זו היתה לנו פעם ראשונה להאזין לקונצרט בהיכל התרבות המחודש ע"ש צ'רלס ברונפמן, שהיה בעבר ע"ש פרדריק מאן, והבשורה הטובה, בינתיים, היא שלא הצליחו להרוס אותו, ובקווים כלליים הוא נראה כמעט כמו בעבר, אם כי קצת אינטימי יותר. מה עוד שהתזמורת הפילהרמונית היא בעלת איכות ועוצמה כאלה – שדומה כי אפילו באורווה (שכך נראית מקרוב הבמה הבלתי-גמורה, והפתוחה כלפי מעלה, של ההיכל) –היא תצליח להפיק צלילים מדהימים.

הפעם ישבנו לא במקומנו הרגיל אלא בשורה 2 באמצע, שזה כמעט בתוך התזמורת או כמאמר הגששים – לשמוע את "חוליו אגלסיאס מהתחת." המנצח היה סמיון ביצ'קוב, והכנר הסולן ג'ושוע בל, שניגן בחלק הראשון את הקונצרט ברה-מג'ור לכינור ולתזמורת אופ' 35 של צ'ייקובסקי. הנגינה של בל היא איתנה מאוד, בטוחה, מלאה כוח ומושקעת מאוד, הוא גם הזיע הרבה וניגב מדי פעם את פניו הנוצצים. הקהל התפעל וממש יצא מכליו. בתמורה הוא נתן עם התזמורת הדרן בשם מלודיה של צ'ייקובסקי. אנחנו, במיעוט מזהיר, לא יצאנו מכלינו למרות שהיינו כמטחווי קשת מכינורו. תחילה האשמנו את האקוסטיקה של האולם המחודש, שהיה בה משהו יבש שכאילו בולע את הצלילים הענוגים, ושונה מהניקיון הצלילי של המלאכים שאיפיין ברגעי השיא את היכל התרבות ע"ש מאן, כאשר האולם כולו עצר נשימתו עם כל צליל חדש, צלול ונקי. אחר-כך עלה בדעתנו שאולי גם הנגינה של בל יש בה בכל זאת, למרות כל ההתלהבות הצעירה שלו – גם משהו יובשני, כוחני, לא לירי, לא אישי מדי.

דעה זו התחזקה בחלקו השני של הקונצרט, שהיה נפלא, ונוגנה בו רק הסימפוניה מס' 9 בדו-מג'ור, הגדולה, ד' 944, של שוברט, שאותה שוברט לא זכה לשמוע בימי חייו. זוהי יצירה ענקית, סוחפת, והתזמורת ממש התעלתה על עצמה והחזירה אותנו לימים הטובים של ההיכל כשהיה ע"ש מאן. אף שהבמה, במבט מקרוב למעלה, נראית בלתי גמורה עדיין, וקשה לדעת כיצד תהיה האקוסטיקה לאחר שכל העבודות תסתיימנה – הרי שהתזמורת היא כל כך חזקה, מיומנת, ומנגנת להפליא – שלא היה אפשר להאשים במאום את האקוסטיקה החדשה. גם אם היו פגמים – התזמורת התגברה עליהם כמו בפרסות סוסים דוהרים.

בקיצור, שמחנו להתאכזב לטובה בכך שההיכל עדיין קיים, ליחו לא נס, הוא נודף ריח עץ טרי, ויש לקוות שלא יבייש את גילגולו הראשון כ"מאן אודיטוריום".