לכ"א בתמוז יום השנה ה-79 לפטירת ביאליק
"חוֹגוּ את חגי אבותיכם והוסיפו עליהם קצת משלכם לפי כוחכם ולפי טעמכם ולפי מסיבתכם. העיקר שתעשו את הכול באמונה ומתוך הרגשה חיה וצורך נפשי, ואל תתחכמו הרבה." זוהי פיסקה ממכתב תשובה של ביאליק לחברי קבוצת גניגר, שנועצו בו כיצד לחגוג את ליל הסדר, בשנת תר"צ, 1930.
המסר הקצר הזה, הוא תמצית השקפת עולמו התרבותית של ביאליק. המסר הזה, הוא תמצית תפיסת ההתחדשות היהודית בחברה הישראלית היום. המושג "התחדשות יהודית" לא היה קיים בתקופתו של ביאליק, אולם אין כביאליק מי שהגה והגשים באופן מעשי מפעלי התחדשות יהודית רבים.
החשוב שבהם הוא מפעל הכינוס. בתקופת המעבר בין היהדות המסורתית ליהדות המודרנית שחלקה הגדול חילוני, חשש ביאליק מפני אובדן אוצרות ההתרבות היהודיים אל תהום הנשייה, והתרחקות הציבור היהודי מכור מחצבתו. ביאליק, שעזב את אורח החיים הדתי-אורתודורכסי, נטל על עצמו משימת חיים – להציל אותם אוצרות ולהנגישם לציבור הרחב. לשם כך הוא הקים את הוצאת הספרים "דביר". לאורך עשרות שנים, מפעל הכינוס היה מרכז חייו, ולכן מיעט מאוד לכתוב שירה חדשה.
לב מפעל הכינוס הוא ספר האגדה. ביאליק היה תלמיד חכם, בר אוריין, גדול בתורה. יחד עם רעו יהושע חנא רבניצקי הוא סרק את כל ספרות חז"ל – המשנה, התלמוד הירושלמי, התלמוד הבבלי ושאר הספרות החז"לית לאורכה ולרחבה, הוציא מתוכה את כל מדרשי האגדה, מיין אותם לפי נושאים, תרגם את הכתובים ארמית לעברית, ניקד אותם וצירף אליהם ביאור. יצירה זו היתה כמעט בכל בית יהודי דובר עברית, גם בבתים שהדירו מתוכם את ספרי המשנה והתלמוד. היא צירפה את אגדות חז"ל אל התרבות העברית הציונית המתחדשת (מה שקצת מפריך את הסיפור המוקצן אודות דילוג טוטלי על כל היצירה היהודית "מהתנ"ך עד הפלמ"ח").
המשימה הבאה היתה כינוס שירת משוררי ספרד בימי הביניים ובמיוחד שירתו של שלמה אבן גבירול. לאחר מכן – החל ביאליק בהנגשת המִשְׁנָה, במהדורה מנוקדת ומוארת. עד מותו המוקדם והפתאומי הספיק ביאליק לערוך ולבאר אחד מששה סדרי המשנה – סדר זרעים.
במפעל הכינוס הקדים ביאליק בעשרות שנים את מה שמכונה בז'רגון ההתחדשות היהודית בימינו "החזרה לארון הספרים היהודי".
בעקבות ספר האגדה, ובשל היותו סופר, זוהה ביאליק בעיקר עם האגדה. אולם במסתו "אגדה והלכה" (1917) העניק ביאליק את הבכורה דווקא להלכה על פני האגדה. הוא טען, במאמרו, שמה שהחזיק את העם היהודי הוא בראש ובראשונה ההלכה, כתרבות של חובה ומחויבות, כציוויליזציה של מעשים. כמי שעזב את הדת, ביאליק לא הטיף לחזור ולדבוק ב"שולחן ערוך", אולם הוא רצה ליצוק בתוך החיים הציוניים, בחיים היהודיים המודרניים, את רוח המחויבות ההלכתית. הוא קרא ליצירת הלכה מתחדשת, המתאימה לימינו, שיש בה אותה דרישה גבוהה מן הפרט, אותה תרבות של חובה ומחויבות.
"הנה הולך וגדל דור בְּאוויר שכולו מימרות ופזמונים, ועל מיני דברים שכולם הבל פה ורוח שפתיים. הולכת ונבראת מין יהדות של רשות. קוראים בשם לאומיות, תחייה, ספרות, יצירה, חינוך עברי, מחשבה עברית, עבודה עברית – וכל הדברים הללו תלויים בשערה של איזו חִיבָּה: חיבת ארץ, חיבת שפה, חיבת ספרות – מה מחירה של חיבה אווירית?
חיבה? – אבל החובה היכן? ומאין תבוא? ומהיכן תינק? המן האגדה? והיא בטבע אינה אלא רשות, הן ולאו ורפה בידה.
יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חובה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית.
... בואו והעמידו עלינו מצוות!"

אולי זה האתגר הבא של תנועת ההתחדשות היהודית בימינו.

אחת מתרומותיו התרבותיות המרכזיות של ביאליק הייתה "עונג שבת" – המוסד התרבותי של שבת תרבותית לציבור הרחב. הוא חרד מפני זניחת השבת בידי הציבור החילוני והפיכתו ליום חול, למעין יום ז' בשבוע. הוא ידע שהשבת ההלכתית אינה התשובה לציבור הזה. הוא רצה להפוך את השבת ליום של קדושה ורוחניות לכל יהודי באשר הוא, יהיה אורח חייו אשר יהיה; יום של תרבות יהודית. מידי שבת אחה"צ עד צאת השבת – תחילה בביתו, ובהדרגה, לאור הביקוש הרב, עבר לאולמות גדולים יותר, עד שנבנה במיוחד לצורך זה בית "אוהל שם" בתל אביב, נערך אירוע "עונג שבת", בהובלתו של ביאליק, וכלל שירה, הרצאות, קטעי ספרות, פרשת השבוע ולסיום – הבדלה ותפילת ערבית. הופעתו האחרונה בציבור של ביאליק, ערב צאתו לווינה, לניתוח ממנו לא חזר, הייתה במסיבת "עונג שבת".
בשנים האחרונות קיימת בכל רחבי הארץ תחייה של "עונג שבת" – אמנם לא בשעת מנחה, אלא בערב שבת, בטקסי קבלת שבת. במאות קהילות, בערים ובקיבוצים, במתנ"סים ובחופי הים וגם אצלנו בגולן, מתכנסים יהודים לקבל פני שבת בשיר וזמר, בתפילה ובקידוש, ביון בפרשת השבוע, ברוח עונג שבת הביאליקית.
היהדות החרדית שָׂטְמָה את ביאליק, רדפה אותו, החרימה אותו, ראתה בו וביצירתו את התגלמות האיום על היהדות. כאז כן היום החרדות רודפת בעיקר את מי שמציב אלטרנטיבה יהודית. נוח לה יותר, הרבה יותר, עם חילוניות עקרה ונבערת.
אבל תנועת ההתחדשות היהודית – התנועה התרבותית החשובה ביותר בחברה הישראלית בדור האחרון, ההולכת ומתעצמת משנה לשנה, היא התשובה לאותה יהדות פנאטית ומסתגרת. מורה ורבה של התנועה הזאת, נפטר השבוע לפני 79 שנים – חיים נחמן ביאליק.
מרכיב מרכזי בתפיסת ההתחדשות היהודית, היא ראיית התרבות היהודית בהתפתחותה והתחדשותה, כאשר אל המקורות הקלאסיים, המקרא, חז"ל, ההוגים בימי הביניים, הספרות החסידית וכד', מצטרפת היצירה הציונית בת ימינו, ההופכת לחלק מן הקנון היהודי. לביאליק מקום מרכזי בקנון הזה. היצירה היהודית לדורותיה היא המבוע וההשראה של היצירה העברית בת זמננו, והיצירה המודרנית שואבת ממנה, מפלרטטת אתה, משוחחת אתה. אין כמו יצירתו של ביאליק, כמופת של הדיאלוג הזה. אי אפשר לקרוא את ביאליק ולהבין את שירתו, מבלי להכיר ולהבין את מקורות ההשראה שלו, שהם הטקסטים היהודיים העתיקים, הקלאסיים. ולמרבה הצער, הבורות הקיימת בחברה הישראלית במקורות היהדות, מקשה על היכולת של יצירי מערכת החינוך הישראלית לקרוא את ביאליק לעומק. לא בכדי, כאשר יצאו לפני שנים אחדות כל שירי ביאליק במהדורה חדשה, היה צורך לצרף להם תרגום לישראלית. והרי ביאליק עצמו, הגם שהיה מתרגם דגול, אמר שלקרוא שירה מתורגמת, זה כמו להתנשק דרך מטפחת.
אנו, ארגוני ההתחדשות היהודית – שאני עומד בראש אחד מהם, מרכז "יובלים", נטלנו על עצמנו את המשימה להחיות את תרבות ישראל על כל גווניה, להנגיש אותה לחברה הישראלית על כל רבדיה ולהפוך אותה למרכיב משמעותי בחיים הישראליים, כתורת חיים. בכך, אנו ממשיכים את מפעל חייו של ביאליק.
בשירו "מקראי ציון" שבו העלה על נס את התכנסותם של משתתפי הקונגרס הציוני הראשון (1897), כתב ביאליק: "וּבְדִבְרֵי יָמֵינוּ הַמְלֵאִים אֲנָחוֹת / תֵּאָצֵר כִּפְנִינָה דִּמְעָתְכֶם הַקְּדוֹשָׁה / מַצִּיבֵי הַדְּלָתוֹת וּבוֹנֵי הַטְּפָחוֹת / יַכִּירוּ מִי-יָרָה הָאֶבֶן הַרֹאשָׁה."
אנשי הציונות המדינית היו יריביו הפוליטיים, אך ביאליק ידע להכיר בראשוניותם ובתרומתם להנחת התשתית לבניין הבית הלאומי. ואנו, כמעט 120 שנה מאוחר יותר, מיטיבים להכיר תודה לביאליק, ראש וראשון ליורי האבן הראשה של התרבות העברית.

2. שתי הערות אקטואליות לפרשת "בלק"

* רגע לפני צאת שבת פרשת "בלק" – שתי הערות מפרשת השבוע לפרשיות השבוע החולף במדינת ישראל. הפרשה מספרת את סיפורו של הנביא בלעם, שנשכר בידי בלק, מלך מואב, לקלל את ישראל; בא לקלל ויצא מברך.
"ידעתי כי אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר" [תָּאוֹר = תקלל], אומר בלק לבלעם בפנייתו אליו. התורה מתייחסת לכך בכל הרצינות. אחרת, מה הבעייה בכך שיקלל? שיקלל. אך, לא – במקום לקלל הוא מברך. יש ערך לברכה כפי שיש ערך לקללה. יש משמעות למילה.
יש אצלנו, לעיתים, נטייה לזלזל במילים, כאילו הן חסרות ערך. "לא המדרש עיקר, אלא המעשה." אולי המעשה הוא העיקר, אך גם למדרש חשיבות רבה, והרי תלמוד מוביל לידי מעשה.
יש משמעות למילים, יש משמעות להסתה. מילים יודעות להרוג, מילים יודעות להבטיח חיים.
השבוע מלאו 73 לנאומו של צ'רצ'יל "היתה זו שעתם היפה ביותר," שיחד עם נאומים נוספים היה הנשק הסודי של בריטניה, רומם את רוח העם וכושר העמידה שלו מול הבליץ הנאצי; עמידה שבלעדיה לא היה הניצחון של העולם החופשי על היטלר.
מה יש להתרגש, אלו סתם מילים?! מה בסך הכול קרה באבו גוש. כולה גרפיטי...
אז עובדיה יוסף גידף את הרב דוד סתיו. מה קרה? מה צריך להתרגש ממילים של קשיש?
אבל המילים הללו גרמו לכך שלמחרת הותקף הרב בחתונה וכעבור יומיים בבר מצווה. כי יש משמעות למילים, במיוחד כאשר הן באות מפיו של מי שיש לו השפעה על שומעי לקחו.
מאדם בעל השפעה כמו עובדיה יוסף ניתן היה לצפות למינימום של אחריות ציבורית, אחריות למילים היוצאות מפיו. אולם מדובר באיש משולח רסן, שפגיעתו רעה, אין לו כל עכבות כשהוא מקלל ומגדף מערכות אלוהים חיים.
המסר של פרשת השבוע הוא שקללה יכולה להפוך לברכה. יש לקוות שהקללות שקילל עובדיה את הרב סתיו תהינה לברכות והוא יבחר לרב הראשי לישראל.

* בהפטרת השבוע, קראנו את אחד הפסוקים היפים בתנ"ך, מנבואתו של מיכה: "הִגִּיד לְךָ אָדָם, מַה-טּוֹב; וּמָה-יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ, כִּי אִם-עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד, וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶיךָ."
"והצנע לכת."
האם כבוד הנשיא מכיר את צירוף המילים הזה?

3. צרור הערות

* עובדיה יוסף מגדיר את האפשרות שהרב סתיו יכהן כרב הראשי – "צלם בהיכל". אפרופו "צלם בהיכל" – כדאי לזכור, שעובדיה וש"ס הם שהביאו לבחירתו של יונה (לכאורה) מצגר לרב הראשי. אבל מה ניתן לצפות ממפלגה שמעמידה פושע, שישב בכלא על לקיחת שוחד, כיו"ר שלה?

* יו"ר האופוזיציה שלי יחימוביץ' עתרה לבית המשפט העליון נגד החלטת הממשלה לאפשר ייצוא של 40% ממשאבי הגז. העתירה, אמנם, אינה על עצם ההחלטה, אלא על ההליך. ואף על פי כן, מן הראוי שנניח לבתי המשפט, הקורסים תחת העומס, לעסוק בעניינים משפטיים, ולא נטריד אותם בסוגיות שאינן מעניינם, אינן באחריותם ואינן תפקידם, כמו המדיניות הכלכלית של ישראל.
על יו"ר האופוזיציה להיאבק על דרכה בכנסת, בתקשורת וברחוב. המדיניות הכלכלית היא נושא ציבורי, לא משפטי, ואין זה מתפקידם של שופטים שלא נבחרו בידי הציבור לעסוק בו.

* בפני בג"ץ עומדות להידון עתירות הדורשות לחייב את הממשלה לפרסם את הצבעתם של השרים בדיוני ועדת השרים לחקיקה. הנוהג מאז קום המדינה, הוא שאין מפרסמים את ההצבעות בממשלה ובוועדותיה, על מנת שהדיונים בהם יהיו ענייניים ושרים יתבטאו ויצביעו על פי מצפונם וללא לחץ התקשורת ודעת הקהל. העותרים, הנתמכים בידי שרת המשפטים, דורשים לשנות זאת בשם השקיפות, הבקרה הציבורית על נבחרי הציבור וכמשקל נגד ללחצים של בעלי אינטרסים על השרים.
יש היגיון וצדק בשתי הגישות. אולם בטרם פונים לבית המשפט העליון להתערב בנהלי העבודה של הרשות המבצעת, כדאי לזכור שאותה דרישה בדיוק, בשל אותם טעמים בדיוק, מופנית בתביעה לשקיפות בוועדה למינוי שופטים. ומאותם נימוקים בדיוק היא נדחית שוב ושוב.
אלא שדרישת השקיפות בוועדה למינוי שופטים מוצגת כ"חקיקה אנטי דמוקרטית" וניסיון "להחליש את בית המשפט" בלה בלה בלה, בידי אותו עיתון, "הארץ", המוביל בכותרות ראשיות את המאבק לפרסום הצבעת השרים.

* כאשר בחור בן 18 מתגייס לצה"ל, ותורם שלוש שנים למדינה, במסירות נפש ונכונות לסכן את חייו ואת שלמות גופו, חברו שהשתמט משרות, רוכש תואר אקדמי, מתחיל קריירה מקצועית, עושה כסף. כאשר החייל משתחרר לחיים האזרחיים, בגיל 21, עליו לעמול קשה כדי להגיע לנקודת ההתחלה של המשתמט.
חוק זכויות התורמים למדינה, נועד להתמודד עם העוול הזה, עם אי השוויון הזה, עם האפלייה הזאת, וקצת להחזיר לתורמים למדינה ולתגמל אותם. זהו חוק שנועד לקדם את השוויון במדינת ישראל.
אין זה אומר שכל סעיפי החוק נכונים ומוצדקים. החוק גורף מידי, אינו מידתי. מן הסתם, בדיונים במהלך ארבע הקריאות הצפויות לו בכנסת, הוא יאוזן. כמו כן, יש להעמיד את הרעיון שמאחוריו מול אינטרסים לאומיים אחרים, כמו השתלבות החרדים והמגזר הערבי בחברה הישראלית ובשוק התעסוקה (אם כי חשוב לציין שיש לא מעט משתמטים יהודים חילוניים) ועקרון הייצוג הנאות. ניתן להתנגד לחוק, להתווכח על פרטיו, אבל הצגתו כ"אפרטהייד" ו"אפלייה גזענית", כביכול, היא הצגה שקרית, המסרסת את הוויכוח הציבורי וגוררת ח"כים ושרים להתבטא ולהצביע נגד מצפונם, כדי שלא להיקלע ללינץ' תקשורתי על "גזענותם", כביכול.
וכאשר "הארץ" טוען שהצעת החוק מכשירה את תועבת "תג מחיר" – אין דבריו אלא הסתה ותעמולת כזב.

* אם משרד ממשלתי ייתן עדיפות לצעיר צ'רקסי שהשתחרר מצה"ל על פני צעיר יהודי חילוני שהשתמט מצה"ל, האם הוא יואשם בגזענות?

* גילוי נאות – קיבוצי, קיבוץ אורטל, אינו מקבל לשורותיו מי שלא שירת שירות מלא בצה"ל או שירות לאומי חלופי. ההחלטה הזו תקפה גם בנוגע לבנות ובני הקיבוץ. מי שמרשה לעצמו להשתמט מצה"ל, אינו עומד בקריטריונים הערכיים, המוסריים, שאנו מצפים להם מחברי אורטל.

* ועוד גילוי נאות – מעולם לא קיבלתי לעבודה מישהו שהשתמט משירות בצה"ל. כיוון שמדובר בתפקידים בתחום החינוך והדרכת הנוער, תמיד התעניינתי מה המועמדים עשו בצה"ל, וככל שהשירות היה קרבי יותר, משמעותי יותר, כך ראיתי בהם ראויים יותר (לצד קריטריונים נוספים) לתפקידם. ותמיד העדפתי מי שמשרת במילואים, למרות הפגיעה התפקודית כתוצאה מהיעדרויותיו מן העבודה, לא רק כדי להוקיר אותו על שירותו, אלא כיוון שהדוגמה האישית היא תרומה חינוכית גדולה יותר מהנזק שבהיעדרות.
טוב, אבל זה בגלל שאני "גזען" שמיזען.

* בראיון ל"קול ישראל" נשאל פרופ' איתמר רבינוביץ', שניהל את המו"מ עם סוריה מטעם ממשלות ישראל, מה היה קורה אילו היה נחתם הסכם על נסיגה מהגולן, וכל מה שמתרחש היום בסוריה, היה קורה כשהגולן לא בידינו אלא בידם, עם כל המשמעות שבכך.
ועל כך השיב רבינוביץ', שלהערכתו אילו היה הסכם שלום עם סוריה, הכול היה שונה, סוריה היתה נפתחת למערב ומלחמת האזרחים כלל לא הייתה פורצת.
ולמה הוא אמר זאת? כי הרבה יותר קשה לומר: טעיתי.

* לצד הכתבה על מותו של שחקן הקולנוע ג'יימס גנדולפיני, שגילם את טוני סופרנו, ב"ידיעות אחרונות", הוקצה טור אישי, מן הסוג שלעתים מקצים לעמוס עוז או לאסא כשר, לאשת הרוח אהובה אלפרון, אלמנתו של איש הפשע המאורגן שחוסל, יעקב אלפרון. מעין עדות מומחה. עוד שלב בהתבהמות הרייטינג והקרימנלסלב. בקרוב על מסכינו – קרימנל נולד. הכינו את הסמסים.

* עד המדינה יצא מן הארונית.