בכל רחבי הארץ חיים עשרות אלפי קשישים עניים; אנשים שבנו את המדינה ונותרו חסרי כול. פעם פעמיים בשנה מופיע דו"ח עוני המציין עובדה עגומה ומבישה זו. הדו"ח עושה כותרות ליום יומיים, מְזָמֵן צקצוקי לשון של חמלה מצד הקוראים, אך האנשים המגולגלים בתוך נייר עיתון, אותם קשישים עניים, נותרים באלמוניותם ובעוניים.
לא כל קשיש עני זוכה לכתבת פריים טיים ב"אולפן שישי" של הערוץ השני. ולא כל קשיש עני שהיה זוכה לכתבה כזו, היה מקפיץ באחת את הרשתות החברתיות לעיסוק ממוקד בו, במצבו וב"לאן הגענו" ו"לאן התדרדרנו". ולא כל מי שזכה לכתבה כזו ולעניין כזה היה מוזמן למחרת לראש הממשלה, שהיה מתפנה בעבורו מסדר יומו העמוס, ופותר את בעייתו האישית.

אם תוצאתה היחידה של הכתבה על חתן פרס ישראל, המלחין הדגול נחום היימן, שהגיע עד פת לחם, תהיה פתרון בעייתו האישית, בהתערבותו האישית של ראש הממשלה, תהיה זו החמצה גדולה.
מן הראוי, שהכתבה הזו תציף את בעיית הקשישים במדינת ישראל ותמנף דיון ציבורי בנושא. זוהי בעייה חברתית כואבת, המחייבת טיפול ברמת המקרו, ברמה הלאומית, בהגדרת המלחמה בעוני הקשישים (ובעוני בכלל) כיעד לאומי עליון לשנים הקרובות.
לא כל קשיש עני הוא חתן פרס ישראל, ואין כל סיבה שראש הממשלה יתערב במקרה הפרטי של כל קשיש עני בישראל. אולם אחריותו של ראש הממשלה היא לחולל שינוי בחברה הישראלית, ולהמיר את המדיניות הקיימת, המדיניות הפוגעת בחלשים בחברה, מחלישה אותם יותר, מרחיבה את הפערים בחברה – במדיניות כלכלית חברתית אחרת, המחויבת למדינת הרווחה, לצדק החברתי ולערך הערבות ההדדית, שהוא ערך מכונן ביהדות.
סוגיית מצבם הכלכלי של האמנים והיוצרים בישראל, היא בעייה נוספת שאותה כתבה העלתה על סדר היום הציבורי. וגם הבעייה הזו מחייבת מענה מעבר לפתרון בעייתו האישית של מושא הכתבה. מדובר באנשים שתרומתם לתרבות הישראלית לא תסולא בפז. מן הראוי שהמדינה תמצא דרך, למשל בהקמת קרן ייעודית לצורך זה, שתבטיח חיים בכבוד לאותם אנשים שביצירתם נתנו ונותנים טעם לחיינו.
נצבט הלב למראה יוצר חשוב כמו נחום היימן, החי בחוסר כול. והפתרון שניתן לבעיה – שכר מהמדינה על פעלו להצלת אוצרות הזמר העברי המוקדם, הוא פתרון ראוי, שאותו הוא קיבל בזכות ולא בחסד.
כבר לפני שלוש שנים הגדירה הממשלה את שימור המורשת כאחד מיעדיה המרכזיים ועשתה רבות בתחום. הצלת ההקלטות הישנות, התיעוד היחיד לאלפי שירים עליהם חונכו דורות של בני הארץ ויהודים בגולה – מתהום הנשייה, היא משימה לאומית חשובה. עד כה, המדינה לא נטלה על עצמה את המשימה ונחום היימן, בן השמונים, נטל על כתפיו הצרות, בהתנדבות מלאה, את עבודת הנמלים הזו, בה הוא משקיע את זמנו ומרצו כבר שנים רבות, מתוך תחושת שליחות. תרומתו זו לתרבות הישראלית – אדירה. ההחלטה להעסיק אותו כיועץ למיזם לאומי של תיעוד מורשת הזמר העברי, מוצדקת לחלוטין וראויה לשבח. נחום היימן ראוי לכך והתרבות הישראלית ראויה לכך.

2. צרור הערות 10.7.13
* הח"כים החרדים המתלהמים והתקשורת החרדית הפרועה אשמים בהסתה שהובילה לניסיון הלינץ' בחייל צה"ל בקסבה של מאה שערים.

* לינץ' של יהודים בחייל צה"ל, חמור ומזעזע הרבה יותר מלינץ' של ערבים בחייל צה"ל.

* לימוד תורה הוא ערך יהודי גדול. וכבר אמרה הגמרא, במסכת קידושין, "גדול תלמוד, שתלמוד מביא לידי מעשה." במחלוקת מה חשוב יותר, התלמוד או המעשה, הבכורה ניתנה לתלמוד, מאחר והוא המביא לידי מעשה. ומכאן, שגדולתו של התלמוד נמדדת במעשה אליו הוא מביא. למשל, לומדי תורה שהיו לגנבים, לא עלינו – נפקפק בגדלות התורה שהם למדו. הוא הדין בלומדי תורה, שתלמוד תורתם הביא אותם לידי השתמטות; השתמטות "ברשות התורה", כביכול. תלמוד כזה אינו אלא מינות.

* האם אלה שהתנפלו ביום א' על הממשלה בעקבות אימוץ מסקנות ועדת פרי, וזאת בשם ערך תלמוד תורה, כביכול, קראו יום קודם את פרשת השבוע (מטות-מסעי)? האם הם קראו את שאלתו-התרסתו של משה רבנו כלפי השבטים ראובן וגד: "האחיכם יצאו למלחמה ואתם תשבו פה"?!

* הבריון אלון חסן, היו"ר המושעה של נמל אשדוד, מארגן התפקדות המונית למפלגת העבודה, כדי להדיח את שלי יחימוביץ'. איני יודע האם יש לו סיכוי להצליח בכך, אבל עצם הניסיון מעיד על הבעייתיות המהותית, מבחינה דמוקרטית, בשיטת הפריימריס. זו פִּרְצָה הקורצת לבעלי זרוע, ליזום השתלטות עוינת על מפלגות. איש לא ייפול מהכיסא אם יימצאו בהתארגנות הזאת טביעות אצבעות של עמיר פרץ.

* הפיוס עם תורכיה היה כלא היה. בסך הכל ארדואן (בסיוע אובמה) הצליח לסחוט מנתניהו התנצלות ישראלית, על הפרובוקציה התורכית בפיגוע מרמרה, מתוך רצון להשפיל את ישראל. כעת אומרת הכותרת שנתניהו חש שעבדו עליו. עבדו עליו? הוא עבד על עצמו.

* ראש האופוזיציה הסורית מציע לאסד הפסקת אש בחודש הרמדאן. האם יש סיכוי שההצעה תענה? חיובי. האם יש סיכוי שהסכמה כזו תכובד? שלילי.

* המאפיין את מלחמות האזרחים של שכנינו ובעיקר בסוריה, הוא היעדר כל קווים אדומים, כל חוקי מלחמה, כל עכבות. המטרה – להשמיד. בלי לחוס על זקן, אישה וילד. רצח המוני, בלתי מוגבל. אכזריות טוטאלית. ואם כך במלחמותיהם הפנימיות, נקל לשער מה היה קורה במלחמותיהם נגד האויב המוחלט – אנחנו, אילו רק היה הדבר בידיהם. ולכן, אסור לישראל לעולם להתפשר על ביטחונה. ולעולם אל לה להשלות את עצמה שיש משהו שהאויב ימנע מלעשות, אם נאבד את ההרתעה.

* אני שומע את הקולות ממצרים, משני הצדדים: "אנחנו מוכנים למות", "אנחנו רוצים למות", "נקריב את חיינו", "נקריב את ילדינו". מוות, מוות ומוות. פחד מוות!

* אני שומע את הקולות בתוכנו, המתקנאים בשכנינו. "הנה, הם יוצאים לרחובות. ואנחנו?" ואילו אני שמח להיות שייך לעם שתרבותו היא "ובחרת בחיים", שתורתו תורת חיים, ואני רוצה להתבדל מהמרחב שבו אנו חיים ומתרבותו, ומבקש להבטיח את ביטחוננו וביטחון ילדינו, ולהבטיח להם חיים של שגשוג, רווחה וצדק חברתי. בלי "להשתלב במרחב".

* וכדי להסיר ספק – אני בהחלט בעד יציאה לרחובות ולא אחת יצאתי ולבטח עוד אצא לרחובות. אך באופן דמוקרטי, כחלק מן החיים הדמוקרטיים ומתוך הערכת הדמוקרטיה הליברלית שבה אנו חיים, גם כאשר אני כועס, מתנגד, מתקומם נגד ממשלה זו או אחרת, על מדיניותה והחלטותיה.

* וכשאני מדבר על הדמוקרטיה הליברלית שאנו חיים בה, אין בפרשת "העצור הנעלם" כדי לסדוק ולו במאומה את הקביעה הזאת. למה? איך מסתדרת העלמת עצורים עם דמוקרטיה ליברלית? לא מסתדרת. אבל בישראל אין עצורים נעלמים.
אם, כפי שנאמר, מדובר בתנאי מעצר ואיפול כמו של בן זיגייר, הרי בפירוש אין כאן "עצור נעלם". כל הארכות המעצר של בן זיגייר היו בהחלטת בית משפט, תנאי המעצר והאיפול הביטחוני היו בבקרה משפטית אישית של נשיאת בית המשפט העליון לשעבר דורית בייניש. לרשות העצור עמדה סוללה של חמישה עורכי דין, מהבכירים בישראל, שפגשו אותו תדיר. הוא היה בקשר רצוף, כולל ביקורים, עם בני משפחתו בארץ ובחו"ל. כל זכויותיו כובדו. אולם חל איפול על שמו ונסיבות העבירה שלו, מטעמים של ביטחון המדינה והגנה על חיי אדם. ואם אפילו עו"ד אביגדור פלדמן, שאינו חשוד בביטחוניזם, רחמנא לצלן, מגדיר את העבירה של "איקס 2" כחמורה הרבה יותר משל זיגייר, אין כל סיבה להטיל דופי בצורך באיפול על המקרה.
היפוכה של דמוקרטיה מתגוננת היא דמוקרטיה מתאבדת.

* אפרופו פרשת "איקס 2" – פרשת ההאזנות בארה"ב מעידה, שאפילו ממשל אובמה, החלום הליברלי הרטוב, מבין שאחריותו למנוע הפיכת ה-11 בספטמבר למרכיב קבוע באורח החיים האמריקאי, מחייבת לעיתים פגיעה מידתית בזכויות אזרח. גם אובמה מבין שהיפוכה של דמוקרטיה מתגוננת הוא דמוקרטיה מתאבדת.

* מי שטוען שבדמוקרטיה אין מקום לסודות ביטחוניים, אינו אלא שרלטן.

3. פטרת הציפורניים של אסד
במאמר ביקורת על ספרו של בן כספית על אהוד ברק – "חמקן", מנה המבקר בין שאר חטאיו של ברק, את "הרגליים הקרות" שחטף בסיום המו"מ עם סוריה. את הספר לא קראתי, אך את הנראטיב הזה, שכספית הוא בין ראשי מפיציו זה 13 שנה, אני מכיר היטב, ומן הסתם הוא הופיע גם בספר. כספית, שכתב לפני 15 שנה יחד עם אילן כפיר את הספר: "אהוד ברק: חייל מספר 1" שינה את טעמו. מי ששיווק את ברק כדמות אלוהית, ככליל השלמות, מציג אותו היום, בספר ובכתבותיו בעיתונים, כתכלית השלילה. וכתב האישום כולל את "החמצת השלום" עם סוריה. על פי אותו נראטיב, אהוד ברק וחאפז אסד עמדו על סף חתימת הסכם שלום. זה היה בהישג יד. אלא שאז חטף אהוד ברק רגליים קרות, הציע הצעה בלתי קבילה, והחמיץ את השלום.
מהי אותה הצעה שהציע ברק (באמצעות קלינטון) לאסד? נסיגה טוטאלית מכל הגולן ועקירת כל יישובי הגולן. לא רק נסיגה מכל הגולן אל הגבול הבינלאומי, אלא נסיגה לקווי 4.6.67, כלומר גם משטחים שהיו שייכים למדינת ישראל על פי הגבול הבינלאומי ועל פי קווי שביתת הנשק, והסורים השתלטו עליהם בפעולות תוקפניות בשנות ה-50 המוקדמות. אולם ברק סירב לסגת מחוף הכינרת ולמסור לסורים גם את השטח הזה, עליו הם השתלטו בשנות ה-50, והשאיר בידי ישראל רצועה של כמה עשרות מטרים. אסד דחה על הסף את ההצעה. לזה קורא בן כספית הצעה בלתי סבירה. אי מסירת חוף הכינרת לסורים – אלו הרגליים הקרות שקיבל ברק.
ברק ראוי לביקורת חריפה על המו"מ שניהל עם אסד. יותר מכל ראש ממשלה אחר, הוא היה אובססיבי למסור את הגולן לסורים, ולכן הוא גם הגיע קרוב לכך יותר מאחרים. הוא היה נחוש וממוקד מטרה כמו טיל מונחה מכוון. הוא דחה את הנסיגה מלבנון והקפיד לומר, בהדגשה, שנצא מלבנון "ב-הס-כם", כלומר הסכם עם סוריה, כדי לשווק במשאל העם את היציאה מלבנון שהציבור רצה בה, ככרוכה בהסכם עם הסורים. בכל נאום ובכל ראיון הוא הילל, שיבח וקילס את אסד: "מנהיג אמיץ וחכם, מעצבה של סוריה המודרנית."
לזכותו ייאמר, שהוא ידע לשים לעצמו גבול מסוים, קו אדום, והיה מספיק פיקח כדי להוציא את מדינת ישראל מהמצב שראש ממשלה חכם לא היה מכניס אותה. אלמלא בלם ברגע האחרון, היום השאלה היתה האם חיזבאללה או אל-קאעידה היו יושבים בכינרת.
ניתן לתמוה מדוע אסד, שהוצע לו יותר מאשר הגולן כולו על טס של כסף, סירב להצעה בשל התעקשותו על חוף הכינרת? אולי הוא האמין שסירוב שלו יביא לוויתור ישראלי נוסף בעתיד? אולי הוא העריך, שכל מו"מ עתידי "ייפתח בנקודה שבה הופסק," כלומר הוא יהיה, כרגיל, מו"מ על ויתורים ישראליים נוספים על אלה שכבר השיג בעבר? ואולי הוא סירב מאחר ובשום אופן לא היה מוכן לשלום עם ישראל? אולי הוא הבין שהסכסוך עם ישראל הוא העילה היחידה שבה הוא מצדיק את המשך שלטון המיעוט הדיקטטורי שלו בסוריה?
אבל אצלנו התמיהה אינה על הסרבנות הסורית התמוהה, הקיצונית, אלא על כך ש... ברק לא השלים את המלאכה ולא השביע את תאבונו של אסד.
אני מאמין, שסיבה מרכזית לכך, היא המאבק על הגולן. בספרו של רביב דרוקר על שלטון ברק, "חרקירי", הוא מספר על הסקרים להם היה ברק מכור, ושבהם שבוע אחרי שבוע הוא נוכח שאין לו רוב להסכם עם סוריה על נסיגה מהגולן, ולכן הוא לא הלך עד הסוף.
ובכל זאת, אני רוצה להציג כאן תזה, שאינה סותרת רק את נראטיב "הרגליים הקרות", אלא גם מטילה ספק בכך שברק התעקש על הכינרת רק בשל חששו ממשאל עם.
ימים אחדים לאחר כניסתו של ברק לתפקיד ראש הממשלה, נפגשנו עימו, ראשי ועד יישובי הגולן, בלשכתו בכנסת. הייתה זו שיחה קשה מאוד, שבה הוא הודיע לנו מפורשות, שלא ישאיר אבן אחת בלתי הפוכה כדי להשיג שלום עם סוריה. הוא אמר אמירה חמורה ביותר, שרק בעטייה הוא אינו ראוי למנהיגות: "אם הציבור הישראלי לא יידע שעשינו הכל כדי להגיע לשלום – אם תפרוץ מלחמה, החיילים לא יעלו על הטנקים."
אך כששאלנו אותו האם יש לו קווים אדומים כלשהם, הוא השיב: "יש לי קו אדום אחד – רגליים סוריות לא תשתכשכנה במי הכינרת."
כבר אז לא הבנתי, מה יש לו מהרגליים הסוריות? שמא הגיע אליו מידע מודיעיני לפיו אסד לוקה בפטרת הציפורניים? מי שמוכן לסגת מהגולן, להחריב את מפעל ההתיישבות בגולן, לסכן את ביטחון ישראל במסירת הגולן לאסד – זה מה שיעצור אותו? כמה מטרים עלובים לחוף הכינרת? אבל עובדה – הוא עמד בדיוק בקו האדום שאמר לנו טרם המו"מ.
אנו נוטים לא להאמין לפוליטיקאים, וברק בהחלט הצדיק לא פעם את החשד הזה. לא ברור מה הניע את ברק במעשיו, אך אי אפשר לקחת ממנו את העובדה, שבמקרה הזה הוא נהג בדיוק על פי המתווה שתכנן מראש. הוא הציב קו אדום ועמד בו.