* חוק הגיוס ("חוק פרי") אינו חוק שוויוני, מאחר ואינו קובע חובת גיוס לכל האזרחים היהודיים בני ה-18 לשלוש שנות שירות מלא. אולם ניסיון לחוקק חוק שוויוני היה נוחל כישלון חרוץ וקורע את החברה הישראלית. טוב עשתה הממשלה שקיבלה חוק מתון, שישנה בהדרגה את המצב הנוכחי ויקדם את החברה הישראלית למקום טוב יותר, שבו אחוז החרדים המצטרפים למעגל התרומה למדינה יגדל.

בשיטת "הכול או לא כלום" לא היינו משיגים דבר. כעת יש לקדם רפורמות שיקדמו את הצטרפות המגזר החרדי למעגלי התעסוקה וההשכלה.

* חבל שהצעד החשוב של הגדלת מעגל התורמים לביטחון, לווה בפוליטיקת השנאה הפופוליסטית. כך אנשי "ישראל ביתנו" ששוב טפטפו את נושא גיוס הערבים. הרי גם הם מבינים שאין לגייס ערבים לצבא הנמצא במלחמה עם בני עמם. הדרישה הזאת מנוגדת לאינטרס הישראלי והיא בלתי הוגנת כלפי האזרחים הערבים. היא עולה רק כדי להסית, להפגין שנאה ולעורר מדנים.

כך אנשי "התנועה" שטפטפו את סוגיית ישיבות ההסדר, ויצרו מצג שווא המעמיד את מי שמשלבים צבא ותורה, משרתים שירות איכותי ביחידות קרביות בסדיר ובמילואים, נלחמים בכל מלחמות ישראל ומשלמים מחיר דמים יקר – במישור אחד עם משתמטים מחובת הערבות ההדדית והתרומה למדינה ולחברה. למה הם עושים זאת? רק כדי להסית, להפגין שנאה ולעורר מדנים.

* התנגדותו של השר אורי אריאל לחוק מביישת את הציונות הדתית. היא מבטאת רגשי נחיתות של חלקים מתוכה בפני עולם הישיבות החרדי המשתמט.

* תגובות ח"כ פורוש לחוק היא שהינו "רדיפה". אכן, הדרישה מילדיו למלא באופן חלקי מאוד את מה שנדרש מילדינו היא "רדיפה". אין לו בושה לאיש החצוף הזה.

* מוחמד מורסי צודק בטענת הלגיטימיות שלו. אכן, הוא הנשיא הנבחר, שנבחר בבחירות על ידי העם המצרי, ואין כל בסיס חוקתי להדחתו בידי הצבא. אך גם מתנגדיו צודקים – דמוקרטיה אינה רק בחירות; מאיוריזציה ושימוש ברוב כדי לקדם עריצות ולכפות אורחות חיים על מתנגדיו; ניצול כוח השלטון לא למען העם כולו אלא רק למען החלק התומך בשלטון – כל אלה סותרים את הדמוקרטיה.

האם ניתן לצפות לכך שמצרים תהפוך לדמוקרטיה? אני מתקשה להמר על תהליך כזה (ונדמה לי שבהגדרה זאת שברתי את שיאי האנדרסטייטמנט).

אולם בסך הכול, בהחלט ניתן לראות את ההפיכה במצרים באור אופטימי – כצעד ראשון לבלימת הגל האסלאמיסטי השוטף את המזה"ת.

עם זאת, כפי שצפיתי בצרור הקודם, לא צפויה תקופת שקט במצרים, ואין זה מן הנמנע אפילו שהיא תדרדר למלחמת אזרחים.

* מי שכמעט היה היום לראש הממשלה החדש של מצרים ואחד המועמדים המובילים לתפקיד הנשיא הוא מוחמד אל-בראדעי. אל-בראדעי, בהיותו מזכ"ל סבא"א, הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית, היה גדול המשת"פים של המשטר האיראני וגדול הטייחים של פרוייקט הגרעין האיראני.

* מי יהיה הבא בתור? ארדואן?

* גם אחרי "האביב הערבי" הערבים היחידים במזה"ת הנהנים מדמוקרטיה ומזכויות אדם ואזרח מלאות, הם ערביי ישראל.

* פיצוצים עזים היו בליל שבת במחסני נשק גדולים ליד נמל לטקיה בסוריה. מי אחראי להם? המורדים לקחו אחריות. המשטר האשים את המורדים. כידוע, לא אחת קיימת נטייה להאשים את ישראל גם כאשר אינה מעורבת.

והנה, במהדורה הדיגיטלית של "הארץ", לידיעה על הפיצוצים צורפו שני קישורים. האחד, לידיעה מלפני כשבוע על הצבת סוללת "כיפת ברזל" בחיפה והשניה – למאמר של עמוס הראל מלפני כחודש, המציג תרחיש של תקיפה ישראלית נוספת בסוריה, כשהפעם סוריה לא תוכל עוד להבליג.

אין לי מושג מי אחראי לפיצוצים בלטקיה, אבל אופן הפרסום ב"הארץ" חף מאחריות.

* התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי מאוכזב. הוא מאוכזב מן הפלשתינאים. הוא כועס עליהם. הוא גוער בהם. במאמרו ב"הארץ" – "מחכה להתקוממות פלשתינאית" הוא נוזף בהם, שבעוד העם במצרים ובסוריה מתקומם נגד השלטון, הם אינם עושים זאת, אינם מתקוממים נגד ... לא נגד השלטון הפלשתינאי, הרש"פ ביו"ש או חמאס בעזה, אלא נגד ישראל, כמובן.

"המשטרים שנגדם קמו עמי ערב היו ברובם אכזריים פחות ממשטר הכיבוש הישראלי. הם גם היו מושחתים פחות." כמובן. הוא מציע להם מתווה: "ההמונים יעלו על ההתנחלויות ועל המחסומים, על מחנות הצבא ועל בתי הכלא." או במילים אחרות – הסתה לרצח המוני וללינץ', כולל באוכלוסיה אזרחית. ואם מישהו חושד שכוונתו של התועמלן היא רק לשלטון הישראלי ביו"ש, וששלטון אקיבוש אינו גם בתוך ישראל הריבונית, הוא ממהר להבהיר: "אז גם ערביי ישראל לא יוכלו עוד לעמוד מנגד. גם הם צופים בתחריר וגם הם מבינים שמגיע להם משטר אחר ומדינה אחרת."

כן, גם לערביי ישראל מגיעה מדינה אחרת, לא מדינת ישראל. מגיעה להם המדינה שתקום על חורבות ישראל, אם יוגשם חלומו הרטוב.

"מוטב שהיום הזה יבוא במהרה, חבל שטרם הגיע," מאיץ לוי באויב הפלשתינאי. אגב, למי ששכח, היום הזה כבר הגיע. הנה, קומץ דוגמיות, תזכורת לימים היפים שבהם חזונו של התועמלן הזה התממש: סבארו, מסעדת מצא, קו 405, מעלות, קריית שמונה, צומת גלילות, מינכן, קו 5, מלון פארק בנתניה, הדולפינריום בת"א, אוטובוס ילדי אביבים.

* רון וייס ("הפערים היו קטנים מאוד", חב"ע 853) חי בלה-לה לנד. הוא לעולם אינו נלאה מלהכחיש את המציאות ולהשתמש ברסיסי עובדות כדי לבנות את ה"מציאות" המדומיינת שאותה הוא מנסה למכור (קודם כל לעצמו). הכחשת העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעותיו המופקרות של אולמרט – אפילו כבדיחה כבר אינה מצחיקה. הרי אבו מאזן עצמו התגאה בעובדה זו. וייס נתלה אמנם בדבריו של אולמרט כ"הוכחה". להסתמך על אולמרט כמקור מהימן למשהו... זה כשלעצמו... איך להתבטא בעדינות? קצת מוזר. אך בעניין זה, אולמרט פשוט בדה נראטיב שלם, על פיו הימין הקיצוני, המשטרה והפרקליטות חברו יחדיו לתפור לו תיק כדי להדיח אותו, ובכך הצליחו לסכל את השלום הקוסמי שהיה בהישג יד. אם רק נחזיר אותו לשלטון, מיד ישררו אהבה, אחווה, שלום ורעות במזרח התיכון. כל כך מגוחך שיש כמה אנשים מוזרים, הקונים את הסחורה הזאת.

* מייקל אורן הודיע על סיום תפקידו כשגריר ישראל בארה"ב. מה הוא יעשה עכשיו? אורן הוא היסטוריון רציני. הוא כתב את הספר הטוב והחשוב ביותר על מלחמת ששת הימים: "ששה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזה"ת". אני מייחל לכך, שאורן יכתוב ספר דומה, מקיף, עמוק ויסודי, על מלחמת יום הכיפורים. כאשר התקשורת הופכת שרלטן למעין "ההיסטוריון הרשמי" של מלחמת יום הכיפורים, צו השעה הוא כתיבת ספר עומק אמיתי, שייתן את התמונה האמתית, המלאה, כמו ספרו של אורן על מלחמת ששת הימים.

* התמיכה המסתמנת של "הבית היהודי" במועמדותו של שמואל אליהו, הקנאי החשוך, לתפקיד הרב הראשי הספרדי, היא אות קלון. התמיכה הזו מבטאת את הקונפליקט הפנימי בין "משהו חדש מתחיל" לבין "משהו ישן ורע מתעקש להישאר." כתבתי לא פעם על התהליכים המהפכניים בציונות הדתית, של התמתנות והיפתחות לחברה הישראלית ולעם היהודי, בתחומים רבים. הייצוג הפוליטי של המהפכה הזו מתבטאת בדמותו של נפתלי בנט. אולם בתוך הציונות הדתית נאבקת נגד המגמה הזו השמרנות החרד"לית, שלעתים – כמו במקרה של אליהו, מקצינה לידי קנאות חשוכה. ההצלחה הגדולה של "הבית היהודי" בבחירות, מבטאת את רוח הציונות הדתית העכשווית, הרוצה בשינוי. התמיכה ברב סתיו לתפקיד הרב הראשי האשכנזי היא ביטוי לרוח הזו. התמיכה באליהו היא היפוכה של אותה רוח.

מזמן הגיעה השעה להיפרד מהנוהג הגלותי של הפרדה בין "אשכנזים" ו"ספרדים". ואם כבר נהוגה הפרדה כזו, מצער להיווכח שדווקא אצל הספרדים, שתמיד אפיינה אותם מתינות, הבחירה היא בין אליהו הגזען, לבין נציגי הנפוטיזם של משפחת עובדיה יוסף, המבטאים קנאות חשוכה לא פחות. חבל מאוד, שהציונות הדתית אינה משכילה להעמיד רבנים ראויים כמו הרב חיים אמסלם או הרב חיים סבתו לתפקיד הזה.

* ח"כ רות קלדרון פותחת את יומה, מידי בוקר, בהעלאת משנה יומית בדף הפייסבוק שלה, הפותח בית מדרש וירטואלי מרתק. היא המשיכה בכך גם אחרי כניסתה לפוליטיקה ובחירתה לכנסת. אלא שיותר ויותר טוקבקיסטים, ביריוני מקלדת, החלו לתפוס טרמפ על בית המדרש, ולהכניס לתוכו גידופים נגדה, נגד מפלגתה, נגד יאיר לפיד, נגד הפוליטיקאים באשר הם.

השבוע רות פתחה "קבוצה סודית" לבית המדרש הזה. והנה, שוב תענוג ללמוד ללא הרעשים המכוערים הללו. אלא שזה גם עצוב מאוד. כיוון שפתיחת בית המדרש לקהל הרחב היא ערך גדול והשימוש במדיה החברתית לדמוקרטיזציה של לימוד התורה הוא נפלא. טרם גיבשתי ביני לביני עמדה על הצעד הזה, אבל כואב לי שהגענו לסיטואציה שהביאה לכך.