הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ז

סיוט חדש נחת עלינו – חדלנו עם "התיאוריה" והתחלנו עם "המעשי", כלומר, לא עוד חזרות אינסופיות על סלוגנים פמיניסטיים עד לייבוש המוח, אלא התנסות מעשית בלהיות שייך למגדר הנשי, כפי ש"המצב האנושי" הזה התקיים בפועל במשך דורות: הטילו עלינו לשטוף רצפות, להדיח כלים (בידיים!) – למרק כלי חרסינה וכלי כסף, לאפות ולקרצף תבניות אפייה וסירים. האמת? זה היה חידוש מרענן, קצת עבודה פיזית אפילו שיפרה את מצב הרוח – כל דבר טוב יותר מלשמוע שוב ושוב את חוכמתה הבלתי נדלית של אנדריאה דבורקין; אלא שאז בא הערב, ובאמצע המקלחת הושמע בכי קורע לב של תינוק, וקול באס של גבר קורא: "מטומטמת! את לא שומעת את התכשיט שלך בוכה?! מה את משתכשכת לך באמבטיה? צאי אחת ושתיים ותני לו שד שיסתום את הפה!"
לא ידענו מה לעשות. זרם המים הופסק, ולתוך המקלחת נכנסו חיילים יווניים וחילקו לכל אחד מאיתנו "תינוק" מפלסטיק מיילל ללא הפסקה. היינו רטובים, אבל לא הניחו לנו להתנגב. היה עלינו ללבוש את הפיז'מה על העור הרטוב ולהשקיט את הפעוט בבקבוק. ברגע שהוצאת את הבקבוק מהפה של הבובה, הבכי היה מתחדש ומתחזק עד לכאב אוזניים. כעבור כשעה "התינוקות" של כולנו "נרדמו", ואז כשרצינו, סוף סוף, לשים את הראש על הכר, נשמע אותו קול באס מלחשש: "יאללה, שרמוטה, פתחי את הרגליים, ואל תגידי לי שהיתה לך כביסה וכואב לך הראש, ושהתפרים כואבים לך, אני לא יכול לשים את קטן שלי בספירט! יאללה, זוזי!"
לא להאמין, אבל אני באמת חשתי כאילו יש לי תפרים למטה, והמקום כואב לי, ואני פצחתי בזעקה, וגם כל חבריי סביבי צרחו במלוא גרונם. לאחר כמה דקות נהיה שקט. הכאב שכך. הייתי עייף מת, הנחתי את הראש והחלטתי לישון – יהיה מה שיהיה, ושוב "התינוק" התחיל לייבב, בהתחלה הבכי היה נסבל, אך כעבור כמה דקות הוא התחזק. הרגשתי כמו מסומם. העייפות הכריעה אותי, ואני מחפש את הבקבוק הארור שעשוי להשתיק את הבובה המפלצתית. מישהו ממלל משהו מתוך שינה, והנה, גם אצלו בכי של תינוק, וגם כאן קרוב אליי, אצל איציק. מישהו צועק: "שקט!" – מישהו בוכה. זה לא בובה, זה אחד משלנו, בוכה ומיילל כמו ילד.
מצאתי את הבקבוק, ואני משחיל אותו לתוך פה הפלסטיק. הבובה משתתקת, אבל מסביב לא כל השפוטים מאופסים ומבינים מה לעשות. כולם הרוסים מעייפות. באור העמום אני רואה חברים שתוחבים אצבעות לאוזניים. מישהו תוחב את הבובה אל מתחת לכר. אני מביט בבובה – דווקא חמודה, וכשהיא בוכה יש לה ממש דמעות. אני ניגבתי אותן ונישקתי ללחי הוורודה. מעניין אותי לדעת אם זה תינוק או תינוקת. ואז הבובה פולטת את הבקבוק מהפה ומתחילה שוב ליבב. מה עכשיו? אהה, החיתולים רטובים. הבובה הרטיבה. אני מסיר אותם, אך אין לי חיתולים להחלפה. אני לוקח את המגבת שלי וקושר אותה סביב מותניה, והיא משתתקת. אני שוב מנסה לישון, ואולי באמת הצלחתי להירדם מעט, ואז, פתאום – ההשכמה!
אנחנו נדרשים ללכת עם הבובה למקלחת, לצחצח את השיניים עם הבובה על הידיים, ללכת עימה לחדר האוכל, לשים אותה על הברכיים כשאנחנו אוכלים. אחר כך, כל העבודות שעשינו אתמול צריכים לבצע גם היום, כשאנחנו מחזיקים ביד אחת את הבובה קרוב לליבנו. מסביבנו המדריכות והחיילים היווניים, שהתרבו בין לילה.
בשעה שמונה בדיוק נשמעה בכריזה הוראה: "כל התינוקות לפעוטון, כל טעוני התיקון להתלבש ולהתכונן לעבוד במשרד."
החיילים לקחו מאיתנו את הבובות, ונתנו לנו חלוקים פרחוניים ללבוש על בגדינו.
"יש לכם חמש דקות... ארבע דקות... שלוש דקות..."
לרחבה שלפני הביתן הופיעו שני מיניבוסים, ואנחנו נדרשנו להידחס לתוכם. נדמה לי, או שבאמת אין למיניבוסים נהגים? המיניבוסים נסעו כחמש דקות והביאו אותנו לביתן גדול בקצה המחנה שלא היה מוכר לנו.
"לרדת, לרדת, מהר, מהר, אתן מאחרות!"
בתוך הביתן היו עשרות שולחנות, ועליהם מכונות כתיבה עתיקות. ציוו עלינו להתיישב ליד המכונות ולהתחיל להדפיס. פיסקופ מלמל משהו על כך שהוא אינו יודע להקליד. חייל מיהר אליו והדביק על פיו איספלנית. הרמקול הכתיב בקצב הכתבה: "עוד רצח מזעזע באשדוד – בעל פיצח את גולגלתה של אישתו בגרזן, ואחר כך הסגיר את עצמו למשטרה. 'היא הטריפה לי את המוח. אני בטוח שהיה לה מישהו...' "
אני עמדתי בקצב ההכתבה, אך נראה לי שהנייר לא יספיק, ולא ידעתי מה לעשות – לדבר אסור, אסור לפנות למדריכות ולחיילים. אני מתנדנד באי נוחות על הכיסא, מתוך תקווה שאקבל נייר הדפסה, ואז אני שומע קול לוחש לי לתוך האוזן: "את כוסית מדהימה היום. את מטריפה לי את החושים. אני אחכה לך בחדר ההנהלה בחמש. נעשה חיים, אה? לא בא לך עליי? בטח שבא לך. את לא יודעת מה את מפסידה. שם אני כבר אראה לך. אוי אוי כמה שהתחת שלך מגרה. תקומי רגע, ככה. אוי מה שאני הולך לעשות לך..."
ואני חש כמו נמלים מטפסות לי על הגב, ויד של גבר נוגעת לי בישבן, ואצבע חודרת לפי הטבעת, ואני מבקש לצעוק, אך אינני יכול, כי יד שנייה סותמת לי את הפה. ואז עוד לחישה: "כבר שמונה וחצי, ועוד לא הכנת לבוס שלך קפה. מה קרה לך פוסטמה? את רוצה שהוא שוב יתעצבן כמו אתמול? רוצי שרמוטה קטנה – קפה, קפה, קפה!"
ואני רואה את כל חבריי הלבושים בחלוקים המגוחכים קמים ורצים אל פינת הקפה, וכל אחד נדחף להיות ראשון בתור שיכין קפה לבוס כדי שהוא לא יתרגז. ואני מחליט להישאר במקום ולהמשיך להקליד על ריק , כי הנייר שלי נגמר. ואני שומע קול שוב לוחש לי באוזן:
"קומי נבלה, קומי לפני שיפטרו אותך!"
ואני נתקף בהלה – על זה לא חשבתי – אשאר בלי עבודה, ולא יהיה לי כסף למעון עבור הילד שלי, מה יהיה? מה יהיה? מה יהיה? אבל אני תיכף מתעשת: מה פתאום עבודה? מה פתאום פיטורין – אני פה על האי המזורגג הזה, ופה מנסים לשנות לי את האישיות, מטפטפים אישה אלמונית לתוך האישיות שלי, ואני נכנע ומוותר. מה יהיה? לא נראה לי שאחזיק מעמד.
"מנחם ברק, מנחם ברק, לגשת מיד להנהלה."
איך הנהלה. איפה הנהלה? אני אפילו לא יודע איך חוזרים לביתן שלנו.
שני חיילים מתקרבים אליי, אוחזים בי מתחת לבתי השחי וגוררים אותי אל המיניבוס. המיניבוס נוסע במהירות מטורפת אל קומפלקס המנהלה. עכשיו, כשרק אני בפנים, אני שם לב שאין איש מלבדי במיניבוס. אין נהג, אין חייל, אין איש. אני מתנדנד, קופץ עם כל מהמורה על הדרך, חש שהמעיים מתהפכים לי.
בקרבת קומפלקס המנהלה המיניבוס מאט עד שהוא נעצר לחלוטין. ברגע שאני יורד מהרכב, שני חיילים קופצים עליי, אוחזים בי וגוררים אותי אל מתחת למצלמות שבדלת הראשית.
"תכניסו אותו."
במבואה לא היה איש. אני מתקדם אל החדר הראשי. הדלת נפתחת, ובפנים אני רואה את אלה יושבת על הכורסה של פאניה, ומשני צדיה החיילים היוונים שמחזיקים בידיהם אלות הלם.
"שב!"
"אין על מה."
"מישהו שאל אותך משהו?"
"סליחה."
"שב על הרצפה."
התיישבתי. פעם ראשונה שאני רואה את אלה מקרוב: למרות שפניה צחות, וכמעט ללא קמטים, היא לא נראית צעירה – אולי בת ארבעים. העיניים שלה, נדמה לי, ירוקות, השיער שטני, לא צבוע. היא רזה מאוד, רזון חולני כזה, אבל יש לה קצת חזה, הגם שנדמה לי כי היא לא לובשת חזייה.
"מה נעשה איתך, מני?"
היא קראה לי מני!
"תשחררי אותי, המדריכה האחראית. ככה יהיה טוב..."
"אין לי זמן לבדיחות מנחם (שוב מנחם!) – פה אף אחד לא משתחרר אם לא חל בו תיקון משמעותי."
רציתי לענות, אך כיוון שלא נשאלתי, לא העזתי לדבר.
"חוץ מזה, מנחם, אני כבר לא מדריכה אחראית, אני מדריכה ראשית."
"מה קרה לפאניה?"
"כאן אני שואלת, ואתה עונה. עוד לא למדת את הכללים?"
"סליחה."
"אתה לא מאחל לי הצלחה בתפקיד החדש?"
"בהצלחה, המדריכה הראשית."
"ככה יותר טוב. פאניה סולקה. היא תעמוד בקרוב למשפט המהפכה. היא חשבה שלא יגלו מה קרה ביניכם. מוזר, אישה חכמה פאניה – איך היא נכשלה בעניין שהיו עליו אלף אזהרות? מכל מקום, לא נעשה גם לך חיים קלים, אפילו שאתה לא ממש אשם."
אני חושב שנאנחתי אנחת רווחה.
"מדוע אתה עושה בעיות, מנחם?"
"למה בדיוק מתכוונת המדריכה הראשית?"
"שכחת שרק אני שואלת שאלות?"
"סליחה, אבל אני באמת לא יודע למה את מתכוונת."
"מסכן שלי, אבד לך הזיכרון על האי שלנו. איך נרענן לך אותו?"
שתקתי. מה עונים על שאלה כזאת?
"אולי ניתן לך זמן לחשוב, נגיד, יום יומיים ב'גשר על נהר קוואי'? ככה אתם קוראים לסוכת השמש, נכון?"
"בבקשה, בבקשה לא!"
"מה נזעקת כל כך, מני? רק לזמן קצר, נגיד, יומיים, כדי שיתרענן הזיכרון שלך."
"בבקשה, בבקשה, לא! אני אזכור כל מה שאת רוצה. אעשה כל מה שאת רוצה, רק לא שם. בבקשה, רחמים, אֵלה, סליחה, המדריכה הראשית, רחמים – משם לא חזר אף אחד נורמלי. בבקשה, חוסי עליי!"
אֵלה קמה מהכורסה, התקרבה אליי והסתכלה עליי מלמעלה. אחר כך הסתובבה סביבי, תוך שהיא בוחנת אותי.
"מה היא מצאה בך?"
"מי?" שאלתי המום מהמעבר החד שלה מנושא לנושא.
"שוב איבדת את הזיכרון? הרי הבטחת שתזכור כל מה שאני רוצה."
"כן, המדריכה הראשית, פאניה. אני באמת לא יודע. אין בי שום דבר ראוי. אני מודה."
היא המשיכה להסתובב סביבי, והראש החל לכאוב לי. רעיון מטורף עלה במוחי: אקום בבת אחת, אאחוז באלה, ארוצץ לשני הדבילים האלה את הגולגולת, ואז אצמיד את האלה לגרון של אֵלה. כמעט התרוממתי, כשאֵלה החליטה לחזור אל הכורסה.
"אני לא פאניה. אני לא מתכוונת לוותר לך, אבל אולי לא 'הגשר על נהר קוואי', אולי... מה שמתאים לך ביותר – חודש ימים בלי בובת הסקס."
"תודה, המדריכה הראשית, תודה!"
"אני לא זוכרת ששאלתי אותך משהו. אתה זוכר דבר כזה?"
"לא המדריכה הראשית, את לא שאלת. סליחה."
"מחר אני רוצה לראות אותך מקליד כמו כולם, מגיש קפה כמו כולם. אנחנו מבינים זה את זה?"
"כן, המדריכה הראשית."
"עכשיו אני לא רוצה לראות את הפרצוף שלך. תעוף לי מהעיניים!"

כשהגעתי לביתן, כל החברים שלי שכבו בבגדיהם על המיטות, מחזיקים בידיהם את ה"תינוקות". הרמקול השמיע מדי פעם איזו הערה שוביניסטית:
"תראי איך את נראית, כמו סחבה! השיער שלך כמו מטאטא, הפנים שלך – תשעה באב! איך יבוא לי עלייך? תגידי לי, איך? אני הולך לשתות בירה עם החבר'ה. אל תחכי לי, ושהממזר שלך לא יצרח כשאני חוזר, כי אני אשבור לך את הצורה. שמעת אותי, שרמוטה?"
הייתי כל כך תשוש, שנרדמתי בבגדיי, מבלי להתקלח, בלי לצחצח שיניים. ישנתי כל הלילה, ולא שמעתי את בכי "התינוק", ואולי באמת לא בכה.

מדהים איך פועל הזיכרון שלי – כשהתעוררתי, נזכרתי ברֶמז שרָמז יום טוב לקובי – הוא הזכיר משהו על אחד העם בהקשר לתחושת האשם של הקורבן – אני חושב שהוא התכוון ל"חצי נחמה". אחד העם מתאר שם כיצד היהודים המשכילים אימצו לעצמם את הסטיגמות שהדביקו האנטישמים ליהודים, והתייחסו אליהן כאל עובדות; כי הרי לא ייתכן שכל העולם חושב שהיהודי הוא נוכל ורמאי, ואין בזה אמת. אולי אם יום טוב היה מספיק להגיד את הדברים לקובי, אולי לא היה מתאבד. אולי היה מאמץ את האופטימיזם של הפסימיסטים: למה לי להתאבד היום, הרי יש סיכוי שמחר יהיה יותר גרוע. ובאמת, בימים האחרונים חשבתי לא אחת שהפתרון של קובי הוא לא לגמרי מופרך.

המשך יבוא