מיד, כשנגיע למקלחות כבר לא יהיו מים. כשלקחתי את הכדור נשמעה קריאת אכזבה מפיהם של הצעירים – ניצחון ראשון שלי!
במקלחת לא הסתבנתי כי פחדתי שאשאר מסובן. הצעתי גם לאהוד לעשות כמוני. אהוד שומע בקולי בכול. הוא רואה בי מנטור. זה מדגדג לי קצת את האגו – סוף סוף, הוא שר.
כשיצאנו מהמקלחת הקבילה את פנינו פאניה, אותה לא ראיתי אולי עשרה ימים. חשתי שאהוד מבקש לברך אותה לשלום, כמו שמקובל בעולם השפוי. אני נעצתי את ציפורניי בזרועו, והוא הבין. עברנו בשתיקה על ידה, והמשכנו הלאה לכיוון הביתן. כעבור מספר צעדים שמעתי את קולה:
"מנחם ברק, תיגש לבניין המנהלה. אתה יכול קודם להניח את כלי הרחצה בביתן."
מה קרה לאישה הקשה הזאת שעושה לי הנחות? "אתה יכול להניח את כלי הרחצה בביתן." איזו אדיבות! יש איזו הנחיה חדשה ממועצת המהפכה? רצתי לביתן והנחתי את כלי הרחצה על המיטה. אהוד רץ אחריי:
"זה בטח הכדורגל. תגיד שזאת היתה ההצעה של כולנו."
"אהוד, כאן אין טעם לשקר, ואתה יודע מה? אני גם לא פוחד מכלום."
אהוד טפח לי על השכם וחיבק אותי. הוא באמת דאג לי, וזה עשה לי טוב. רצתי אל חדר המנהלה. המצלמה שעל המשקוף סרקה אותי ופתחה את הדלת. פאניה חיכתה במבואה ורמזה לי באצבע להתקדם לחדרה. משני צדי הכורסה שלה עמדו שני זקיפים שלא הכרתי בעמידת נוח. אלות ההלם היו מונחות על השולחן. פאניה הסתובבה בחדר הלוך ושוב, מביטה אליי מדי פעם במבט חודר. צר היה לי שפאניה לא היתה בימים שהתנהגתי למופת, והנה, דווקא כשפרויקט הכדורגל מתחיל לקרום עור וגידים, היא מופיעה לקלקל את השמחה, ובוודאי כדי להעניש אותי.
"שמת לב, מני, שלא הייתי כאן?"
"כן, המדריכה הראשית."
"סיכמנו שתקרא לי פאניה."
"כן, פאניה."
"איפה, לדעתך, הייתי?"
"אין לי מושג."
"גם לא השערה, מני, הרי אתה בחור ממולח. אני זוכרת את הכתבות שלך ברשת בי"ת."
"אני משער שהיית בארץ, בוודאי בחופשה."
"יפה, מני, דוז פואה! ומה לדעתך, עשיתי בחופשה?"
"אין לי..."
"אתה שוב מיתמם?"
"אני יודע מה אני הייתי עושה, אילו ניתנה לי חופשה."
"מה היית עושה?"
"אמת לאמיתה? הייתי מנסה לברוח מהארץ."
"אבל למה, מני? המהפכה מצליחה, ואחרי כמה שנים נחזור לחיות כמו קודם, רק עם הווי חיים יותר צודק."
"אם את מאמינה בזה, שיערב לך. אני לא זוכר מהפכה בהיסטוריה שהחליטה שהתפקיד שלה הסתיים."
"טוב, מני, זה סתם הזיות. איש לא יאפשר לך לצאת מהארץ אחרי שנשפטת, אז תחשוב על משהו אחר."
"האמת? אם לא חירות, אז לפחות סקס."
"אני אוהבת את הכנות שלך, מני. אתה יכול לחזור לביתן. המזגן כבר מופעל."

סיפרתי את הכול לאהוד, וניסינו לנתח את החווייה המשונה שעברתי. אהוד חשב שזה סימן לא טוב. המדריכה הראשית לא תקרא לשָפוט לתיקון סתם כדי לדעת מה הוא חושב על ההיעדרות שלה מהאי.
"אבל אהוד, זו כבר פעם שנייה שהיא עומדת על כך שאני אקרא לה פאניה. אני לא יודע מה זה אומר."
"זה טריק ישן, אתה יודע, השוטר הטוב והשוטר הרע."
"העיקר שלא אמרה דבר על הכדורגל. מחר נעביר לכל הביתן את הבשורה שאין התנגדות מצד הפרסונל למשחק שלנו."
המשכנו לדבר בלחש גם אחרי כיבוי האורות. ידעתי שאני משחק באש, אבל הפגישה הזאת עם פאניה נתנה לי דחיפה לכיוון ההפקרות. אהוד סיפר לי על עוד חוק דרקוני שנחקק בהליך המהיר של האפליה המתקנת, כלומר, קול כפול לכל ח"כית – "חוק היאור". זהו חוק המאפשר לאישה להפיל את העובר ללא אישור ועדה, אם מסתבר באולטרה סאונד שהעובר הוא זכר, והוא צאצא של עבריין. הבעתי את ההזדעזעות שלי מהחוק הדרקוני הזה. אהוד אמר שדווקא יש בזה הגיון – קודם כול, יהיו פחות טפילים ועריצים הממררים את חייהן של הנשים, ופחות סוטים שיש לשלוח אותם לבתי סוהר ולמחנות לתיקון המידות. חוץ מזה, במקומות שונים בעולם, כמו בסין ובהודו מפילות הנשים את העוברים הנקבות, ולכן צריך לאזן."
"אבל, אהוד, בסין מפילות הנשים את הבנות, כי שם אסור להביא לעולם שני ילדים, והם חושבים שבן עשוי להביא להם יותר תועלת לכשיגדל מבת, ואילו בהודו הנשים מפילות את הבנות, כי יש מנהג מחורבן שבנות מביאות נדוניה גדולה, ולמי שאין, אין סיכוי להתחתן, וטוב מזה המוות, לכן הן ממיתות את העוברים."
"מה אמרת לי בזה?"
"אמרתי שזו לא הנחייה של המדינה להפיל את הבנות – זו יוזמה של הנשים עצמן."
"כן, אבל נשות המהפכה יגידו לך, שהנשים ההן הגיעו למסקנות הקשות האלו בגלל ההווי הגברי המעדיף את הזכר על פני הנקבה, וזה לא לגמרי מצוץ מן האצבע."
"ואיך אתה הצבעת על החוק הזה?"
"בעד..."
"אם כך, אהוד יקר, מגיע לך להיות מוגלה ומושפל."
"אתה לא יודע, מני, עד כמה ההסכמה הכללית לוחצת עליך. כבר שם, עדיין בארץ החופשית, אתה מונחה לחשוב... אתה פשוט לא אתה. פה ושם התמרדתי, וכשהתמרדתי מעל למותר, שלחו אליי את משמר הכנסת. אילו ידענו לאן כל זה מוביל, היינו צריכים להפסיק עם זה מההתחלה."
"עם מה?"
"עם כל הוויתורים האלה למקופחים, למקופחות. ברגע שאתה חובש כובע של מקופח, החברה לא מפסיקה לכרכר סביבך, ואתה יכול לעשות כל נבלה שבעולם, כל עוד אתה מצליח לשכנע שאתה מקופח. אתה יכול להיות גזען, ולטעון שאחרים גזענים. אתה יכול להפלות בגסות, בגלוי, ולטעון שאתה מופלה. אתה יכול לפשוע ולטעון שהמשטרה נטפלת אליך משום שאתה שחור, אישה, השד יודע מה! תגיד לי, קראת את הספר של ריי ברדבורי 'פרנהייט 451'?"
"לא, אבל ראיתי את הסרט של פרנסואה טריפו."
"הסרט לא דומה בדיוק, למשל, בספר קלאריס נהרגת בתאונת דרכים, ואילו בסרט... אבל זה באמת לא חשוב. הספר לא משהו. כל ספר עתידני נדון לכישלון מבחינת יכולת הניבוי שלו. ב'עולם חדש אמיץ' וב-'1984' יש יומרה לחזות את העתיד המבהיל של הטכנולוגיה ושל המשטר העתידי הטוטליטרי, והנה, אפילו את המחשב האקסלי ואורוול לא ידעו לחזות. ברדבורי מתיימר לתאר עולם עתידי שבו תפקיד הכבאים הוא לשרוף ספרים, ואם יש צורך – גם את בעל הספרים, הוא יודע לספר על עולם בו תוך שניות נעלמת עיר מעל פני האדמה (לא וכמה גדולה – הוא ידע מה קרה להירושימה ונגסקי), אבל שוב, אין לו מושג שהמחשב ישנה את פני העולם, והכי מגוחך הוא שלא העלה בדעתו את תגלית הגלולה – הגיבורות שלו מפילות את הוולדות שלהן שתים עשרה פעם!"
"אז למה אתה מזכיר את 'פרנהייט 451'?"
"אה, כמעט שכחתי את העיקר. העיקר הוא שבסוף הספר יש מעין ראיון איתו, עם הסופר עצמו. בזמנו הוא נחשב לגאון, כמו האקסלי ואורוול, ואנשים רצו לדעת את דעתו, אז הוא מתאר איך מכניסים לאנתולוגיה של בית הספר ארבע מאות סיפורים של מיטב הסופרים, מקצרים, משפצים כדי להתאים לקו, והוא שואל: מה ההבדל בין זה לשריפת ספרים? אחר כך הוא סיפר איך שלח את המחזה שלו 'לווייתן 99', מחזה המבוסס על מיתולוגיית 'מובי דיק', לאחת האוניברסיטאות, ואז הסתבר שלמרות שהאופרה בפאריס החליטה להציג אותו –האוניברסיטה סירבה. הם אמרו שאינם מעיזים להעלות אותו כי אין בו נשים! וזה לא קרה בימינו, אלא בשנות השבעים של המאה הקודמת! הם אמרו שליגת הנשים בקמפוס תרד עליהם רצח אם מחלקת הדרמה אפילו תנסה להציע מחזה שאין אף גיבורה אחת. המסקנה של ברדבורי שם היא שהעולם ישתגע לגמרי אם נרשה למיעוטים להתערב בענייני אסתטיקה. אסור למיעוט להתערב בקצה הספר שלי. שם מסתיימות זכויותיו של המיעוט, ובוודאי של המשטר שמבקש למצוא חן בעיני אותו מיעוט. ברדבורי אומר שם, שאם המורמונים, למשל, אינם אוהבים את המחזה שלו – שיתכבדו ויכתבו מחזה משלהם, אך לא ייגעו במחזה של הזולת. החריגה היא נשמתה של השנינות, ואם החריגה איננה מותרת באמנות – מה שנשאר הוא עצמות יבשות. רק בגלל הראיון הזה יש טעם לקרוא את כל הספר המשמים שלו."
"המשל לא מתאים לנמשל."
"למה אתה אומר את זה?"
"כי הנשים אינן מיעוט. הן רוב, ובעקבות החוק שאתה חתום עליו, הן תהיינה רוב מוחלט."
"אתה טועה, מני, טועה בגדול! המהפכה מונהגת על ידי מיעוט קולני. אני מוכן לשלם בראש שלי אם רוב הנשים רוצות להיות טייסות, מנכ"ליות, נגריות, מכונאיות ומפנות זבל. רוב הנשים רוצות לגדל ילדים בשלווה, רצוי ברווחה, רוצות להתלבש יפה, רצוי גם מגרה, רוצות כתף תומכת של גבר, וכן, גם קצת סקס, והרבה בלה בלה עם פרחים ומתנות לפני, והרבה תודות אחרי."
"נגיד שאתה צודק, אהוד, איך זה שכל הנשים נוהות עכשיו אחרי המהפכה?"
"רואים שאתה לא פוליטיקאי. תיזכר באיזו התלהבות קיבלה כל האינטליגנציה את 'העולם החדש' של לנין וסטלין. גדולי היוצרים, הסופרים והפילוסופים בעולם, כמו פיקאסו, איגנציו סילונה, ז'אן פול סארטר וסימון דה-בובואר היו גרופים של הקומוניזם הסובייטי. העם דוכא בברית המועצות בצורה האכזרית ביותר, הגולאגים התמלאו באומללים, שרובם לא חזרו לראות את בני משפחתם, ולמרות שכל הזוועות היו ידועות – המונים צעדו ברחובות ושרו שירי הלל ל'שמש העמים'. כשמדובר בעולם הפוליטי, הכביכול אידיאולוגי, אין שום קשר בין הרצון למעשה. זה חוק ברזל שכל דמגוג מתחיל יודע. אתה מציג לאנשים עובדות שחלקן נכונות, ואתה יכול להלעיט אותם גם בשקרים גמורים. במקרה שלנו הראו לנשים שהגברים שולטים, שהתרבות היא גברית, שהנשים הוסטו מהמסילה המרכזית, שהחוקים היו מפלים נגד האישה – וכל זה אמת, ואז מתחילות המסקנות: הגברים הם מיותרים, הם רק מזיקים, מקימים מהומות, מחרחרי מלחמה – הכי טוב לחברה בלעדיהם, אך כיוון שאי אפשר להיפטר מהם, צריך להחזיק אותם קצר שלא יזיקו."
"עד כאן הכול אמת. איפה העובדות המסולפות?"
"שהגברים גם עשו כמה דברים חיוביים, כגון בניית כל הבתים שבהם גרות הנשים. בכל גורדי השחקים שבעולם לא שמו הנשים אפילו קורת בטון אחת. הגברים המציאו את המתמטיקה ואת הפילוסופיה והטכנולוגיה. אילו סמכנו על הגניוס הנשי, היינו נשארים עד היום במערות. יש זכרים בטבע שמכינים קן לנקבה, מביאים לה אוכל, והיא בועטת והורסת הכול, ואז הזכר מתחיל הכול מההתחלה."
"כן, אהוד, אבל אצל האדם באמת הזכרים ששים לקרב, הם אלה שהורסים. זה נכון שהם הבונים, אבל הם בהחלט אלה שהורסים."
"זה נכון בעיקרון, וזו הסיבה שמדי פעם נכנעתי למכבש המהפכה והצבעתי בעד חוקים פרוורטיים לחלוטין. אבל האמת היא שזה לא בדיוק עניין של מיגדר. אני חושב שזה שייך לעניין אחר – אצל מי מצוי הכוח. עובדה היא שכשהכוח בידי נשים, הן מסוגלות לעשות זוועות בדיוק כמו גברים. יש משהו פרימיטיבי באדם המדרבן אותו להתעלל במי שחלש ממנו, בחסרי אונים. אני, למשל, חושב שזה לא היה תענוג גדול לחיות בימיה של איזבלה הקאתולית, או בימי אליזבט הראשונה, שערפה ראשים, שסירסה חשודים במרד והוציאה להם את המעיים כשהם עוד חיים."
"כן, אהוד, אבל המלחמות הן באמת ביזיון של זכרים."
"גם זה לא כל כך מדויק. העולם מושתת על השמדת המתחרה. שום בעל חיים בעולם, מהחיידק ועד הלוויתן – איננו יכול להתקיים, אלא אם הוא משמיד מישהו ממחזור החיים. פרה לא תחיה אם לא תאכל כמה עשרות קילוגרמים של עשב ביום, אריה לא יחיה אם לא יאכל כמה קילוגרמים של בשר גנו בשבוע, יתושה לא תחיה אם לא תמצוץ לך את הדם. זה תבניתי. כיוון שהזכר הוא המין החזק אצל רוב בעלי החיים המפותחים, נופלות כל המלחמות עליו. זה לא אומר שעצם הנקביות היא רודפת שלום. אצל החרקים הנקבה, שהיא החזקה והגדולה, והיא אוכלת את הזכר אחרי ההזדווגות, או למצער, מנדה אותו מהקן."
"אולי תפסיקו שם לקשקש," לחש מישהו, "בגללכם ניענש כולנו. שקט שיהיה."

המשך יבוא