לכבוד יום הולדתו ה-90 של יחיאל קדישאי, מזכירו וראש לשכתו של מנחם בגין, אני מביא ראיון שערכתי עמו בדצמבר 1997, במלאת 16 שנה לחוק הגולן, ופרסמתי אותו ב"ארץ הגולן".
"מזכירו הנאמן" – זה התואר והתפקיד שנשא במשך שנים רבות יחיאל קדישאי, האיש היה, אולי יותר מכל אדם אחר, במחיצתו של ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין ז"ל. גם היום, חמש שנים לאחר מותו של בגין, ממשיך קדישאי בן ה-75, בנאמנות ובמסירות לחיות את בגין – האיש ומורשתו. את רוב עתותיו הוא מקדיש להנצחת בגין ולהנחלת משנתו. ישבתי במחיצתו של קדישאי למעלה משעתיים. במשך פרק זמן זה התקשרו אליו סופרים, חוקרים ועיתונאים – כולם בנושא אחד: מנחם בגין. האחד ביקש פרטים על תקופת המחתרת. אחר – על אפיזודה מסוימת כראש המשלה. יום קודם לכן התקבלה פסיקת בית המשפט על פיה שיקר אריאל שרון לבגין במהלך מלחמת לבנון. כל כלי התקשורת, הישראלית והזרה, האלקטרונית והכתובה, פנו אל קדישאי כדי לבקש ראיון. דומה שקדישאי היה לנציגו של מנחם בגין עלי אדמות.
במלאת 16 שנים להחלת הריבונות הישראלית על הגולן, במהלך פרלמנטרי שיזם והוביל ראש הממשלה אז, מנחם בגין, נפגשתי לשיחה עם קדישאי.
"חזרתי לארץ מחו"ל בבוקר ה-14.12.81," מספר קדישאי, "והופתעתי לשמוע ששעה קלה קודם לכן, ממיטת חוליו בבית החולים, שם שכב לאחר ששבר את רגלו, זימן ראש הממשלה את השרים לישיבת ממשלה דחופה, והעביר בה את ההחלטה להגיש לאלתר את חוק הגולן להצבעה בכנסת. ידעתי שיש כוונה כזו, אך לא שהיא עומדת כבר על הפרק. בו ביום הוכן החוק. בגין השתחרר מבית החולים אחר הצהריים, הישר למשכן הכנסת, כשהוא ישוב על כיסא גלגלים. הוא העביר את החוק בקריאה ראשונה, שניה ושלישית באותו היום. זה דבר מיוחד במינו, הקורה פעם ביובל. אני זוכר את נאומו, המבטא את תמצית מחשבתו המדינית, אותה נשא בכל ימי פעולתו המדינית באופוזיציה וכראש הממשלה. יש בו דברים אקטואליים מאוד עד היום, והסכמי אוסלו הם ניגודם המוחלט.
בגין ניתח את העמדה הסורית השוללת לחלוטין את קיומה של מדינת ישראל ומסרבת להכיר בה, וציטט את דבריהם של ראשי הממשל הסורי והנשיא אסד בראשם, על מגמתם הברורה להביא להחלשתה הצבאית של ישראל, ואז לפעול להשמדתה. לפיכך הוא הגיע למסקנה שצריך להחזיק ברמת הגולן כאמצעי לביטחון ישראל. לבגין הייתה עמדה ברורה – כל עוד מדינות ערב לא יחנכו את ילדיהם להכיר בקיומה של מדינה יהודית במזה"ת ולהפנים הכרתם זו, אין סיכוי לשלום. לכן אין להסכים לכל תנאי שעלול לסכן את ביטחון ישראל ולתת לאלה הרוצים להילחם בנו ולהשמיד אותנו יתרון ביטחוני כלשהו. זה הדבר שעמד בבסיס החוק הזה. בגין נאם את נאומו, והצעתו התקבלה ברוב מרשים ומשמעותי של שני שלישים. הוא היה מאושר מההחלטה הזו וגאה שהצליח להעביר אותה. זה היה מן הימים המאושרים בחייו."
על פי דברים אלה, השיקול שהנחה את בגין היה מדיני וביטחוני. אלה שיקולים פרגמטיים – הרי מצב מדיני וביטחוני עשוי להשתנות. מה היה מקומם של שיקולים עקרוניים, כמו היות הגולן חלק מארץ ישראל או ההתיישבות בגולן בהחלטתו של בגין?
קדישאי: "בגין פתח את נאומו באזכור העובדה שהגולן הינו חלק מארץ ישראל. 'לא יימצא בארצנו או מחוצה לה איש רציני,' אמר בגין, 'אשר ינסה להכחיש כי במשך דורות רבים היתה רמת הגולן חלק בלתי נפרד של הארץ.' לפיכך הוא קבע ש'מבחינה היסטורית, רמת הגולן היתה ותהיה חלק בלתי נפרד של ארץ ישראל.' יחד עם זאת, בגין לא התעלם מכך, שעל פי הגבול הבינלאומי, שנקבע בתום מלחמת העולם הראשונה, הגולן נשאר מחוץ לגבולות ארץ ישראל המנדטורית, למרות שהיו שם יישובים יהודיים בתקופת העליה הראשונה, בשנות השמונים של המאה הקודמת. השיקול של זכות אבות, שהיה השיקול המכריע בהתייחסותו של בגין ליהודה ושומרון, לא היה השיקול העיקרי בשאלת הגולן. בשאלה זו ביסס בגין את עמדתו על שיקולי ביטחונה של מדינת ישראל. בגין הזכיר שבהחלטת מועצת הביטחון 242, בה מדובר על נסיגה משטחים, קיים מושג – 'גבולות מוכרים ובטוחים.' שתי המילים הלו מבטאות את ההצדקה המדינית לשמירה על הגולן בידי ישראל."
בגין היה ידוע כלגליסט ופורמליסט. הגבול הבינלאומי היה יסוד חשוב בתפיסתו. לא במקרה הסכים לוותר על סיני, שהיתה מחוץ לגבול הבינלאומי ולא היה מוכן לוותר על יהודה ושומרון, שבתוך הגבול הבינלאומי של ארץ ישראל. רמת הגולן הינה מחוץ לגבול הבינלאומי. נאמר על בגין שכפי שוויתר על סיני על מנת להציל את יהודה ושומרון, הוא היה נכון לעשות כן גם בגולן. ועובדה – בבחירות 77' נאמר במצע הליכוד שהגבול עם סוריה יעבור על רמת הגולן, כרמז לנכונות לפשרה. מצד שני, הוא החיל את החוק על כל הגולן. מה היתה עמדתו האמתית?
"עמדתו של בגין השתנתה במהלך השנים. בשנים הראשונות לאחר מלחמת ששת הימים הוא היה נכון לפשרה, אך בהדרגה הוא הגיע למסקנה שרמת הגולן היא אבן יסוד בביטחונה של ישראל ויש להיאבק על הכללתה בתחומי המדינה. כשהיה בממשלת הליכוד הלאומי ב-67', היה שותף להחלטה על פיה ישראל תציע לסוריה ולמצרים חוזה שלום על בסיס הגבול הבינלאומי. ההחלטה הזו בוטלה כעבור זמן קצר מאוד. יש להבין את עמדתו של בגין ב-67' לנוכח המציאות הפוליטית והמדינית באותה תקופה. לגח"ל (גוש חירות ליברלים – הליכוד בגלגולו הקודם. א.ה.) היו רק שני שרים בתוך הממשלה, מתוך למעלה מעשרים. הוא לא קבע את המדיניות והשפעתו הייתה מוגבלת. בגין חשש מאוד מפני לחץ בינלאומי שיביא לנסיגה חד צדדית, ולכן הציב את העיקרון 'באין חוזה שלום, שביתת נשק או הסדר ביניים, ימשיכו כוחות צה"ל לעמוד במקומות בהם עמדו בתום הקרבות במלחמת ששת הימים.' תפיסתו זו התקבלה על דעת אשכול ועל דעת הממשלה. היא סייעה לשמירה על הגולן. בגין האמין שמבחינה ביטחונית, יהודית, ארץ ישראלית, הגולן חייב להישאר בידי ישראל. הוא עשה בכל תקופה ככל שיכול היה לעשות. בשלב מסוים הבין שיש לעמוד על כך שכל רמת הגולן תהיה בידינו, והקפיד על צירוף המפה לחוק הגולן. עד יום מותו, בכל פעם שהתעורר דיון על עתיד הגולן, התבטא בבהירות נגד נסיגה."
מה גרם לשינוי בדעתו?
איני יכול לומר בדיוק. להערכתי, הוא חשש ממצב בו הסורים יקבלו חלק מהגולן וישתמשו בו להמשך התוקפנות שלהם. בגין הבין היטב את תורת השלבים של הערבים, במיוחד של הפלשתינאים, על פיה עליהם לקבל מישראל מה שניתן בדרכי שלום, ולאחר מכן להמשיך בתוקפנות. יתכן שהתוקפנות תבוא אחרי 30 או 40 שנה. ההבדל בין מדינאי לפוליטיקאי, הוא שהפוליטיקאי חושב על הבחירות הבאות והמדינאי על הדורות הבאים. לצערי, הערבים מצטיינים יותר מאתנו בסבלנות ובראיה קדימה, לדורות הבאים. בגין נהג לראות למרחוק ורצה למנוע את הסכנה.
על פי אותה תפיסה, למה הוא לא ראה במסירת סיני למצרים ובעקירת היישובים חלק מאותה תוכנית שלבים של הערבים?
בגין ראה במצרים את אבן היסוד של הכוח הערבי ורצה לנטרל אותה. לשם כך הוא היה מוכן לוותר על שטח שאינו חלק מארץ ישראל ושיש בו מרחבים המאפשרים להתגבר על בעיות ביטחוניות גם מבלי לשלוט עליו. המרחבים והפירוז מונעים סכנה של התקפת פתע. אני מכיר את הטיעון שההסכם עם מצרים הוא תקדים ושאסד לא יסתפק בפחות מסאדאת. אין להשוות בין חשיבותה של סיני לחשיבות הגולן ואין כל מקום להשוואה בין מצרים וסוריה ובין השלטון המצרי לשלטון הסורי.
בקמפ-דיוויד בגין הציע הצעה, שהתקבלה על דעת הנשיא קרטר, לקיים בכנסת שתי הצבעות נפרדות – אחת על הסכם השלום והשניה על פינוי היישובים. היה לו ברור שהסכם השלום יתקבל ברוב גדול והוא העריך שהכנסת לא תקבל את פינוי היישובים. הוא האמין שבמקרה כזה סאדאת יכבד את החלטות הכנסת ויחתום על הסכם שלום על פי התביעה של בגין מאז ראשית המו"מ, להשאיר את היישובים על מכונם, עם כוח הגנה ישראלי, תחת ריבונות מצרית. למרבה הצער, המערך טרפד את המהלך הזה. הוא סירב לקבל את ההפרדה בין ההצבעות, בטענה שבגין רוצה שהשלום ייזקף לזכותו והורדת היישובים לחובת המערך."
בנאום התשובה שלו לדיון על החוק, אמר בגין שהחוק לא יהווה מכשול למו"מ עם סוריה. מה היה קורה אילו אסד הגיע לירושלים כמו סאדאת? האם בגין היה מוכן לוויתורים?
איני יכול לומר לך מה היה קורה. זו שאלה היפותטית. אני חושב שהחלת החוק על הגולן נתנה את הבסיס לשמירה על הגולן גם בתרחיש זה. אני למד מהחלת החוק את רצינות כוונתו של בגין בנושא הגולן. הוא הגיע למסקנה שצריך לעשות זאת, כדי לקבע במסמרות את הגולן כחלק ממדינת ישראל. איני יכול לדעת בבטחה 'מה היה קורה אילו'."
עד היום יש הטוענים שהחלת החוק אינה סיפוח ולא החלת ריבונות. האם גם בגין סבר כך?
"אין לדברים אלה כל שחר. המושג, 'החוק השיפוט והמנהל' של ישראל, הוא הביטוי המובהק לריבונות ישראל. זה בדיוק הנוסח של החלת הריבונות הישראלית על מזרח ירושלים, מיד לאחר מלחמת ששת הימים. הוויכוח הזה מלאכותי, פילוסופי וערטילאי. המשמעות של החוק היא החלת ריבונות ישראל על הגולן."
שאלת העיתוי של החוק מעניינת. ארבע שנים וחצי קודם לכן נבחר בגין לראשות הממשלה ולא עשה את הצעד הזה. ופתאום, ביום אחד, בבהילות, העביר את המהלך כולו.
"למה הוא העביר את החוק ביום אחד – זה ברור. הוא רצה למנוע התערבות ולחץ. הוא ידע שאם יחלו דיונים ממושכים בנושא, תהיה זו הזמנה ללחץ בינלאומי, בעיקר אמריקאי, שעלול לטרפד את המהלך. באשר לעיתוי – איני יודע. כנראה שבגין הבין שהגיע הזמן לעשות את הצעד."
למה בגין החיל את הריבונות על הגולן ולא על יהודה ושומרון, שהיו דבר חשוב יותר בהשקפת עולמו?
"היו לכך סיבות שונות. האחת – בעיית האוכלוסיה. בעייה נוספת – הוא התחייב למשה דיין, עם הצטרפותו לממשלה, שלא להחיל את הריבונות על יהודה ושומרון. אך הסיבה המשמעותית ביותר, היא שלא היה ביכולתו לגבש רוב סביב הצעה כזו. לא היה לכך רוב בממשלתו ובקואליציה שלו, ולא כל שכן בכנסת. בנושא הגולן התגבש רוב בציבור ובכנסת ובגין ניצל את ההזדמנות.
איך נערך בגין לתגובת סוריה על ההחלטה ולתגובת העולם? הסורים איימו במלחמה בעקבות ההחלטה.
"בגין האמין בהרתעה הישראלית. הוא לקח בחשבון שהצד השני יודע איזו ממשלה עומדת מולו. הוא ראה בהרכב ממשלתו את אחד ממרכיבי ההרתעה של ישראל. האמריקאים כעסו מאוד על ההחלטה והשעו את מזכר ההבנה ביחס לשיתוף האסטרטגי. בגין זימן אליו את השגריר האמריקאי סם לואיס, וגער בו על התגובה האמריקאית. הוא הטיל על מזכיר הממשלה, אריה נאור, לפרסם את הדברים שאמר ללואיס. בין השאר אמר בגין: 'איזה מין דיבור הוא הענשת ישראל? האם אנו רפובליקת בננות? האם אנו וסלים שלכם?'
בגין הבהיר שבהשעיית מזכר ההבנה הוא רואה את ביטולו – 'עם ישראל חי 3,700 שנה בלי מזכר ההבנה עם אמריקה ויוסיף לחיות בלעדיו עוד 3,700 שנה.' באשר לחוק הגולן הבהיר בגין: 'חוק הגולן יישאר בתוקפו. אין כוח בעולם שיביא לידי ביטולו'."
2. חיים באר – להעמיד דברים על דיוקם
היה מעניין לקרוא את רשימתה של תקוה וינשטוק אודות רוני באר מרקס, בתו של הסופר חיים באר, ולהיווכח שהתפוח לא נפל רחוק מן העץ.
למרבה הצער, יש מספר שגיאות עובדתיות ברשימה. רומן הביכורים של חיים באר לא היה "שירת הזמיר" אלא "נוצות" שיצא לאור ב-1979 וזכה להצלחה גדולה מאוד, שהציבה מיד את מחברו בשורה הראשונה של הסופרים בישראל. הספר אליו התכוונה תקווה אינו נקרא "שירת הזמיר" כי אם "עת הזמיר", והוא יצא לאור שמונה שנים אחרי "נוצות". ואילו הספר "חבלים", שבעיניי הוא פסגת יצירתו של באר עד כה, לא יצא לאור לפני עשרים שנה, אלא לפני 15 שנים.
כמובן שאני מצטרף לכל הסופרלטיבים לבאר, שמלבד היותו סופר דגול, אולי הטוב שבסופרים הישראליים, הוא גם מורה דגול – זכיתי ללמוד אצלו ארבעה קורסים בלימודי התואר השני שלי ביהדות.
3. צרור הערות 5.6.13
* יש דמיון רב בין ההתקוממות נגד מורסי וההתקוממות נגד מובארק ויתכן שמורסי יגמור כמו מובארק. אך יש גם הבדל משמעותי – נגד מובארק התאחד כל העם המצרי, חילונים ודתיים, אסלאמיסטים ולאומיים. למורסי יש תמיכה אדירה מצד חלק ניכר מן העם המצרי והמפלגה הגדולה והמאורגנת ביותר, "האחים המוסלמים" עומדת מאחוריו. וזאת מתכונת מסוכנת שעלולה להתדרדר למלחמת אזרחים.
* לא היה נשיא שקידם את מצרים, מכל בחינה שהיא, כמו סאדאת. אבל המפגינים נגד מורסי לא נשאו את תמונותיו של אנואר ("לא עוד מלחמה") סאדאת, אלא של גמאל ("נזרוק את היהודים לים") עבד-אל נאצר.
* מצרים שוב בוערת ומתדרדרת לאנרכיה, שעוד עלולה לגרום להתגעגע למורסי. מיספר ההרוגים בטבח ההדדי בסוריה הוא כבר בן שש ספרות והוא הולך ומתעצם. המזרח התיכון בוער.
המחשבה שבמצב כזה ניתן להגיע להסדר עם הפלשתינאים ואם ניתן – שמישהו יכבד אותו, היא חלום באספמיה. מזכיר המדינה קרי מגוחך בניסיונו הפאתטי ליצור מראית עין של מו"מ, כדי להפגין איזושהי רלוונטיות אמריקאית במזה"ת. נתניהו ואבו מאזן משחקים את המשחק, כשהמטרה של כל אחד היא לבעוט את הכדור למגרשו של השני ולהימנע מהתדמית של מכשיל המהלך.
אין כל סיכוי לשלום בעתיד הנראה לעין. יש לאפסן את חלום השלום ולהמירו באסטרטגיה לניהול חכם של הסכסוך לאורך זמן.
* עומר בר לב בראיון לרדיו: "שיחררנו אלף מחבלים כדי להחזיר חייל אחד ואנו מתעקשים על כמה אסירים כשמדובר בהצלת מדינת ישראל? ... מה זאת ההתעקשות הזאת של נתניהו, אם כמה אסירים ישוחררו לפני או אחרי התחלת השיחות," וכו' וכו' וכו'.
אל מול הסרבנות והעקשנות הפלשתינאית, בר לב רוצה שישראל תלך למו"מ כאשר המסר שהיא מעבירה הוא שהצלחת המו"מ היא הצלת קיומה של מדינת ישראל. במו"מ שזו גישתו של צד אחד, לעולם הצד השני לא יתפשר על מאומה, אלא רק יקצין את עמדותיו.
איני יודע האם אכן עומדת על הפרק מחלוקת על השאלה האם לשחרר אסירים לפני או אחרי תחילת המו"מ. אני סבור שאין מקום כלל לשחרור מחבלים, אלא כאקט של פיוס, בשלב האחרון של הסכם שלום כולל שיש בו סיום רשמי של הסכסוך. אבל עצם הלעג לכל התעקשות שלנו בכל ויכוח, וההתייצבות האוטומטית לצד ההתעקשות של הצד השני באותו ויכוח, מכעיסה.
נניח שההתעקשות היא על מראית עין ישראלית של מו"מ ללא תנאים מוקדמים, לעומת התעקשות של אבו מאזן להוכיח שהוא כופף את ישראל וכפה עליה תשלום מחיר מראש על עצם המו"מ – למה האופוזיציה צריכה לתמוך בעמדת הצד השני?
האם מהאופוזיציה לא נדרשת אחריות?
* בנימין נתניהו יתנצל בפני תורכיה, על ההסתה האנטישמית של סגנו של ארדואן.
* מוסטפה ברגותי, מחבל המרצה 67 מאסרי עולם, ממנהיגי חמאס (והיום בקרע עם תנועתו), במכתב לראש המפלגה חאלד משעל: "היית צריך לנשק את הנעליים שלי, כי הם נוטפים דם של יהודים." זו תורת הלאומיות הפלשתינאית על רגל אחת.
* בתום משפטו הקודם של אולמרט, תשלובת נוני מוזס – תקשורת הבית של אהוד אולמרט, הובילה מתקפה קשה וחריפה נגד פרקליטות המדינה. הדרישות מפרקליט המדינה נעו בין התפטרות להתאבדות.
כזכור, אולמרט הורשע בפלילים. אולם על חלק מסעיפי האשמה הוא זוכה מחמת הספק, אך בגוף פסק הדין אוששו העובדות שהציגה הפרקליטות. ועל הסעיף בו הורשע, הוא יצא בעונש מגוחך, ואף השופטים טענו שאזרח מן השורה היה נכנס בעטיו לכלא.
המתקפה שלוחת הרסן נגד פרקליטות המדינה נועדה להלך עליה אימים. יש לציין לשבח את הפרקליטות, שחרף המתקפה, לקחה סיכון וערערה הן על הזיכוי התמוה מחלק מסעיפי האשמה והן על העונש הקל. היא לקחה את הסיכון, למרות שבית המשפט אינו נוטה לקבל ערעורים על זיכויים, וברור שאם הערעור ידחה – המתקפה והדה-לגיטימציה יתעצמו בצורה משמעותית.
בצעד זה, הוכיחה הפרקליטות אומץ רב ודבקות בתפקידה להגן על מדינת ישראל מפני השחיתות.
* מבחן השחיתות אינו רק המבחן הפלילי. אמר הבוקר ברדיו עו"ד נבות תל צור, מסוללת פרקליטיו של אולמרט, שמעולם לא הכחשנו את העובדה שטלנסקי העביר כספים רבים לאולמרט, שיכן אותו במלונות וכו'. אלא שהדבר נעשה מתוך חברות. אולי זה לא אתי, אולי זו עבירה על תקנות ועדת אשר, אבל זה לא פלילי, ואילו אנו – במשפט פלילי עסקינן.
ושאלתי אליך, הקורא – האם גם לך יש חברים שסתם, מתוך חברות, מעבירים לך מעטפות של כסף ומשכנים אותך במלונות פאר? מה יש בו, באולמרט, שמושך אליו חברי נפש נפלאים כמו טלנסקי ושמואל דכנר, שסתם, מתוך חברות, נותנים לו כאלו מתנות, אח"כ הופכים לעדים נגדו ומושמצים בידי סוללות היחצ"נים של אולמרט ותשלובת מוזס – תקשורת הבית של אולמרט, כהתגלמות הרוע?
פלילי? לא פלילי? מושחת! רקוב!
* השופט המחוזי צבי גורפינקל דחה את הדיונים במשפטו של ראש עיריית ר"ג צבי בר לאחרי הבחירות, בטענה שהבחירות הן עניין לציבור. הבחירות הן אכן עניין לציבור, אך עניינו של הציבור הוא לדעת לפני הבחירות האם ראש העיר והמועמד לקדנציה נוספת הוא עבריין.
* בציונות הדתית מתחולל שינוי מהפכני, של התמתנות והתחברות חזקה יותר לחברה הישראלית על כל גווניה ולעם היהודי על כל גווניו. נפתלי בנט הוא ייצוגו של אותו שינוי בפוליטיקה, שכדרכה, הולכת צעד אחד אחרי התהליכים החברתיים. הופעתו של בנט בפני ועידת הרבנים של הזרם הקונסרבטיבי, דבריו החמים מאוד כלפיהם, הפרגון הגדול אליהם, לא היו אפשריים בשום אופן, בימיהם של שפירא, בורג והמר, הנחשבים מתונים. זה לא היה קורה, אלמלא ידע בנט שיקבל גיבוי מהציבור הדתי לאומי. מי שמדברים על הקצנה בציונות הדתית, אינם מעודכנים. הם רואים את המיעוט המקצין, שהקצנתו היא במידה רבה ריאקציה לתהליכים בזרם המרכזי, אך זו אינה התמונה הנכונה. זהו שינוי מבורך מאוד, לא רק לציונות הדתית אלא למדינת ישראל ולעם היהודי. אפשר להיטפל לביטוי בלתי מוצלח זה או אחר של בנט, אך אני מלא הערכה לתפקיד החשוב שהוא ממלא בציבוריות הישראלית.
* מלחמה ביוקר המחייה היא משימה לאומית. אך אני תומך בהעלאת המס על משקאות אלכוהוליים, מאחר ומלחמה בתרבות השתיינות ההרסנית, הינה משימה לאומית לא פחות חשובה.
* בראיון ל"סדר יום" ב"קול ישראל" הביעה זהבה גלאון תמיכה בהתבטאויותיו הפוליטיות של הנשיא. שאל אותה המראיין, אם כך היתה אומרת גם אילו נשיא אחר היה מתבטא בניגוד לעמדותיה. גלאון לא התבלבלה ואמרה שיש הבדל בין כל נשיא אחר לבין הנשיא שמעון פרס. פרס הוא קטגוריה אחרת, הבהירה גלאון בלי להתבלבל. וכך, סוף סוף, הבנתי מהי דמוקרטיה. אני רץ להסביר זאת לבני, שמחר תהיה לו בחינת בגרות באזרחות.
* חגיגות יום הולדתו ה-89 ו-11 חודשים של פרס, עברו בצניעות יחסית.