הצצה אל העתיד הקרוב

פרק מתוך רומאן שטרם יצא לאור

פרק ו

ביום ראשון לפני שבועיים, אחרי הסדנה, היתה מהומת אלוהים במחנה: מסתבר שהשפוטים בביתן אחת-עשרה החליטו למרוד – לפי סימן מוסכם, התנפלו שני שפוטים על המדריכה והדביקו לה איספלנית על הפה. היא הספיקה ללחוץ על לחצן המצוקה, אבל החייל היווני, שהיה במשמרת, היה ממוסטל לגמרי, ולא הגיב. כדאי להגיד כבר עכשיו, כדי לא לגרום למאן-דהו ציפיות שווא: המרד היה פיאסקו, כישלון עצום. כל ביתן אחת-עשרה נשלחו למחנה השיפוץ. אבל הפרטים בכל זאת מעניינים: הם הכינו סולם משיירי פיגומים שהיו זרוקים ליד הביתן. אחד המהנדסים מהשפוטים תיכנן את הסולם כך, שניתן לפרקו ולהסתיר את חלקיו מתחת למזרונים. החלקים חיכו שם במשך שבועות עד שניתן האות. הסולם הונח על החומה, ובזה אחר זה עברו השפוטים לצידה השני. איש לא הפריע להם. הם התאספו כולם בצלו של עץ שיזף מיובש ותכננו ללכת לאורך החוף עד שיגיעו לנמל דייגים, שאמור להיות בסביבה. הם הלכו והלכו, ולא מצאו נפש חיה. המים ומעט המזון שלקחו איתם, אזלו, ובלית ברירה, חזרו אל שער המחנה. איש לא פתח להם. אנחנו שמענו את הצעקות שלהם, את שוועתם לעזרה, ולא יכולנו להושיע. לבסוף, לאחר שהתייבשו כהוגן, פתחו החיילים היוונים את השער, הסירו מעל ידיהם את השעונים, לקחו מהם את שרוכי הנעליים ואת החגורות, כבלו אותם, ורק אז השקו אותם במים והעלו אותם על משאית אטומה. מאז לא ראינו אותם.

צריך ללמוד מהסיפור של ביתן אחת-עשרה: אם אין ספינה או מטוס שיכול לסלק אותנו מכאן – אין טעם לעשות מהומות. המנוולות ידעו שהמורדים יחזרו למחנה כמו ברזל למגנט, והן לא טרחו כלל לרדוף אחריהם. הן ידעו שאין מוצא מאי השדים הזה, ופשוט חיכו בסבלנות שהם יישברו. כולנו היינו מצוברחים, אבל אהוד מרגליות היה ממש בדיכאון. חששתי שלא יילך בדרכם של דני וקובי. כוס בירה היתה מצילה אותו ואותי. נזכרתי בבירה שפאניה שתתה בבאר ההוא בתל אביב. הרגשתי בולמוס. עברו למעלה משבועיים, ולא קיבלתי שום אות ממנה. החברים טפחו לי על השכם כשראו את הכדור החדש המבריק שקיבלנו מגיה. אחר כך הגיעו השעונים – על כל שעון הייתה קשורה פתקית קרטון, ועליה שמו של בעל השעון. אבל – אבל גדול – התאריכון נוטרל. אחרי הסיפור של ביתן אחת-עשרה חששנו שייקחו מאיתנו את השעונים, אבל זה לא קרה.

בסדנה למדנו על החוק השוודי, שהכנסת מבקשת לחקות. לחוק קוראים "מס גברים", והוא הוצע על ידי ספסלי השמאל וארגוני הנשים, שבראשם חברת הפרלמנט גודרון שיימן. הקריינית הסבירה את הרקע, ואת השתלשלות העניינים עד להתקבלות החוק: "הגברים כקבוצה אחראים לכל האלימות נגד נשים, לכן הגברים חייבים לשלם מס מיוחד, כשההכנסות שלהם, ומן המס יממנו את המקלטים לנשים מוכות, את המלחמה באלימות הגברים, את חינוכם מחדש של הגברים. כך, בדרך הוגנת למדיי, יחזור המס אל המשלם – הגבר משלם את המס, והוא מקבל אותו בחזרה על ידי סדנאות החינוך מחדש, על ידי זה שהמדינה מפרנסת את אישתו וילדיו כשהוא לומד להתנהג כמו בן אדם. שדולת הנשים בישראל עושה כל מאמץ שחוק הוגן זה יתקבל גם בכנסת."

אחר כך סיפרה הקריינית את סיפורה של "הלכת חיים יאנוס" – לא מדובר בחוק, אלא במה שנהוג לכנות בשם הלכה שיפוטית. מדובר בחיים יאנוס שהואשם בהטרדה מינית על ידי ארבע נשים, לא פחות. במשך שבע שנים נאבק יאנוס על חפותו, עד שהאמת יצאה לאור: ארבע הנשים העלילו עליו עלילה כדי שלא יפטר אותן מעבודתן. פסק הדין של השופטת (לא שופט!) היה חד-משמעי: זאת היתה עלילה שפלה של הנשים. יאנוס, שמשפחתו התפרקה בעקבות העלילה, שאיבד את מטה לחמו, שהפסיד הון עתק על עורכי דין במשפט שארך שבע שנים, פנה בדרישה לבית המשפט שיפרסם את שמותיהן של הנשים, כדי שאחרים לא ייפלו כמוהו בפח. זה הגיע לבית המשפט העליון, ושם ניתן פסק דין ספרותי ומנומק של כבוד השופט מישאל חשין, הקובע חד-משמעית שלמרות העוול הנורא שהנשים האלו גרמו ליאנוס, אין לחשוף לציבור את שמותיהן. פומביות הדיון המשפטי הוא מאבני היסוד של המשפט, אבל יש לעיתים ערכים הגוברים על זכותו של הציבור לדעת, כגון כאשר יש הכרח באיפול מטעמי ביטחון. אותו העיקרון מנחה את כבוד השופט כשמדובר בתלונות של נשים כלפי גברים. טובת הנשים המותקפות על ידי גברים, החוששות להתלונן שמא יבולע להן – טובתן עולה על טובתו של מי שהעלילו עליו עלילות שווא. השורה האחרונה: אישה יכולה להעליל עלילת שווא על גבר, כשהיא יודעת בוודאות שלא תיענש, שלא יחשפו את שמה, כי היא מוגנת על ידי בית המשפט.

כל המשפט-משפח הזה התרחש שנים רבות לפני המהפכה, בימים שהעולם היה עדיין שפוי. כבר אז היו המנהלים הגברים נתונים לסחיטה: אם היו מסרבים להעסיק אישה, היו מואשמים באפלייה על רקע מגדרי. לאחר שהחליטו להעסיק אישה, הם היו צריכים תמיד לעמוד על המשמר, שחלילה לא יזדמן להם להיות עימה יחד ללא נוכחות של עובדים אחרים. כבר אז אם התלוננה עליך אישה, היית יכול לקבל ארבע עשרה שנה ויותר. היום אין פחות ממאסר עולם. אני זוכר שלא פעם דיווחתי ברדיו על נערות שאיחרו להגיע הביתה, או התאכזבו מפרשת אהבים, והיו מעלילות אונס, או חטיפה ואונס, והבחורים היו יושבים במעצר במשך שבועות וחודשים, עד שאיזה שוטר פיקח (יש גם כאלה) היה מצליח למצוא בקיעים בגירסה של המתלוננת, ואז היה מתחיל משא ומתן איתה: היא היתה מתעקשת שהגירסה המפוברקת שלה היא האמת לאמיתה, והשוטר היה משכנע אותה לחתום על ביטול התלונה, כשהוא מבטיח לה שהיא לא תלקה על עדות שקר. זה קרה בימים הרחוקים ההם. היום בעצם היוולדך זכר כבר עברת עבירה.

אמש במקלחת פתח אהוד מרגליות את המים במלוא העוצמה והתקרב אליי: "מני, החבר'ה רצו להטיל עליך חרם."

"מדוע?" היתממתי.

"חשבו שאתה משתנקר במנהלה, שאתה מדווח למדריכה הראשית מה קורה, וזוכה לכל מיני פריווילגיות."

"נו?"

"מה נו? היה אחד שהציע לעשות לך 'שמיכה', כמו בימים ההם בצבא."

"נו?"

"מה קרה לך? אתה לא מסוגל להגיד משהו קצת יותר אינטליגנטי מ'נו'?"

"נו, מדוע לא עשו?"

"אתה באמת לא מבין? הרי היו זורקים את כולנו לשיפוץ. מיד השתיקו את הטמבל שהציע."

"רגע, תן לי להבין – אתה השתתפת בכל הקונספירציה הזאת?!"

"השתתפתי – מילה יפה! שמעתי, ואני אמרתי להם שהם טועים. לא חשוב, אחרי שקיבלנו את הכדור ואת השעונים, כל הכעס שכך."

"אבל באמת, אהוד, מה היה להם לכעוס? מי נפגע מזה שאני נקרא למנהלה? מה אני בעמדה כזאת שיכול להגיד לפאניה, למדריכה הראשית, שאני לא רוצה להיפגש איתה? הם שכחו שאנחנו על האי."

"תגיד לי, מני, בכנות, אתה באמת לא משטנקר בשבילה?"

"כואב לי שגם אתה לא בוטח בי. האמת לאמיתה – היא שואלת אותי על מצב הרוח שלי ושל החבר'ה, היא רוצה לדעת מה דעתנו על הגזירות שבאי. היא לא שואלת אותי על אף אחד מהשפוטים, ואני לא מנדב לה שמות, אבל אני בהחלט מספר לה על מצב הרוח, בעיקר אחרי ההתאבדויות."

"טוב."

אהוד סגר את הברז ויצא להתנגב. אני נשארתי עוד מעט מתחת לזרם המים כדי להירגע. זהו רגע של חסד, והוא כמעט ניטל ממני עם השיחה הזאת. אני הבנתי שאם יתכננו משהו, אני לא אהיה בסוד העניינים, וגם אהוד, שחשב אותי בתחילה למנטור שלו, ייזהר. האמת היא שאני לא רוצה להיות מעורב בשום ניסיון בריחה. כבר ראינו למה זה מוביל. אפשר לומר שהחיים שלי נעשו פחות בלתי נסבלים לאחרונה – יש כדורגל, יש שעונים, ויש גם פאניה. לסבא שלי היה פתגם ביידיש, שאני ממש לא יודע לצטט בשפת המקור, אבל הוא אומר משהו כמו – אם המצב קשה עד כדי כך שאין נערות, אפשר לרקוד עם בנות הערלים.

באותו הלילה שוב חלמתי על סטלה, והתעוררתי כשאיציק באר טלטל אותי: "שששש! אל תרעיש, יבואו היוונים ויהיה בלגן. מה חלמת?"

התיישבתי על המיטה וניסיתי לשחזר את החלום. אני זוכר שהיא הביטה אליי במבט מפתה, אחר כך הסירה את התחתונים ונעמדה מעליי בפיסוק גדול, ואני מביט אל אותו מקום מהופנט והלום תשוקה, ואז נראה לי שמשהו זז שם, ואני מקרב את הראש, ורואה ראש קטן מציץ משם, והראש גדל וגדל, ואני מזהה את הראש של פאניה, והוא יוצא מבין רגליה של סטלה ומרחף באוויר, וסטלה נעלמת, והראש מקבל כל מיני עיוותים מבהילים, וניבים חדים יוצאים לה מתוך הנחיריים דווקא, והראש מתקרב בפה פעור, שחור, אל האיבר שלי, ואני רוצה לברוח, אבל אינני יכול, כי סטלה שנעלמה קודם מצמיתה אותי אל המיטה בדבק נגרים שהיא מורחת מלמטה על גבי, ואני רוצה לצעוק, אבל לא יוצא לי הגה, ואני אבוד בתוך האימה.

"מה חלמת, מני?"

"שטויות. חלמתי על האקסית שלי."

"אהה. אז למה צעקת?"

"זה היה מבהיל."

"מבהיל מה שקורה כאן במציאות."

"מה?"

"לא שמעת?"

"לא שמעתי מה?"

"אתה לא מאופס או מה? לא שמעת על ביתן 13?"

"נו, אל תמתח אותי, מה קרה שם?"

"אחד השפוטים, נדמה לי שמו ג'קי, חטף אקדח מחייל שיכור, ירה בבן זוג שלו, ואחר כך ירה בעצמו. כל זה קרה לעיני כל הביתן."

"אם כבר, חבל שלא ירה בחייל," הבעתי את דעתי.

"מה הוא אשם? סתם כפרי מפגר שמבקש לפרנס איכשהו את המשפחה הענייה שלו."

"אולי תשתקו שם ותיתנו לישון?"

זה היה קולו של אהוד.

המשך יבוא