יום אחד בא החזיר בטרוניה אל החמור: "למה זה כשבני האדם רוצים להשתמש בשמות גנאי הם משתמשים בשמנו?"
"נכון מאוד," השיב לו החמור, "זו באמת חזירות!..."

אגי משעול, המשוררת הצדקת, הייתה ממש מזועזעת. מגורלו של החזיר:

"כְּשֶׁהִתְחִילוּ לִדְקֹר אוֹתוֹ צָרַח
כְּמוֹ עֲשָׂרָה יְלָדִים
כְּמוֹ אִשָּׁה נֶאֱנֶסֶת, כְּמוֹ חַיִּים
מִתְחַנְּנִים עַל נַפְשָׁם."

ומי עשה את מעשה הנבלה הזה? (לא, אין כאן כלל שמץ גזענות מצד המשוררת, רק מוסר טהור):

"השֵּׁדוֹנִים הַתַּאיְלַנְדִים
מְנוֹפְפִים בְּאַלּוֹת וּבְסַכִּינִים..."
זֶה חוֹבֵט בְּרֹאשׁוֹ
זֶה מְדַקֵּר בְּחָזֵהוּ
בְּיוֹם חַגָּם הָאֲדָמָה הַחוּמָה הֶאֱדִימָה
מִצְמוּץ שְׂפָתַיִם שֻׁמָּנִיּוֹת וְזִמְרַת שִׁכּוֹרִים.

ואיפה קרה הדבר האיום הזה?

"אֶצְלִי בֶּחָצֵר"... כן, הכל קרה בחצר אחוזתה של המשוררת, שם מעסיקה הגבירה את עבדיה התאילנדים, בתנאי רעב.
לרגע לא עלה על דעתה של הגבירה להיטיב את שכרם למען יוכלו לחיות טוב בלי לצוד ציד. המשוררת הרי הומניסטית אוהבת חזירים.
הצגת "הטבח" של "השדים התאילנדים במצמוץ שפתיים שומניות וזמרת שיכורים," אינה יכולה שלא להזכיר את צמד המילים הגזעניות אנטישמיות: Schächten und Schlachten

שחיטה כשרה ובית מטבחיים
Schächten und Schlachten
קרל שמיט – המשפטן הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", כתב ב-1938 ספר פרשנות לספר "לוויתן" של תומס הובס, הכולל פרשנות לתורת המדינה של הובס על יסוד הדימוי המיתי של הלוויתן (איוב מ-מא). פרשנותו של שמיט קשורה לקריאה אנטישמית של ההיסטוריה הפוליטית של המערב. הוא בוחן את הפרשנות היהודית של דימוי הלוויתן, ובפרט את הפרשנות הקבלית, ומסיק את המסקנה הבאה: "היהודים שומרים מרחק ומתבוננים כיצד הגויים הורגים זה את זה. בעיניהם הפרקטיקות ההדדיות הללו של 'שחיטה ובית מטבחיים: תואמת את חוק הכשרות (koscher) ומשום כך הם אוכלים את הבשר של העמים הנהרגים וחיים ממנו.'"
הוא משתמש במשחק מילים בגרמנית המבוסס על המילה "שחיטה כשרה" בגרמנית Schächten וטבח בגרמנית Schlachten.

על אזולאי – ומאבק התימנים
פעמים רבות מבקרים אותי על כך שאני מקפיד להביא את השם המלא המקורי של האנשים אותם אני מזכיר. מה לעשות, לשם יש תמיד חשיבות רבה.
שם המשפחה המקורי של היטלר היה כידוע שיקלגרובר. כל המומחים בטוחים שעם שם כזה לא יכול היה היטלר לעלות לגדולה, שהרי הקריאה "הייל היטלר" היה לה כוח מיסטי. לא ניתן היה לומר "הייל שיקלגרובר!" כי בעוד שלקריאה "הייל היטלר" נלוותה נימה מיסטית-מלכדת, הקריאה "הייל שיקלגרובר!" היתה רק מעוררת גלי צחוק. בלי שינוי השם לא היה היטלר להצליח לבנות את הקרירה הפוליטית שלו.
שם המשפחה המקורי של קרל מרקס היה הלוי. האם ניתן היה לדבר על "לויזם" במקום "מרקסיזם".
יוסיף ויסריונוביץ' ג'וגאשווילי, לקח לעצמו את הכינוי "סטלין" – פלדה. האם יכול היה להצליח אם במקום "סטליניזם" היו אומרים " ג'וגאשוויליזם"?
בדומה לכך, השם ציפורה מלכה (בז'וז'וביץ)-לבני-שפיצר", אינו מאפשר לרוץ במסע בחירות וכמובן גם לא השם גולדה שניפיצקי (זהבה גלאון).

אזולאי ואסולין
השבוע הלך לעולמו עוזי משולם (1952-2013) משולם נודע בשל ההתבצרות החמושה שהנהיג בשנת 1994 במסגרת מאבקו בו האשים את "האשכנזים" בייחוד רופאים ואחיות אשכנזיות (לא היו אז רופאים ואחיות תימניות) בגניבת ילדים תימנים ובמכירתם.
משולם עצמו הורשע במתן הוראה לזרוק בקבוקי תבערה על כוחות המשטרה ובשיבוש הליכי משפט. הוא נידון למאסר של 8 שנים אך זוכה מאחת העבירות ועונשו הופחת לשש שנים וחצי, מהן ריצה בפועל 5 שנים, לאחר שנשיא המדינה, עזר ויצמן ניכה מעונשו 7 חודשים. אחד מתנאי השחרור היה התחייבות שלא לעסוק בפרשת ילדי תימן.
והנה הפתעה. לפי כתב האישום נגדו, שמו של עוזי הינו – עוזי אזולאי...
http://elyon1.court.gov.il/files/96/940/012/F02/96012940.f02.htm
אזולאי הינו במקור שם בֶּרְבֶּר מרוקאי. המרוקאים טוענים שאזולאי הם ראשי תיבות של "אישה זונה וחללה לא ייקח..."
ובכן, האם יכול היה עוזי משולם לצאת למאבק מטעם התימנים כאשר שמו הוא עוזי אזולאי?
אגב, שמו של ההרוג היחידי בפרשה כתוצאה מחילופי אש עם המשטרה הוא חסידו של אזולאי - שלמה אסולין. אסולין גם הוא שם מרוקאי בֶּרְבֶּר טהור, יש אומרים שאסולין הוא שיבוש של השם אזולאי.

על השם ביטון – הזמר הלאומי, והקייזר וילהלם
ביום ההולדת "הלאומי" של שמעון פרסקי-פרס, שר לכבודו הזמר אייל גולן את השיר "חלומות". בתגובה על טענת הזמרת רוחמה שהיא היתה צריכה לשיר את השיר מפני שהיא ביצעה אותו במקור, טען מזכיר הממשלה לשעבר ישראל מימון שהפיק את "יום ההולדת הלאומי", שהזמר גולן הוא "הזמר הלאומי" של ישראל, ואילו היא, רוחמה, סתם זמרת.
אילנית לוי, גרושת "הזמר הלאומי", התראיינה ל"ידיעות אחרונות", וסיפרה על התנהגותו הלא נאותה כלפי ילדיו. בתגובה אברי גלעד נזף בו: "סופר סטאר שרואה את ילדיו פעם בשבוע-שבועיים, בעתיד הילדים יסגרו איתך חשבון."
אייל גולן מסר בתגובה: "צר לי שאיש תקשורת בכיר משתמש בשמי בכדי לעורר פרובוקציות ומעלה סטטוס בפייסבוק על חיי האישיים מבלי לבדוק איתי את הדברים לפני. אני מאחל לכל ילד בישראל אב המקדיש עצמו לילדיו כמוני ומקדש את הזמן עימם. לצערי, הדברים שנאמרו בכתבה ע״י גרושתי היו שקריים ומופרכים ואני מאחל לאם ילדיי רק טוב."
כדי להראות את אהבתו הוא העלה שיר עם את המילים הבאות:
"ליאם, אתה עולם שלי
ליאם, גוזל קטן
פרי מתוק של עץ האהבה
ליאם שלי ליאם."
ואנחנו חוזרים לעניין השם. אייל גולן, הזמר "הלאומי", נולד בשם אייל ביטון, שם המשפחה – "ביטון", הוא שיבוש מרוקאי של המילה הלטינית ויטאס – חיים, והוא גם על-שם העיר "ביטון" בתוניסיה. כמובן שהשם "ביטון" אינו יאה ל"זמר לאומי" ולכן בשנת 1990 שינה ביטון את שם משפחתו לשם-במה קליט יותר – "גולן".
והנה הזמר "הלאומי", בעל השם העברי המובהק, מעניק לבנו את השם "ליאם", ולבתו את השם "אלין". השם "ליאם" מקורו בגרמנית עתיקה ופירושו "מגן הקסדה". ליאם זו הצורה הגלית-אירית של השם "וילהלם" הגרמני, או "ויליאם" האנגלי. השם "אלין", שמה של הבת, גם הוא שם גרמני במקור, אבל דווקא שם לבן שמשמעותו בגרמנית עתיקה – "יקר".
ובכן מה היה לנו? שם ערבי-מרוקאי שהוחלף לשם עברי, ובדור הבא הפך לשם גרמני. העיקר שייחשב אשכנזי?
ומה תגיד על כך הסוציולוגית האנטי-אשכנזית ילידת מרוקו – אווה אילוז?

הלוגיקה של שלמה זנד מכחיש העם היהודי
שלמה זנד טוען שהוכיח שאין כלל עם יהודי.
כפועל יוצא מכך, הוא טוען: "הפסקתי להיות יהודי."
שאלה לוגית: כיצד ניתן לצאת מעם שאינו קיים?

ק"ק זאץ – המקומות הקדושים ע"פ גדעון לוי
כשהגיע גדעון לוי לזאץ, עיירה גרמנית בחבל הסודטים, עבר בו רטט כזה עד שחשב אפילו לנשק את אדמתה. (גדעון לוי, שורשי אוויר, "הארץ" 27.6.13), הקשר שלי לזאץ, הוא כותב, משמעותי לאין שיעור מאשר לאבני הכותל המערבי, מערת המכפלה, או קבר רחל. אבות אבותיי הם ("זאצים") משם, וקבריהם הם מקומות קדושים: "זאץ קדושה בעיני מבית לחם וחבל הסודטים קדוש מחבל בנימין."
תמהני האם קדושת אבניה של זאץ מצדיקים בעיני לוי את הטיהור האתני שבוצע בתושביה? כבר בעיצומה של העולם השניה תבעו המחתרת הצ'כוסלובקיות כי "הבעייה הגרמנית" תיפתר בטרנספר. וכי חבל הסודטים (ושאר צ'כוסלובקיה) יהיה "נקי מגרמנים". תביעות אלה אומצו על ידי הממשלה הצ'כוסלובקית הגולה אשר עמלה לגייס את תמיכת בנות הברית לרעיון החל משנת 1943, ומאמצים אלה קיבלו ביטוי בהסכמות ועידת פוטסדאם.
על פי הערכות בין 700 ל-800 אלף גרמנים גורשו באופן "פראי" מצ'כוסלובקיה בין החודשים מאי עד אוגוסט 1945. גירושים אלה נעשו בעידוד מדינאים צ'כוסלובקים והוצאו לפועל בדרך כלל על ידי הרשויות המקומיות, באמצעות קבוצות של מתנדבים חמושים ובסיוע הצבא. טרנספר מאורגן על פי הסכמות ועידת פוטסדאם התנהל בין החודשים ינואר-אוקטובר 1946. 1.9 מיליון גרמנים גורשו לאזור האמריקאי בגרמניה, שהיה מאוחר יותר למדינת גרמניה המערבית. יותר ממיליון איש גורשו לאזור הסובייטי, אשר היה מאוחר יותר לגרמניה המזרחית. על פי הערכות, מספר ההרוגים במהלך גירושים אלה נע בין 10,000 ל-250,000 נפש. בשנת 1995 קבעה ועדה גרמנית-צ'כית הערכה ולפיה מיספר ההרוגים נע בין 15,000-30,000 נפש. מניין מקרי המוות כולל מקרי רצח, התאבדות, מוות ברעב, מחלות, מוות במחנות מעצר ומוות בנסיבות טבעיות.
מעניין שהֶר לוי, אינו "מבכה" את "הנכבה" של הגרמנים, ואת הטיהור אתני שנעשה בהם. גדעון לוי אינו מסביר את העובדה שהוא תומך נלהב בארגונים איסלמו-נאצים התומכים בזכות השיבה של הערבים, ומצד שני הוא אינו תומך בארגונים ניאו-נאצים התומכים בזכות השיבה הגרמנית לק"ק זאז.
האם לגדעון לוי יש סטנדרט מוסרי כפול?

קריטריונים לשחרור אסירים
כתנאי מוקדם להיכנס למו"מ עם ישראל, דורש אבא של מאזן שישראל תשחרר אסירים פלישתינאים.
בלי קשר למו"מ העכשווי יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:
1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, ברצח אזרחים.
2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.
3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.
רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור האיסלמו-נאצי.

נתניהו ובקעת הירדן
כשהפילוסוף הגרמני הגל דיבר על "עורמת התבונה" (עורמת ההיסטוריה) הוא לא תיאר לעצמו שיגיע היום ובנימין נתניהו יעקוף את יצחק רבין משמאל.
נתניהו אינו תובע יותר ריבונות על בקעת הירדן, אלא רק הימצאות זמנית של צה"ל על קו הירדן.
רבין לא אימץ מעולם את דרכה של "רק"ח" (ואולמרט). עד יומו האחרון הוא דגל בהסכם שלום המבוסס על פשרה טריטוריאלית השומרת בידי ישראל את ירושלים רבתי, בקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, ואת גושי ההתיישבות.
יש לומר בקול ברור: אין מדינה ערבית-פלישתינאית ביו"ש מפורזת, ללא צבא ישראלי על בקעת הירדן, וצבא ישראלי לא יהיה על הירדן ללא ריבונות ישראלית על הבקעה.
לכן יש לחזור למורשת רבין, היא תוכנית אלון המורחבת.

הפיתרון המציאותי היחידי הקמת מדינה ערבית ביו"ש
ע"פ מתווה אלון-רבין
במצב הנוכחי אין יכולת להגיע להסכם חתום עם הפלישתינאים. אבא של מאזן שולט רק ביו"ש, וגם זה רק מכוח צה"ל. גם אם יחתום על הסכם כלשהו אין לו שום ערך, כי נסיגת צה"ל תביא לסופו. לכן על ישראל לפעול חד צדדית להקמת מדינה ערבית-פלישתינאית נוספת ביו"ש (נוספת על זו שבעזה ובעבר הירדן) במסגרת מתווה אלון-רבין. לצורך זה יש לפנות ישובים יהודיים (התנחלויות יהודיות) וישובים ערביים (התנחלויות ערבים).

ביום קיץ יום חום
תמיד אני מתנאה בשכניי, הם אינטליגנטיים, תרבותיים, ובייחוד שקטים ואינם מרעישים. והנה ביום ראשון אני שומע רעש רמקולים ומוזיקה העולה מכיוונם. אני מציץ מהחלון ורואה אנשים מתקבצים סביב קברו של ביאליק. נזכרתי כמדי שנה, בְּיוֹם קַיִץ, יוֹם חֹם. עֵת הַשֶּׁמֶשׁ מִמְּרוֹם. הָרָקִיעַ תְּלַהֵט כַּתַּנּוּר הַיּוֹם, מתקיים יום הזיכרון של ביאליק.
השנה התקיימה האזכרה במלאות 79 שנה למות המשורר. ביום ראשון, כ"ב בתמוז תשע"ג, 30 ביוני 2013. יום לאחר המועד עקב השבת. היות ומזג האוויר היה קריר יחסית, ירדתי לראות. סביב הקבר סודרו כסאות פלסטיק לבנים. בצד עמד מאוורר גדול והפיח רוח קלה בפני עשרות הנאספים, כולם אשכנזים, הגיל הממוצע שבעים. בשורה הראשונה ישבו הדוברים, הזמרת מאיה בז'רנו, והסופר מאיר שליו כשלידו זוגתו הבהירה והנאה מלטפת את ראשו.
שתי נערות הניחו זר פרחים על קברו של ביאליק מטעם "בית ביאליק", הזמרת נגה אשד שרה בקולה העמוק והדרמטי בליווי גיטרה את השיר "ביום קיץ יום חול". מאיה בז'רנו קראה מהדף את שבחיו של ביאליק. אחריה הזמינה המנחה את הסופר מאיר שליו בלי לשכוח להזכיר את ספרו העומד לצאת לאור "שתיים דובים". מאיר שליו אמר שהוא שייך לדור שמוריו השניאו עליו את ביאליק. למשל, ליד השיר "אם יש את נפשכם לדעת" הוא כתב את המילה "לא!" – אבל למזלו הוא למד מספר שיריו השלם, אותו הציג בפני כולם, ולכן למד בעצמו ממנו את שיריו. לביאליק הוא אומר השפעה עצומה על יצירתו. למשל שם ספרו "יונה עם נער" לקוח משירו של ביאליק "מאחורי השער". "ויונה עם נער עדיין מתדפקים על דלת השער. שם הספר "שתים דובים" הוא הזכיר, זה מהתנ"ך.
סיים את הטקס החזן אליהו גרינבלט עם "אל מלא רחמים" קצת צורמני.
לאחר הסיום שאלתי את נגה אשד מדוע לא ניגנה את "הניגון" של ביאליק? והיא ענתה בבקשה, הנה אני שרה, ובאמת התחילה לנגן ולשיר את "הניגון" שאליה הצטרפו מיד כמה אנשים. לאחר מכן החלו אנשים לבקש שירים נוספים של ביאליק. והיא בשמחה נענתה לכל בקשה, ושיריו של ביאליק התנגנו ברינה. אישה אחת בקשה לשיר את "קומו תועי מדבר" אבל נגה אמרה שהיא מ"השומר הצעיר" ולכן היא אינה מכירה את השיר. ("קומו תועי מדבר" בלחן המקסים של יהודה שרת, היה נהוג בסדר הפסח של הקיבוץ המאוחד).

לא עוד אאמין באדם, רק בכסף –
על הפער הכלכלי בשירה העברית
לאחר גמר הטקס כשכולם התפזרו, המשכתי ללכת קצת הלאה, ולפתע שמעתי אנחה עמוקה מעומק הלב. לא ראיתי מאין באה, ופניתי כה וכה עד שמבטי נפל על הקבר הבודד של טשרניחובסקי שעמד נכלם בפינה. הבנתי – טשרניחובסקי נאנק מעצם העלבון הגדול. לא די בכך שאת ביאליק קברו עם אשתו והוריה בקבר משפחתי אחד, הוא טשרניחובסקי שוכב לו לבדו כי פרנסי העיר לא נתנו לקבור לידו את אשתו הגויה, והנה כל שנה עורכים טקס זיכרון לביאליק ואותו שוכחים. הוא רואה זאת וליבו נחמץ.
הסיבה ברורה – הפער המעמדי. ביאליק הגביר הגדול הותיר אחריו בית גדול ומפואר שמשמש כמוסד עירוני המממן כל שנה את האזכרה לבעל הבית. ואילו טשרניחובסקי שחי בדירות שכורות, לא היה לו את הכסף לקנות לעצמו את אזכרתו.
לכן אני פונה לעירית תל אביב, בכל יום אזכרה לביאליק הקדישו גם שורה או שיר למשורר הגדול כמותו שאול טשרניחובסקי. אל לה לשירה להיות תלויה רק בכסף!

אהוד: אגי משעול היא בעיניי סמל, סמל למשוררת בינונית וחצופה עם קצת הבזקי הומור – שבזכות שיריה בכיוון הפוליטי הנכון מתקדמת אל הפסגה-כביכול של השירה העברית בימינו.
על משפחה יהודית שנרצחה בידי פלסטינים היא לא היתה כותבת שיר כמו על הפועלים התאילנדיים שלה שרצחו חזיר-למאכל – כי זה לא פוליטיקאלי-קורקט בעיני האידיוטים המוסריים שהעלו אותה לדרגה כה רמה בשירה העברית וגם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ"!
ואולי התכוונה לומר בשיר שלה כי השוחטים התאילנדיים זה אנחנו, הכובשים הישראליים, ואילו החזיר שנשחט הוא העם הפלסטיני הנאנק תחת מגף הכיבוש? כן, אגי משעול מסוגלת לסמל את הפלסטינים בדמות חזיר כשם שהיתה מסוגלת, לדבריה, לדרוס בטוסטוס שלה את המורה לספרות שלה בהיות תלמידה בתיכון, אולי עדיין בשמה ההונגרי אגנס וכשם שהיתה מסוגלת לקרוא בשער ברנדנבורג שיר לזיכרה של מחבלת פלסטינית.