הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ד

באמצע הלילה התעוררתי. רציתי נורא להשתין. נזכרתי שמרוב דיבורים שכחתי ללכת לשירותים לפני השינה. קמתי בשקט כדי לא להעיר את השכנים. בדרך לביתן השירותים נזכרתי בחלום שחלמתי. זאת הפעם הראשונה באי הזה שאני זוכר מה אני חולם: אני יושב על כיסא נוח על שפת הים, וקר לי נורא, אבל אני לא קם, כי כל כך רציתי לבוא לשפת הים, וחבל לי עכשיו לעזוב את המקום. לא ברור מדוע כל כך קר, הרי יש שמש חזקה. נחרדתי, אולי אני חולה? הסתכלתי מסביב, ולא ראיתי נפש חיה, ואני זכרתי שבאתי לכאן עם חברים, היתה גם סטלה, והנה אין איש. שמעתי אותם כאילו מדברים מתוך המוח שלי: 'הכול באשמתך! הכול באשמתך!' – 'מה מה?' – 'אם אתה לא מבין, תסתכל סביבך.'
הסתכלתי סביבי, וראיתי המוני עכבישים מתקרבים אליי אט אט. פתאום חשתי ששלפוחית השתן שלי עומדת להתפוצץ. 'הם עקצו אותי שם, הם עקצו אותי שם!' – צעקתי בלי קול, ואז התעוררתי.

כשחזרתי מהשירותים ראיתי צללית של אישה דקת גו ליד ביתן חמש-עשרה. אני מוכן להישבע שזאת פאניה. למה היא לא ישנה? לא היה לי מושג מה השעה, אבל ללא ספק כבר הרבה אחרי חצות. אני המשכתי אל הביתן שלנו מבלי להתעכב. אלומת אור הוטלה על הדלת שנייה לאחר שכבר הייתי בפנים.

למחרת, אחרי הסדנה, כמעט כל הביתן שיחק כדורגל. ראיתי שגם בביתנים אחרים התארגנו קבוצות של משחק. המזרון הישן נעלם. ביקשנו מדני, שרצה להישאר בביתן, שיספור לאט עד אלף שמונה מאות. הוא הביט עלינו כעל משוגעים:
"מה נפל עליכם?"
"אתה תשמש לנו מעין שעון, שלא נפסיד את המים במקלחת."
"תניחו לי, טוב? אני מחכה לרגע הבדידות הזה כל היום, ואתם באים אליי עם דרישות אבסורדיות כאלו."
"מחר אתה תשחק, ואני אספור, טוב?"
"אני לא רוצה לשחק, לא היום, ולא מחר – אף פעם!"
"אז, בחייך, תעשה טובה לחבר'ה. הזמן מתבזבז. חבל על כל רגע."
"טוב."
אהוד ניגש אליו וחיבק אותו. דני דחה אותו מעליו, התיישב על אבן והתחיל לספור.
"תספור רק עד אלף חמש מאות, אתה יודע מה? עד אלף ארבע מאות, כי בזבזנו קצת זמן."

דני היה רופא שרצה להתמחות באימונולוגיה. אמרו לו שזה אי אפשר. שאל מדוע, וענו לו כי למען האפלייה המתקנת, המקום האחרון בהתמחות הזאת שמור למתמָחָה. "אבל אין מתמָחָה!" הוא זעק. "נכון, אבל בוודאי תהיה, ואם ייתנו לך, לא יהיה אפשר לתקן את המעוות". – "איזה מעוות, ריבונו של עולם, יש מקום, אין רופאה מתמחה, אני משתוקק לעבור את ההתמחות הזאת, למדתי רפואה כדי לעסוק באימונולוגיה. המקום מחכה סתם, ואתם מקפחים אותי רק משום שאני גבר! המהפכה הזאת יצאה לי מהאף!"
הוא אמר עוד כמה דברים שאינם כל כך תקינים פוליטית, ומצא את עצמו בבית דין מהיר של המהפכה, ומשם לאי. הוא מדוכא עד מוות, כי למעשה, נסגרו עבורו הדלתות לעולמים, למקצוע שהוא חלם עליו. כל יום שעובר הוא נראה יותר ויותר מדוכא. איציק ניגש אליו לדבר איתו – ללא הועיל.
"תשמע, איציק, אתם פשוט לא מבינים. יש כאן פרופסורים שמפסידים עוד כמה פרסומים, זה לא כל כך מזיק להם, ולא מזיק לאנושות. יש כאן שר לשעבר – גם הוא לא מפסיד מי יודע מה. אין קביעות במשרת שר. כל שר יודע שהיום הוא למעלה, ומחר הוא למטה. חוץ מזה, אם יחזור העולם לשפיות, הוא עוד יעשה רווח פוליטי כמו שעשה נלסון מנדלה מישיבתו בכלא. יש כאן כמה שדרנים ועיתונאים – הם בוודאי לא יפסידו דבר. אדרבה, הרוויחו חוויות שיוכלו לספר עליהן בכתבות ממוחזרות עד להקיא. לגביי זה סוף פסוק. נגמר! לעולם לא אהיה מי שחלמתי להיות, ושאני מוכשר להיות. סיימתי את לימודי האם. די. בהצטיינות, והפרופסורים אמרו לי שכל ההתמחויות פתוחות לפניי, והנה..."
לא מצאנו מילים לנחם אותו, והוא כבה לנגד עינינו.
אבל הדיכאון של דני, דוקטור דן שכביץ, לא הצליח להאפיל על הניצחון שלי: חוץ משניים שלושה מדוכאים כרוניים, כל הביתן יצא לשחק, ואחר כך רצנו כולנו למקלחת, ובפעם הראשונה מזה חודשים אפילו פצחנו בשיר תוך כדי רחצה, התזנו מים זה על זה, השתוללנו.
באותו הלילה היתה מיטתו של דני ריקה. כיוון שאסורה כל פנייה של שפוטים אל המדריכות, לא יכולנו לדווח על ההיעדרות. למחרת בבוקר מצאנו את דני תלוי על המרזב של ביתן המקלחות. איציק טיפס על אדן החלון, נאחז בכרכוב והתיר את החבל. אני ואהוד עמדנו למטה, ותפסנו אותו כשגופו השתחרר מאחיזת החבל. גופו היה קר וקשוי. שמעון מאט, העיתונאי שהגיע יחד עם אהוד, רץ אל בניין המנהלה ודפק כמו משוגע על הדלת. איש לא פתח. מאחוריו הגיעה גיה עם שני חיילים יוונים. הם כבלו אותו, והוא צעק: "דני תלוי, דני תלוי!" החיילים הדביקו לאלי איספלנית גדולה על הפה, ונעשה שקט. עמדנו ליד דני המת, והתבוננו במחזה המבהיל – אלי מובל כבול, כשפיו מכוסה. שמעתי לחישות: "צריך לעשות משהו! מה אנחנו עומדים ומסתכלים כמו במחזה?" איש לא זז. תנועה אחת לא זהירה מצדנו, וכולנו מועברים אקספרס לצד השני של האי. כיוון שאיש לא חזר משם, איש מאיתנו לא רצה לנסות.
כעבור מיספר דקות הגיעה דיאנה, המדריכה המקבילה של גיה, עם ארבעה חיילים שנשאו עמם אלונקה. הם השחילו את הגופה לתוך שק ניילון שחור, שמו אותו על האלונקה, ויצאו דרך השער אל מחוץ למחנה.

בסדנה לא השתנה דבר: עשרים וחמש הצהרות (ללא טעויות!), שמענו שוב את סיפור האמזונות, שחיו חיים של טבע, חיים של שוויון, שעסקו בציד, והיו לוחמות מעולות, אלא שהגברים לא יכלו לשאת חברה צודקת, המונהגת על ידי נשים, והם גייסו את הכוח הפיזי שלהם כדי להכניע אותן. הם שלחו את הרקולס, את תזאוס ואת אכילס להילחם בהן, ובדרך זאת לשים קץ למטריארכליות הצודקת, ולהחליף אותה בפטריארכליות הכוחנית והמפלה. בין האמזונות נרקמה אחוות נשים, והן לא נזקקו לגברים, ורק בעונת האביב היו צדות מיספר גברים ומתייחדות איתם כדי להיכנס להריון. אילו חיו האמזונות היום, הן לא היו נזקקות אפילו למגע הזה, כי היום ניתן לשבט עוברים ולהקים דור חדש ללא גברים.
ההרצאה המלומדת לא הזכירה אפילו במילה אחת שלפי האגדה, עליה היא הושתתה, "הצדק" האמזוני התבטא גם בכך שהפקירו את הילודים הזכרים, וגרמו למותם.
במדור הציטטות שמענו שוב את דבריה של סוזן אנתוני, שטענה כי במערכה נגד הגברים ניתן לנצח רק אם הנשים יצטיידו בנשק הזהה לזה הנמצא בידי האויב (קרי: הגברים), והוא קול וכסף. וכן הושמעו סיסמאות מבית מדרשה של בטי פרידן, לפיה הגברים נהנים מזכויות יתר כתוצאה מדיכוי המין השני. לא ממש מעניין עד כמה הגברים יטענו שהם מתקדמים ומשוחררים. הם כאלה רק בתיאוריה. במציאות אין שום סיכוי שאיזה שהוא גבר יוותר על זכויות היתר שלו. אי אפשר ואסור לראות את הגברים כבני ברית, כי הם הבעייה, והם האוייב האמיתי של כל אישה.
חשבתי על דני, שהוא האוייב האמיתי של המהפכה הנשית. הוא לא היה מוכן לוותר על זכויותיו למען אישה אלמונית, והוא שילם על כך.
עוד ציטטה ממרילין פראנץ', המזכירה לנשים שעליהן לבקש מבעליהן תמורה כספית על כך ששימשו להם כעוזרות בית, כמזכירות, כמארחות. והקריינית הוסיפה: אם נצרף את כל הנזק של עבדות הנשים מזה כמיליון שנים, הרי שכל התקציב של ארצות הברית, רוסיה וסין יחד לא יספיק. כדאי שהגברים יתחילו לחסוך...
חשבתי לעצמי (רק לעצמי!), שזה לא ממש מאיים עלינו – אנחנו רגילים לשלם, תמיד שילמנו עבור סקס, ורק יחידי סגולה קיבלו אותו חינם. אולי נוכל להתקזז: הרי אנחנו הענקנו את הסקס חינם, וקיבלנו אותו בכסף, כלומר, אולי יש גם לנשים חוב כלפינו? מכל מקום, מחשבות כאלו אסור שתעבורנה את דל השפתיים.
במדור התרבות שמענו קטעים מתוך אחד הספרים של שלי יחימוביץ. נקראו קטעים, מהם משתמע שהגבר כהורה הוא נוכח נפקד, אבל כלפי הנקבה הוא כמו כלב המסמן אזור שליטה – הכלב עושה זאת בהשתנה, ואילו הגברים עושים זאת באקט המיני, וכששני זכרים מתחרים על נקבה אחת, תמיד יש סכנה לאלימות.
אני קראתי את הספר הזה בזמנו, ואני זוכר שהוא גדוש בתיאורים פורנוגרפיים של ביצועי הגיבורה, שהיא בהריון, במיטה, ומחוץ למיטה, עם בעלה ועם המאהב. מדוע היום לא מזכירים את הטענה שהפורנוגרפיה היא התיאוריה הגברית. המכינה לקראת המעשה שהוא האונס?
אחר כך הוקראו קטעים מתוך רומן של ליהיא לפיד על מרד הנשים כנגד ההנקה: מדוע נאבקו הנשים מאה שנה נגד השוביניזם הגברי, האם כדי להמשיך ולקום בלילה להיניק את הקטנצ'יק הצורח, ושהאדון יוכל להמשיך לישון?! האישה שמבקשת לעשות קריירה, נידונה לכישלון, כי באותן השנים עצמן היא גם צריכה ללדת ולגדל ילדים. העבודה דורשת את כל זמנה, והבית איננו יכול בלעדיה. התוצאה היא שהיא מפשלת גם כאן וגם כאן. התפקיד היחיד שגברים כשירים לו הוא להושיט את התינוק לאימו כשהוא צורח, ובשל המבנה הנפשי שלהם הם לא רק לא הורים סבירים, אלא שהם מסוגלים לעשות מעשי טירוף כלפי ילדיהם.

אחרי הסדנה החלטנו לא לשחק כדורגל, אלא לערוך טקס זיכרון ליד ביתן המקלחות. עמדנו ליד המרזב, ולא הוצאנו הגה. לבסוף, החליט יוסי, הוא דוקטור יוסי דנילוב, להתגבר על הפחד, והזכיר בלחש עד כמה היה דני מוכשר, ואיזה רופא איכותי ואיכפתי הוא היה, ואיזה עתיד מזהיר ניבאו לו מוריו בבית הספר לרפואה. והוא המשיך, כשדמעות חונקות את גרונו: "... ולנו אין עכשיו אפילו קבר לבכות עליו, ומי יודע אם המשפחה שלו מודעת לטרגדיה שהיתה כאן."
עמדנו עוד מיספר דקות, ואחר כך הלכנו להביא כלי רחצה. התקלחנו לאט, היה לנו הרבה זמן. איש לא צחק, איש לא שר, איש לא התיז מים. כל בן אדם הוא בן תמותה, איש הרי לא יימלט מגורלו, אז למה מביטים אל המוות תמיד כעל הפתעה מבהילה? מדוע רואים בהתאבדות טרגדיה? הרי מדובר בהתרסה, בחריגה מהתבנית שהגורל מטיל עלינו, ביריקה לפרצופו מדושן העונג של הטבע. דני באמת היה אדם מוכשר, ולולא המהפכה, היה בוודאי רופא מחונן, ואולי גם חוקר בעל שם. אבל המהפכה קיימת, ולא היה לו שום סיכוי לחרוג מכבליה – מה טעם יישב כמונו ויחכה בהשפלה גמורה שהימים יעברו ללא תקווה, ללא סיכוי לתמורה? מה טעם להיות כמוני, כמונו? אומרים שההתאבדות היא הפגנת האומץ של הפחדנים. אלה דברים חסרי שחר. אני מסיר את הכובע בפני דני – הלוואי שהיה לי האומץ לעשות כמוהו.

למחרת מצאנו את קובי תלוי על המרזב. קובי, פרופסור יעקב מיכלין, היה מדען אטום, והועסק בנחל שורק. שנים הובטח לו שינהל את המכון, אבל ברגע האחרון מונתה פרופסור רינה בנבנישטי. הוא נפגע מאוד, בעיקר משום שרינה בנבנישטי מומחית לאופטיקה, ואין לה הכישורים לעמוד בראש מכון כמו נחל שורק. קראו לו לשיחה, ויעצו לו להבליג, אבל קובי בשלו – הוא כתב קובלנה לשרת המדע, שבעקבותיה נשלח לבית הדין המהיר של המהפכה, וממנו הישר לאי. שלא בדומה לדני, הוא לא רמז שהוא עלול להתאבד בגלל קטיעת הקריירה המבריקה שלו. הוא היה מה שנהוג לכנות באי שלנו – "מדוכא הסדנאות" – כל כך הרבה פעמים ביום, וכל יום מחדירים לך למוח באמצעות האוזניות עד כמה הזכרים הם מטרד, ועד כמה הם מיותרים, ואף מזיקים לאנושות – שהדברים מתחילים להשפיע על מי שמבנה האישיות שלו בלאו הכי מעורער. הוא הרבה לשוחח עם יום טוב ששון, אינטלקטואל אוטודידקט, שניסה לנטוע בקובי מעט אופטימיות. קובי היה פרופסור מכובד, כמעט בן חמישים, והוא הקשיב כמו תלמיד בפני רבו כאשר יום טוב, שהיה מקסימום בן שלושים, גולל בפניו את השקפת עולמו האופטימית. אנחנו היינו מקשיבים בדרך כלל מרחוק, אך לעיתים נוצר מעגל של מאזינים סביב השניים. כל כך רצינו שיום טוב יצדק, שיהיו לו נימוקים משכנעים, שינחמו אותנו על ימינו התפלים.
"זוהי תביעה, קובי, הנחת יסוד, פוסטולט – קיפוד חיי אדם הוא פשע בלתי נסלח, ולא משנה עד כמה האדם הוא מטרד לאנושות. כל צעיר עד גיל עשרים וחמש הוא מטרד לאנושות, כל זקן מגיל שישים וחמש הוא מטרד לאנושות, כל נכה, כל מוגבל הוא עקרונית מטרד – האם זה יכול לשמש עילה לקיפוד פתיל החיים?! הנאצים עשו את זה עם מוגבלים, נכים וחולי נפש. לעולם האנושות לא תסלח להם על המעשה הלא אנושי הזה."
"כן, יום טוב, אבל בין עשרים וחמש לשישים וחמש יש ארבעים שנה שהאדם מביא תועלת, ושנים אלו מחפות על השנים האחרות, אבל לגבי הגברים, הרי מדובר באמת במיגדר שמביא רק אסונות על האנושות – הנאציזם הרי היה הקצנה של המאצ'ואיזם. באיזו התלהבות יצאו מיליוני גברים כדי להביא חורבן על העולם ולהרוג עשרות מיליוני בני אדם..."
"אתה שוכח, קובי, באיזו התלהבות הצטרפו הנשים למטרות הרייך השלישי, ואיזה סאדיזם הן גילו במחנות הריכוז וההשמדה."
"זה זניח, יום טוב, עיקר הזוועה נעשתה בידי גברים. תשעים ותשעה אחוזים מהפשיעה היא פשיעה גברית, גברים הורגים את הנשים שלהם, את הילדים שלהם, אונסים את הבנות שלהם..."
"רגע רגע, איזה שטף של מילים! העובדה שמישהו איננו מסוגל לפשוע, איננה עושה אותו בהכרח מוסרי: נשים לא מסוגלות לאנוס, ולא מעוניינות לאנוס. אילו יכלו ורצו, ובכל זאת לא ביצעו את זממן – אז לא היה אפשר להצביע על מעלה מוסרית. נכון שרוב הפושעים הכבדים הם גברים, אבל כולם ביחד הם אחוז מזערי של האוכלוסייה, ומרביתם מטורפים שמערכת המשפט איננה מכירה בנכותם הנפשית. אני לא רואה את עצמי אחראי כלפי מי שהרג את אישתו ואת ילדיו, רק משום שאני שייך לאותו המיגדר, כמו שאני לא רואה את עצמי אחראי לגאונות של ניוטון, אינשטיין ובוהר, רק משום שאנחנו שייכים לאותו המיגדר."
"תשמע, יום טוב, לפני כמה שנים הייתה התפרצות גדולה של אנטישמיות בצרפת. שני ילדים ממוצא צפון אפריקאי התנכלו לילד יהודי בן עשר, גידפו אותו כל יום, היכו אותו, מיררו לו את חייו. בתחילה לא סיפר הילד להוריו, אבל כשהגיעו מים עד נפש, הוא פרץ בבכי וגלל את מסכת ההתנכלויות שהיה לה קורבן. כשסיים, הוא שאל בדמעות את ההורים: 'אם אנחנו גזע מקולל, שכולם שונאים אותנו, ורואים בנו את האסון של העולם, מדוע לא נקום כולנו, כל היהודים, ונתאבד, וכך נביא ישועה לעולם?' – הנשים רואות בנו אסון, ויש המון צדק במה שהן אומרות – הן מביאות חיים, ואנחנו זורעים מוות. טוב לעולם שאנחנו ניעלם."
"קובי יקר, כאן אתה נוכח עד כמה תעמולה אנטישמית, יכולה לחלחל לתוך הנשמה של הקורבן. הילד הזה הוא קורבן שאימץ את התיאוריה המזוויעה של הפסיכופתים רוויי השנאה. תראה, קובי, אתה בוודאי לא תסכים איתי, אבל אם תבחן היטב את המצע של המהפכה הנוכחית, הנשית, תמצא שדווקא היא, המבקשת להצטייר כשוויונית והומאנית – יש בה סממן נאצי מובהק: שום זרם דתי או אידיאולוגי לא ראה סוג של בני אדם כלא לגיטימיים, רק הנאצים קבעו שהיהודים חטאו בעצם היוולדם. הנוצרים קבעו שהיהודים טעונים תיקון והמרת דת, הם רצו בהשפלתם, בהרחקתם מהטריטוריות שלהם, אבל לא כפרו בלגיטימיות הקיום שלהם. המוסלמים רצו שהיהודים יקבלו על עצמם את האיסלאם, ואם לא – שיהיו בני חסות מושפלים. הקומוניסטים ראו ביהודים חלק ממעמד שמוצץ את דם הפרולטרים, ושעליהם לעבור מן העולם יחד עם כל הקפיטליסטים הנצלנים. הבולשביקים היו אנטישמים בדיוק כמו המנשביקים, ו"האדומים" היו אנטישמים בדיוק כמו "הלבנים", אלא שבתיאוריה יהודי פרולטר נחשב ל"כשר". רק אצל הנאצים יש שלילת בני אדם מעצם לידתם, בלי קשר לדתם או להשקפת עולמם. המהפכה הפמיניסטית קובעת שאנחנו חסרי תקנה, ולכן מרחיקה אותנו ומקימה לנו מחנות ריכוז..."
"רגע, יום טוב, מה שאתה עושה... זה ממש זילות זכרה של השואה! שם היו תאי גזים, היתה תעשייה שלמה של רצח..."
"אמרתי שיש סממן אחד, לא בכול יש דמיון. פעם שמעתי את דוקטור רפי קישון, הבן של הסטיריקן בן המאה שעברה, שאמר שלדעתו, בעניין אחד גרועים המחבלים הפלסטינים מהנאצים, שהנאצים לא התפארו במעשי הזוועה שלהם, אדרבה, עשו ככל יכולתם להסתיר את מחנות הריכוז, וטענו שמדובר במחנות ליישוב מחדש, מחנות עבודה וכדומה. הם אפילו הסריטו סרטים בהם הראו עד כמה היהודים מאושרים במחנות אלה, ואחר כך, כמובן, הרגו את כל היהודים שהפיקו סרטים אלה. לעומת זאת, המחבלים הפלסטינים מתפארים שהם הורגים אם על ילדיה, שמפוצצים אוטובוסים ובתי קפה, שחוטפים מטוסים והורגים בני ערובה. התמונות של השאהידים מודבקות בכל הרחובות ועל קירות בתי הספר ומשמשים מופת לדור הבא. אימהות גאות בבניהם שהתאבדו וזרעו מוות והרס. רפי קישון לא טען שהפלסטינים הם נאצים, הוא טען שבעניין הזה בלבד הם עלו מדרגה אפילו על החשיבה הנאצית. קובי, אתה קורבן. אתה לא אשם בכלום. כל האשמה..."
הרמקול החל לאווש, מיד תבוא ההודעה על כיבוי האורות. יום טוב התרומם, ובדרכו למיטתו עוד הספיק ללחוש: "אתה חוקר חשוב של האטום, אבל כדאי לך ללמוד את הדברים הנכונים של אחד העם."
האמת שלא ידעתי למה הוא מתכוון, אבל כבר לא היה אפשר לשאול. למחרת מצאנו את קובי תלוי על המרזב.

בערב נקראתי לבניין המנהלה. פאניה חיכתה לי לבד בחדרה. לא היה זכר לזקיפים הצמודים אליה בדרך כלל.
"מה קורה איתכם?"
"את מתכוונת להתאבדויות?" העזתי לשאול בניגוד להוראות.
"אתה יודע בדיוק למה אני מתכוונת."
"מה יש לתמוה? התנאים שלנו... והסדנאות. אתן הרי רוצות שנהיה מדוכאים, לא?"
"בחדר הזה אני שואלת."
"סליחה."
"כן?"
"אני אמור להגיד משהו?"
"אל תתחכם, מני, אין לי הרבה זמן לבזבז!"
"לדעתי, יש עוד שניים בביתן שלנו, שאם לא יראו מטפל בקרוב, נמצא אותם תלויים על המרזב. אבל באמת אני חושב שאני מזיק להם, כי אתם תיקחו אותם מפה, ומי יודע מה יהיה גורלם."
"למה אתה מרמז, מני?"
"אני לא מרמז, אני אומר במפורש: שמעון מאט נתקף בטירוף כשראה את דני תלוי, ואתם סילקתם אותו, ואנחנו דואגים לו. מה עשיתם לו?"
"שכחת שכאן אני השואלת, ולא אתה?"
"סליחה."
"הוא בידיים טובות. הוא מקבל טיפול, וכשהטיפול ייגמר, הוא יחזור ויוכל לספר לכם שלא אכלנו אותו."
"פאניה, לא ברור לי מדוע את עושה כזה טראסק מזה ששני חבר'ה התאבדו. אתן הרי מעוניינות להיפטר מאיתנו."
"מי אמר לך? על כל מת, מתאבד או ירוי, אנחנו נקראות לוועדת בירור. אל תשכח שיש משפחות בארץ, יש גם נשים שלא מנצלות את חוק השחרור, ונשארות נאמנות לבעלים השפוטים. העולם הוא לא הפקר."
"זה קצת מנחם."
"אני מקווה שאתה לא אירוני."
"לא, ממש לא."
"מה מטריד אותך, מני?"
"תודה שאת מתעניינת. כרגע מטריד אותי רק דבר אחד: כשאצא מכאן כבר לא יהיו מים במקלחת, ואני דביק כולי מזיעה."
"תוכל להתקלח כאן."
הייתי המום. המבט שלי הביע, כנראה אי אמון מוחלט, כי היא אפילו חייכה אליי (חיוך מאולץ, כמעט מבהיל):
"תמצא במקלחת סבון חדש ולבנים להחלפה."

חדר האמבטיה בבניין המנהלה לא היה הרבה יותר מהודר מהמקלחות שלנו – חדר אמבטיה ספרטני למדיי, ללא כל הסממנים הנשיים, כמו כלי איפור, בשמים, טמפונים. התקלחתי מהר, לבשתי את התחתונים והגופייה שהיא הכינה, והיה לי חבל ללבוש את החולצה הספוגה בזיעה. כשיצאתי מהמקלחת, היא כבר לא היתה בחדרה. חששתי ששכחו אותי נעול בפנים, אבל הרמקול הודיע לי בקול גברי סדוק שהמנעול ייפתח ברגע שאגע בידית.

כשהגעתי לביתן אהוד הקביל את פניי:
"אתה רוצה לדבר?"
"לא ממש."
"אני מבין. לא אונה לך רע שם?"
"לא. אני מקווה שלא. סתם רצתה לדעת למה מתאבדים."
"היא לא מבינה מעצמה?"
"מבינה, אבל, כנראה רוצה לשמוע דעה מבפנים."

באותו הלילה הגיעו שני סניטרים ושני זקיפים ולקחו את שני "המדוכאים" פיני אפריאט וגרשון סלומיאנסקי. אני מקווה שפאניה לא שיקרה לי, אחרת לא אסלח לעצמי כל חיי.

המשך יבוא