הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ח

היום היה יום נורמלי – בבוקר התעמלנו, צחצחנו שיניים, חזרנו לסדנאות ולמנטרות – "בוקר מתקן לכם!"
בערב טירטר לנו המזגן. לא קיבלנו "תינוקות", לא דרשו מאיתנו לשפשף משטחי שיש וכלי חרסינה, הרמקול לא השמיע גידופים והשפלות. אני הצעתי לחבר'ה לצאת לשחק כדורגל, אבל לא היתה היענות – לאחר מספר ימי עבדות כל מה שרצו לעשות הוא לנוח. המים במקלחת החיו את הנפש. לא שרנו, לא דיברנו – כל אחד מאיתנו חש שקיבלנו מתנה וכדאי ליהנות ממנה כמה שאפשר, וכל אחד לעצמו. הסתכלתי על אהוד שיצא ערום מתא המקלחת – הוא רזה מאוד והזדקן. כמה זמן הוא כאן? לכולנו לא קל, בוודאי למי שהיה רגיל לחיי שר.
היום קרה עוד משהו טוב – פיני אפריאט וגרשון סלומיאנסקי חזרו אלינו מהטיפול הפסיכולוגי. זו הפעם הראשונה שמישהו שעזב את הביתן – חוזר אליו. רציתי לשאול אותם המון שאלות, אבל יוסי דנילוב רמז לי להניח להם בינתיים. הם נראים בסדר גמור. לפחות הם הרוויחו את סדרת ההשפלות. משהו שדומה לתקווה התגנב לליבי המדוכא.
בלילה חלמתי על פאניה, והתעוררתי בבהלה: היא הכניסה את הראש שלה לתוך תנור גז, והפנים שלה שכבר הצהיבו שם, חייכו אליי חיוך מר: "הכול בגללך, הכול בגללך." בידיה היא נפרדה ממני לשלום. רציתי למשוך אותה, אבל אֵלה משכה אותי אחורנית, ולמרות שאֵלה הייתה גם בחלום שחיף עצמות ממש – היו בידיה כוחות אדירים.
"פאניה, לא! פאניה, תוציאי את הראש! פאניה!" – הראש שלה נחרך אט אט, אבל היא המשיכה לנפנף בידיה לשלום.
"לאאאאא!" – "אתה מתחיל להשתולל, מני? כאן זה לא רשת ב', כאן תעשה מה שאומרים לך!"
"אבל פאניה נשרפת, נשרפת!"
"למה זה חשוב לך? אולי אתה רוצה לבלות קצת ב'גשר על נהר קוואי'?"
"לאאאאא!"
אחרי שהתעוררתי, ישבתי על המיטה דקות ארוכות – לא האמנתי שזה היה רק חלום. אני הולך ומשתגע. משהו דפוק אצלי במנגנון ההגנה. אני צריך לדבר עם יוסי דנילוב, הוא רופא, אולי יעזור לי. מעניין שאין בינינו פסיכולוג. אני מנסה להיזכר בכל השפוטים שהיו בביתן שלנו ונלקחו לאֵי שם באי הנורא הזה – לא היה ביניהם אף פסיכולוג, גם לא פסיכיאטר. אם ארד מהפסים – רק האי יוכל לטפל בי. אולי כדאי – תראה את אפריאט וסלומיאנסקי, הם נראים כאילו חזרו מבית הבראה. אולי זה הפתרון – להשתגע?

למחרת אחרי ההתעמלות נקראנו לחדר הסדנה לשיחה. היו שם אֵלה, גיה ודיאנה ועוד ארבעה חיילים. לא היו מנטרות, לא היו אוזניות, המסך לא דלק – כל המעמד היה מוזר.
"אנחנו נערוך שיחה קצרה לפני שנמשיך בהליך התיקון. אנחנו רוצות לדעת מה ההתרשמות שלכם מסדרת החינוך שעברתם עד כה. מי מוכן לדבר ראשון?"
חודשים של שתיקה כפויה עשו את שלהם – איש לא ענה לשאלה. התרגלנו שאם לא פונים אליך אישית, אתה לא מתנדב לדבר.
"מי שרוצה לענות, יכול להרים את היד."
איש לא זז.
"אם לא תשתפו פעולה, יש דרכים לטפל בכם. מי יפתח את הפה ראשון?"
יום-טוב הרים את היד.
"כן?"
"אני חושב שהסדרה הייתה מצוינת. הבנו מה חשו הנשים במשך דורות. חשנו את ההשפלה שהן עברו, ואני לפחות, הפנמתי את המסר: אנחנו, הגברים, באמת מנוולים גדולים, וההשפלות שעברנו בימים האחרונים הן רק רמז למה שעברו הנשים בכל הזמנים בכל רחבי הגלובוס. אני אסיר תודה על החינוך שקיבלתי."
ארבע המדריכות קירבו את ראשיהן זו לזו והתלחשו.
"יום-טוב, אנחנו לא בטוחות שאתה לא עובד עלינו. אין לנו זמן וחשק לקונצים. אתה יודע מה קורה באי הזה למי שאינו דובר אמת."
"המדריכה הראשית, את יכולה לחבר אותי למכונה, את יכולה לשאול את החברים, מזמן אני מדבר איתם על כך."
מובן שיום-טוב מעולם לא דיבר איתנו ככה. הוא משכיל מדי וחכם מדי מכדי שיאמר לנו שטויות כאלו, אבל איש לא יעז לסתור את דבריו.
"מה אתה אומר, מני ברק, יום-טוב מדבר בכנות?"
למה תמיד פונים אליי? החבר'ה חושבים מזמן שאני מין מרגל של ההנהלה.
"כן, המדריכה הראשית, יום-טוב תמיד מדבר בכנות. אולי לא במילים אלו, אבל רוח הדברים..."
שוב התלחשו הארבע כדקה. לא הבנו לאן זה מוביל.
"יום-טוב, אנחנו רוצות להאמין שאתה דובר אמת, וגם עקבנו אחרי ההתנהגות שלך, שהיא ממש מופתית. אנחנו נעשה עמך מחווה: נמליץ על קיצור תקופת התיקון. אחרי הישיבה הזאת נשלח מסרון לירושלים – הם יעברו שוב על התיק שלך, ואולי תזכה לשחרור מוחלט. אבל, אבל, יש אבל גדול – אל תחשבו אתם שאם תבשלו וידוי דומה – תזכו גם אתם לשחרור מוקדם. תצטרכו לאמץ את המוח ולחפש דרך שונה. הדרך של יום-טוב איננה לשימוש חוזר. עוד מישהו רוצה לדבר?"
ישבנו המומים מהבשורה של אֵלה ליום-טוב. מה זה? כל כך פשוט?! איך לא עלה בדעתנו? יום-טוב הוא גאון ללא ספק. הגאונות תמיד מתבארת כעניין פשוט שאיש לא שם לב אליו קודם. לקח לנו את הקלף האחרון, הממזר הזה! זה רק מוכיח שלימודים סדירים, כמו שרובנו עברנו, מנטרלים את היצירתיות.
"אני חוזרת ושואלת, עוד מישהו רוצה לדבר?"
דני הרים את היד בהיסוס.
"כן, דני?"
"אני יודע שמה שאני הולך להגיד לא ממש יועיל לי..."
"אתה לא יכול לדעת. דבר!"
"אני מלא כעס, כל הימים האלה רתחתי מזעם – לא הבנתי למה זה מגיע לי. אני אפילו לא קרוב לגברים המגעילים שאתם מקליטים ברקע. אני... אני לא יודע במה להתחיל. אני הענקתי מכל הלב. זה נשמע רע, זה נשמע אולי בנאלי, אבל באמת הקדשתי את החיים שלי לקריירה של אישתי – בתחילת נישואינו היא לא עבדה בכלל, היא רק למדה, קודם לבי אי, אחר כך לאם אי, ועכשיו לדוקטורט. באיזה שהוא שלב היא התנדבה במעון לנשים מוכות, ובמשך שנים לא השתכרה אפילו אגורה שחוקה, כשאני עובד בשתי משרות כדי לפרנס את שנינו בכבוד – בבקרים עבדתי בחברת הזנק, ואחרי הצהריים הרציתי באוניברסיטה. האטתי את קידומי שם, כי לא נותר לי זמן לכתוב מאמרים, ובתחום שלי אסור לפגר, כי תמיד יש מישהו חרוץ באיזו פינה בעולם שגונב לך את הרעיון ששמרת בלב, ולא היה לך זמן לנסח אותו ולאשש אותו מדעית. הפסדתי את התור שלי לקבל 'פרופסור חבר', ואילו היא התקדמה, ולאחר זמן התקבלה לעבוד במרכז לסיוע לנשים שהותקפו מינית, והמשכורת שלה עלתה, והיא לא נקפה אצבע בבית. מעולם לא בישלה ולא ניקתה את הבית – כל זה היה מוטל עליי ביום שישי, היום היחיד בשבוע שהייתי חופשי. ויום אחד היא באה אליי ואומרת לי, 'דני, אני חשה שאין בינינו זוגיות של ממש, וגם חסר להט האהבה, אז אני מציעה שניפרד.' ואני הייתי המום: ריבונו של עולם, מה עוד הייתי צריך לעשות למענך, ולא עשיתי? הייתי מביא לה פרחים כל יום שישי, מפתיע אותה במתנה קטנה מדי פעם. את הארוחות הערב, הארוחות היחידות שאכלנו ביחד, הייתי אני מכין, וגם שוטף את הכלים אחר כך. באמת, מה? מה?! אני מבקש סליחה שאני דומע, כשאני נזכר... הלב שלי... ואפילו ילד אין לנו. היא לא היתה מוכנה לעבור טיפולי הפרייה, היא לא תכאב בשביל תינוק שיצהיר שכל העולם שייך לו. ואני קיבלתי הכול באהבה, ואין, אין ילד, אין... סליחה על הדמעות, סליחה, באמת..."
"אל תצטדק, אין רע בדמעות, אין רע בהבעת רגשות – זה אפילו מעניק לך נקודות זכות."
"היה לי חודש, שלא תדעו, לא ידעתי מה אני מרצה, לא יכולתי לבדוק את העבודות שהגישו לי הסטודנטים, לא הייתי מאופס. פרופסור שמעוני קרא לי אליו לחדר, ואני סיפרתי לו, ולא התאפקתי, וגם שם בכיתי כמו תינוק. והוא דווקא הבין וביקש ממני ללכת לטיפול, והוא ידאג לתת לי חופשה קצרה שאתאושש, והבטיח לי להשלים את החומר בימי שישי לקראת סוף הסמסטר. ואז היא באה ומודיעה לי שלפי החוק מגיע לה מחצית הרכוש: מחצית מהדירה מחצית מקרן ההשתלמות שלי ומהגמלה העתידית שלי, רהיטים, מכונית וכולי, הניחה לפניי רשימה ארוכה-ארוכה. ואני אומר לה, רגע, אבל לכל הרכוש הזה, שאת מצביעה עליו, את לא תרמת כלום – את הדירה אני קניתי בכספי, את המכונית אני נתתי לך מתנה. אדרבה, אני תרמתי לקריירה שלך, ומגיע לי חצי מההשתכרות שלך בעתיד. אני הרי מרצה בכיר למשפטים, ויש לי קצת מושג בדיני משפחה. היא השתתקה, הלכה לחדר העבודה שלה וטילפנה למישהו. למחרת הגיעו אליי שני שוטרים והביאו אותי באזיקים לבית הדין של המהפכה. מסתבר שבעבר הרחוק כתבתי מאמר בו אני מצביע על אי השוויון כלפי הגברים בדיני משפחה. היא שמרה את זה בליבה, ועשתה בו שימוש אכזרי. הנה, אני כאן, והיא יכולה עכשיו, על פי החוק החדש לקחת את כל רכושי ולעשות כראות עיניה. אתן מדברות על עוול שנעשו לנשים במשך דורות. אני לא מכחיש, אבל לגביי, אישתי עשתה לי עוול נורא, ואתן כאן ממררות את חיי על עוול שאחרים עשו לנשותיהם. בשם מעט הצדק שעוד קיים בעולם, למה? למה?? מה עוויתי? מה פשעתי?"
השתרר שקט. דני מחה את דמעותיו בשרוול חולצתו. אֵלה הוציאה מתוך כיס הסרבל שלבשה פאלם זעיר, תקתקה בו כמה ספרות ובחנה ארוכות את התוצאות. כולנו היינו במתח – לא ייתכן שדני ייצא חלק מההשתפכות הזאת. אילו נתונים מחפשת אֵלה בפאלם שלה?
"תשמע, דני, אנחנו נבדוק שוב את העניין שלך, ויכול להיות שנמליץ..."
אֵלה לא סיימה את המשפט, אך ברור שגם לגביו יש נטייה להמליץ על קיצור העונש. מה קרה היום? זה אומר משהו לגבי כולנו? אחרי הגיהינום שעברנו – הנה, טיפ טיפה של תקווה. אני חושש תמיד מתקוות, כי פתאום נעשים חסרי מנוח, חסרי סבלנות, ואז שוגים את מרבית השגיאות, אך קשה שלא להיסחף. קשה-קשה.
"השיחה להיום הסתיימה. אנחנו נערוך שיחות כאלו אחת לשבוע. אני מציעה לכם להתנהג כהלכה – דיבורים לא תמיד עושים רושם." סתמה ולא פירשה.

כשהגענו לביתן נשמעה הכריזה: "מני ברק, מני ברק, תוך חמש-עשרה דקות למינהלה. לא תהיה הודעה נוספת."

מה רוצים ממני? שוב יחשבו החברים בביתן שאני משתנקר. כולם יילכו לאכול צהריים, ורק אני אצטרך לבלות עם האנורקטית המבהילה הזאת.

המשך יבוא