החלטת בית המשפט העליון בנושא פתיחת המכולות בת"א בשבת, אינה עוסקת בשבת, בערכי השבת, בצביונה התרבותי של תל אביב ובדמות הפרהסיה הציבורית במדינה יהודית דמוקרטית. בית המשפט עסק בחובת הרשות המקומית לפעול על פי חוק ובאיסור על אכיפה סלקטיבית של החוק. אלו בהחלט סוגיות חשובות. אולם כפי שמשתמעת ממנה החובה לפעול על פי החוק האוסר פתיחת עסקים בשבת, כך עלולה להשתמע ממנה באותה המידה חקיקת חוק המתיר עסקים בשבת.
אולם ראוי למנף את הפסיקה הזאת לשיח אמיתי אודות ציביונה של השבת בחברה הישראלית. שיח אמיתי, הוא היפוכו של שיח הטוקבקים הדתי-חילוני הנדוש, שיח השנאה (ההדדית) במסווה שיח זכויות (של שני הצדדים). טוקבקים אמרתי? לא רק טוקבקים. גם כותרות העיתונים זעקו "מכה לחילונים" שהתרגלו לעשות שופינג "ביום השביעי".
זהו שיח רדוד, שנקודת המוצא שלו היא שהשבת ובעצם היהדות כולה, היא נחלתם של "הדתיים". לחילונים אין שבת, אלא יום ז' בשבוע, עוד יום חול שבו רובם פשוט אינם הולכים לעבודה. מתוך נקודת מוצא זו, שני הצדדים רבים על מקומה של השבת במרחב הציבורי – אלה מנסים למזער אותה ככל הניתן ואלה מנסים להרחיב אותה ככל שכוחם הפוליטי מאפשר זאת. השיח הזה מעוות.
השבת היא אולי התרומה הגדולה ביותר של היהדות לאנושות – הקדשת יום בשבוע למנוחה, יום שאיננו עובדים בו, איננו מתפרנסים בו, איננו עושים בו עסקים, איננו מתעשרים בו, איננו מנצלים בו ולא מנוצלים בו, איננו מרחיבים בו את הפערים. יום המוקדש למשפחה, לקהילה, לפנאי, לתרבות, ללימוד, לרוח. השבת אינה נכס של "הדתיים", אלא של היהודים. לכל היהודים עניין שהשבת לא תהיה חול. מה יהיה צביונה הייחודי של השבת, כיום שאינו ככל הימים, כיום של קדושה? על כך ישיבו יהודים שונים בהתאם לאמונותיהם ולאורחות חייהם, ומן הראוי שהמרחב הציבורי יהיה פתוח לביטוי הדרכים הללו, אלו לצד אלו.
בירושלים מתקיים אחת לחודשים מיזם "עונג של שבת" – עשרות ארגונים "דתיים" ו"חילוניים" חברו יחד לקיים בבירה שבת של תרבות רבת גוונים, באתרים רבים הנפתחים בשבת לרווחת הציבור כולו. בעשרות אם לא מאות קהילות במרחב ה"חילוני" נערכת קבלת שבת מידי שבוע, המרוממת את הנפש, מחברת את משתתפיה למקורותיהם, ומעניקה תוכן לשבת שלהם ובעצם לחיים שלהם. כך גם בקיבוצי, קיבוץ אורטל, שמזה חמש שנים מקבל את השבת בטקס קצר שיש בו הדלקת נרות, קידוש, שירי שבת ודרשה על פרשת השבוע.
אני רוצה לראות את השבת במדינה היהודית, כיום מיוחד שיש בו ציביון מיוחד. אני רוצה לראות שבת שאין בה מסחר ואין בה מלאכה, אלא כשבת שיש בה חיי תרבות וקהילה. אני רואה בעיני רוחי שבת שבתי הקולנוע והתיאטרון, גם התיאטרון הלאומי, יהיו בה פתוחים. אני רואה שבת שיש בה מופעי מוסיקה ומחול, שפתוחים בה המוזיאונים ומתקיימים בה תחרויות ספורט. אני רואה שבת של טיולים ושל תיירות. נכון, אין זו השבת ההלכתית, אך זו שבת כהלכתה. זו שבת של פסק זמן מהמסחר ומהמרדף אחרי הכסף, ליום של עונג לנפש היחיד והקהילה.
אין דבר רחוק מזה, מאשר שבת של "שופינג", שבת של צרכנות, של מסחר, של עסקים, של התעשרות, תוך שעבוד עובדים שהשבת נגזלת מהם.
אחד העם, מגדולי אנשי הרוח היהודיים במאות השנים האחרונות ואבי התפיסה התרבותית הרוחנית בציונות, הגדיר עצמו כאתיאיסט ולא חי על פי שולחן ערוך. אולם השבת הייתה יקרה לו מאוד. "אין צורך להיות מדקדק מצוות..." כתב אחד העם, "בשביל להכיר ערך השבת – מי שמרגיש בלבו קשר אמיתי עם חיי האומה בכל הדורות, לא יוכל בשום אופן לצייר לו מציאות עם ישראל בלי 'שבת מלכתא'. אפשר לומר בלי שום הפרזה, כי יותר משישראל שמרו את השבת שמרה השבת אותם. ולולא היא שהחזירה להם את 'נשמתם' וחידשה את חיי רוחם בכל שבוע, היו התלאות של 'ימי המעשה' מושכות אותם יותר ויותר כלפי מטה, עד שהיו יורדים לבסוף לדיוטא התחתונה של חומריות ושפלות מוסרית ושכלית."
אתמצת זאת במשפט קצר: מותר האדם מן הבהמה – השבת.

2. ארכיאולוגיה ממלאת אולמות
לפני חודשים אחדים, בכתבה גדולה ב"הארץ" לרגל מלאת מאה שנים לייסוד החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה (בספר "בתי כנסת קדומים ברמת הגולן" – ספר מעולה, מוקפד ומדויק מאוד, בדרך כלל, נכתב בטעות שהחברה נוסדה בידי שמואל קליין ב-1928, אך זו טעות. החברה נוסדה ב-6.4.13 בידי דוד ילין, אברהם יעקב ברוור וקבוצה של אנשי רוח ארצישראליים), רואיין יוסף אבירם בן ה-97, ותיק עובדי החברה החי עמנו, שעד היום, בגילו המופלג, הוא משכים מדי בוקר לעבודה בחברה, מקום עבודתו מאז שנות השלושים של המאה שעברה. אבירם ביכה את מצבה של הארכיאולוגיה בישראל. הוא סיפר שבעבר, בתקופת היישוב ובשנים הראשונות לאחר קום המדינה, הארכיאולוגיה מילאה אולמות, היתה פופולארית מאוד בציבור ועניינה מאוד את התקשורת. ואילו היום, מצבה עגום, כמעט ואין בה עניין ציבורי.
ימים אחדים לאחר מכן, נערך באודיטוריום של מדרשת הגולן בחספין ערב ההשקה של ספרם של ערן ודפנה מאיר "בתי כנסת קדומים ברמת הגולן", בהוצאת יד בן צבי. מתוך צפי לקהל רב, הוצבו כסאות לאורך המדרגות שמשני צדי השורות באולם, אך גם הם לא הספיקו, ואנשים רבים ישבו על המדרגות.
כך בדיוק היה גם בשבוע שעבר, בכנס קצרין לארכיאולוגיה, באודיטוריום של מכללת "אוהלו". "אין כבר מקום" נאמר במזכירות למאחרים והם התחננו לשלם ולהיכנס: "לא נורא, לא אכפת לנו לעמוד כל הכנס." כך היה גם בשני הכנסים הקודמים.
בכל אירוע בגולן העוסק בארכיאולוגיה, אני יודע שעליי להקדים את בואי, אם אני רוצה לזכות במקום ישיבה. אני גם יודע שהאירוע יהיה "פגישת מחזור" קהילתית.
איך זה קורה, שבגולן הארכיאולוגיה ממלאת אולמות, כפי שהיא מילאה ברחבי הארץ בשנות החמישים, בעוד היום – במקומות אחרים הציבור איבד בה עניין?
הסבר אפשרי אחד, הוא שמראשית ההתיישבות בגולן, הארכיאולוגיה היתה מרכיב מרכזי בחיי המתיישבים. כבר עם העלייה של ראשוני מרום גולן והתיישבותם במחנה הסורי הנטוש בעלייקה, חמישה שבועות אחרי שחרור הגולן במלחמת ששת הימים, אחד משני מקורות התעסוקה של החלוצים, לצד איסוף הבקר, היה השתתפות בסקר הארכיאולוגי שהוחל בו מיד עם שוך הקרבות.
הסבר נוסף הוא המיספר הרב של ארכיאולוגים החיים בגולן, והיותם אנשים מעורבים ומעורים בקהילה. מאחר ומדובר באזור קטן, וביישובים קהילתיים קטנים, ובחיים קהילתיים הדוקים, ההיכרות האישית עם הארכיאולוגים יוצרת עניין במחקריהם ובתגליותיהם והופכת את הארכיאולוגיה למדע פופולרי בגולן.
ועוד הסבר הוא המודעות הלוקאלית הגבוהה של תושבי הגולן, גאוות היחידה הגולנית והלוקאל פטריוטיות שלנו, המאחדת אותנו סביב נושאים רבים, ובהם עברו של האזור שבו אנו חיים.
אני משוכנע שכל ההסברים הללו נכונים, אך אינם מאירים על התמונה כולה. כדי להסביר את ההבדל בין מקום הארכיאולוגיה בגולן, למקומה בשאר הארץ, יש לנסות להבין מה גרם לפיחות מעמדה בציבוריות הישראלית.
העניין הרב בארכיאולוגיה ביישוב ובמדינה בראשית דרכה, היה הרבה מעבר לעניין במדע פופולארי. היישוב ראה בארכיאולוגיה – לא רק מדע, אלא מעשה ציוני, חשיפת עברה של ארץ ישראל בכלל ועברה היהודי בפרט, חיבור לשורשינו במולדתנו. אם היום רמטכ"ל ילך אחרי פרישתו למקצוע הארכיאולוגיה, הכול ירימו גבה. אולם כאשר הרמטכ"ל השני, יגאל ידין, הלך לארכיאולוגיה, הדבר התקבל כמובן מאליו, כהמשך להיותו מגויס לעשייה ציונית (ולא רק כיוון שאביו, פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, היה הארכיאולוג הארצישראלי הראשון).
לא בכדי ראתה מדינת ישראל וראה הציבור הישראלי ברכישת המגילות הגנוזות (מגילות ים המלח), בחפירות מצדה, בחפירת תל חצור, בחפירת מערות בר כוכבא וכד' – משימה לאומית ממדרגה ראשונה. התגליות הללו היו בראש הכותרות.
עם הזמן, גברה הציניות בציבור ובוודאי בתקשורת סביב ערכים כמו חשיפת שורשינו בארץ, וקשה מאוד להתחבר לדבר נלעג. כך פחת העניין הציבורי בארכיאולוגיה, שהייתה לסתם עוד ענף מדעי. וכפי שהציבור הרחב אינו מגלה עניין רב במחקרים בכימיה, למשל, אלא אם כימאי ישראלי זוכה בפרס נובל, כך גם העניין שלו בארכיאולוגיה.
ומדוע בגולן זה אחרת?
כיוון שאותה ציניות לא עברה את גשר בנות יעקב ואף לא את צומת צמח. הרוח הציונית החלוצית שאיפיינה את הציבור הישראלי לפני עשרות שנים ונשחקה – לא נשחקה בגולן. זו הרוח של הקהילה הגולנית וגם המצטרפים החדשים לקהילה נדבקים בה. וברוח זו, העניין הציבורי בגולן לארכיאולוגיה, אינו כאל עוד ענף מדעי בלבד, אלא כמעשה ציוני, של חשיפת עברה של הגולן בכלל ועברה היהודי בפרט. גמלא, אום אל קנאטיר, בית הכנסת העתיק בקצרין ושאר הנכסים הארכיאולוגים החשובים בגולן, הם חלק מאבות המזון הרוחני של כל ילד שגדל בגולן. כל ילדי הגן נוסעים מידי חנוכה לפארק קצרין העתיקה ומפיקים שמן זית בטכנולוגיות העתיקות המשוחזרות. כל ילדי ביה"ס "אביטל" פותחים את שנת הבר מצווה בטקס בבית הכנסת העתיק בקצרין. תלמידי "נופי גולן" משתתפים מידי שנה בטקס יום הזיכרון לחללי הגולן בגמלא. לפני שנים אחדות, ילדי שנת הבר מצווה באורטל ערכו תיקון ליל שבועות, עד הזריחה. היכן? בבית הכנסת המשוחזר בקצרין העתיקה. הגנים, בתי הספר, תנועות הנוער, המתנ"ס – כולם נחשפים באופן משמעותי, כחלק מאורח חייהם, לארכיאולוגיה הגולנית (אגב, לא רק לאתרים יהודיים, אלא גם לאתרים נוכריים כמו רוג'ום אל הירי). ולא רק הילדים – גם המבוגרים, במיזמים כמו "חופרים גולן", בטיולים יישוביים, בסדרת הרצאות ביישובים של מוזיאון עתיקות הגולן לפני שנים אחדות ועוד ועוד.
בשנים האחרונות נושבת רוח חדשה בחברה הישראלית – רוח של התחדשות יהודית וציונית. אני מקווה שהדבר יבוא לידי ביטוי גם בתחיית העניין הציבורי בארכיאולוגיה. ולנוכח אותה תחייה, עלינו – קהילת הגולן, למתג את עצמנו כבירת ההתחדשות היהודית בישראל, בחיי הקהילה, בחיי התרבות ובחינוך הפורמלי והקהילתי (בלתי פורמלי) מהגן ועד מכללת "אוהלו". לא רק, אבל גם בהקשר הארכיאולוגי.

2. צרור הערות 30.6.13

* הַצָדיק עמרי פדן, מנכ"ל "מקדונלד", מחרים את אריאל ולא יפתח שם סניף. אבל איננו צריכים להיות מאריאל, כדי שההמבורגר יתקע לנו בגרון, בזוכרנו שהמנכ"ל הצדיק מנצל נערים ובניגוד לחוק מונע מהם לממש את זכותם להתאגד.

* זכותו של עמרי מקדונלדס פדן להחרים את אריאל. וזכותם של הישראלים להחרים את עמרי מקדונלדס פדן. הוא איש רע העומרי מקדונלדס הזה. איש מאוד מאוד רע. אני מקווה שכמה שיותר ישראלים יממשו את זכותם להחרים את מקדונלדס.

* המתפרעים בכביש 65 צודקים: באיזו חוצפה מנסה המדינה למנוע מהם לממש את זכותם הבלתי ניתנת לערעור לבנות בניה בלתי חוקית?

* הפגנות הן כלי חשוב ביותר בדמוקרטיה. ההפגנות צריכות להיעשות במרחב הציבורי. כיכר העיר נועדה לתת ביטוי לכל הקולות בציבור, לכל המחאות, לקול הצעקה. בתיהם הפרטיים של שרים אינם המרחב הציבורי, ואינם אתר לגיטימי להפגנות. נבחרי הציבור, כולל אלה שאנו מתנגדים להם, כולל אלה שאנו סולדים מהם, כולל אלה שאנו נאבקים נגדם – הם גם בני אדם פרטיים ומן הראוי שנכבד את פרטיותם. בוודאי שבני משפחותיהם הנם אנשים פרטיים. בוודאי ובוודאי – שכניהם.
כיבוד פרטיותם של אנשים – גם זה צדק חברתי. במאבק על הגולן הקפדנו על הכלל הזה ולא הפגנו לידי בתי המנהיגים שנאבקנו נגדם. גם לא חסמנו צמתים ורחובות. ולא זו בלבד שה"כבלים" הללו לא פגעו במאבקנו – הם סייעו לניצחוננו.

* כל הסכם שלום כולל בתוכו חילופי שבויים. אמנם המחבלים האסורים בישראל אינם שבויי מלחמה, אולם אם וכאשר יהיה חוזה שלום בין ישראל לפלשתינאים, כולם ישוחררו, כאילו היו שבויי מלחמה. שחרורם יהיה הצעד האחרון של הפיוס בין העמים. אולם אין לשחררם רגע אחד קודם לכן, בוודאי לא כמחווה לפתיחת מו"מ ובוודאי לא ככניעה לדרישה לשחררם כתנאי (אחד מרבים) לעצם קיום מו"מ. המו"מ חייב להיות ללא תנאים מוקדמים.

* במערכון של "הגשש החיוור" – "שירים, שערים וטכנאים", אוהדי בית"ר דרשו לקבוע "מה תהיה התוצאה, מי יהיה השופט ומי יהיה מזג אוויר." מו"מ נוסח אבו מאזן.

* במו"מ עם הפלשתינאים אולמרט הציע להם הצעה מופקרת ומטורפת – נסיגה לקווי 49' (עם אי אלו "חילופי שטחים"), חלוקת ירושלים, ריבונות על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן וקליטת אלפי פלשתינאים בתוך מה שיישאר מישראל (כלומר הסכמה עקרונית ל"זכות" השיבה). אבו מאזן זרק את ההצעה הזאת לכל הרוחות. עכשיו אחמד טיבי מציע שנקודת הפתיחה למו"מ תהיה הצעת אולמרט. לא, אין הוא מתכוון שזאת תהיה עמדת הפתיחה של הפלשתינאים...

* רק חמש (!) שנים חלפו, מאז שאולמרט ניסה למסור לסורים את הגולן, באמצעות המתווך ההוגן ארדואן. אילו הצליח בזממו, השאלה היום הייתה מי ישלוט בחוף הכינרת – חיזבאללה או אל-קאעדה.

* אתם זוכרים את אלה שהטיפו לסגת מהגולן כדי שנוכל לנגב חומוס בחומס?

* אתם מכירים את אלה שאומרים שאילו ישראל רק הסכימה לסגת מהגולן וצפון הכינרת, היה שלום עם סוריה, סוריה היתה נפתחת למערב והופכת דמוקרטיה ליברלית ואז לבטח לא הייתה מלחמה אזרחים וכו'? מכירים אותם?
אתם מכירים את אלה שבמשבר הקפיטליזם של 2008 הסבירו שהמשבר נובע מכך שזה לא היה קפיטליזם אמיתי, אלא הקפיטליזם התפשר. אם העולם רק ינסה קפיטליזם "טהור", מוחלט, נוסח "מסיבת התה" – או אז הכלכלה תפרח לטובת כל בני האדם ולא יהיו עוד משברים. אתם מכירים אותם?
אתם מכירים את אלה שמסבירים שלא יכול להיות שאדם דתי יגנוב, כי כתוב "לא תגנוב", ואם הוא גנב הרי הוא לא דתי. ומאחר ודרעי (לדוגמה) דתי, ברור שהוא זכאי! מכירים אותם?
מכירים את הלוגיקה הפתלתלה הזאת?

* ההתקוממות העממית נגד מורסי ו"האחים המוסלמים", מעוררת תקווה. והנה, אנו רואים את המתקוממים רומסים על דגל ישראל, כרומזים מה צריך לעשות למדינה שהדגל הזה מסמל אותה. ללמדך, שכמו בין חמאס לפת"ח, כנראה שגם במצרים יש מחלוקות רבות בין האסלאמיסטים לבין הלאומנים, אך בנושא ישראל אין ביניהם הבדל מהותי.

* בערים שבהן יש כבר רחוב פרס, מומלץ להעניק לרחוב נוסף את השם רח' ב' באוגוסט, לציון יומולדתו של המנהיג.

* קראתי השבוע את ספרו של מוטי זעירא "כמו קול של הלב", הביוגרפיה המרתקת, הכתובה ביד אמן, של המלחין הדגול דוד זהבי. דוד היה, בראש ובראשונה, הקיבוצניק האולטימטיבי, המוחלט – שהקיבוץ והעבודה הפיסית לאורך שנים כרצף ובשנותיו האחרונות בחשמלייה, עמדו בראש סדר העדיפויות שלו, אפילו יותר מהמוסיקה. הספר הוא במידה רבה ביוגרפיה של קיבוצו, נען, מהקמתו ועד מותו של זהבי, 1977. ממליץ בחום!

* תיקון אחד לכתוב בספר. דוד זהבי היה מקורב מאוד לפלמ"ח והלחין את המנונו ("מסביב יהום הסער... אנו אנו הפלמ"ח") למילותיו של זרובבל גלעד. בפרק על הפלמ"ח סופר על הפעולה הראשונה של הארגון – "כ"ג יורדי הסירה"; היציאה לפעולת חבלה בבתי הזיקוק בטריפולי שבלבנון, שהיתה תחת שלטון וישי, השלטון הצרפתי ששיתף פעולה עם גרמניה הנאצית; פעולה שהסתיימה בהיעלמות מסתורית של הסירה. נאמר בספר שבין עשרים ושלושת הלוחמים שנהרגו היה קצין בריטי שהתלווה אליהם. האמת היא שהקצין הבריטי, פאלמר, לא היה אחד מה-23 אלא החלל ה-24. בעצם מדובר בכ"ד יורדי הסירה, והגיעה השעה לתקן את העוול ההיסטורי, של אי ספירתו של פאלמר בין ההרוגים. לדעתי, יש לשנות את כל הרחובות והאתרים לזכרם, לשם המשקף את האמת ההיסטורית – כ"ד יורדי הסירה.