במלאות 85 שנה להלחנת שירה המיתולוגי "ואולי לא היו הדברים..." ע"י המלחין יהודה שרת איש יגור.

"כאשר נתגברו עליה ייסורי השחפת ביקשה האחות שטיפלה בה לתת לה סם משכך-כאבים, אולם רחל מנעה אותה מכך בפולטה רק ארבע מילים שביטאו את כל גודל יאושה ומכאוביה: 'הניחי, אני רוצה להחיש...' ולא היה צורך לפרש: להחיש אֶת מה..."
(ד"ר אורי מילשטיין, בן דודניתה שסעדה אותה בחוליה "קול ישראל", 27.12.09)

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם
וְאוּלַי הֵם הָיוּ דַוְקָא כֵּן –
וְעָבַרְתְּ, צְעִירָה, בִּצְחוֹקֵךְ הַנִּכְלָם
לְמוּל סַבָּא חֶרְמוֹן הַזָּקֵן.

וְיָפְיֵךְ, כְּאָבִיב פִּתְאוֹמִי וְקָצָר,
כְּמוֹ סִפֵּר לוֹ בְּלִי קוֹל, לְעֵדוּת,
אֶת כָּל מַה שֶאָצַר,
אֶת כָּל מַה שֶנָּצַר
בְּלֵילוֹת אֲרֻכִּים שֶל בְּדִידוּת.

וְאוּלַי... הָאוּלַי הוּא תָמִיד סְפֶּקוּלַנְט,
לֹא כַּמָּוֶת גּוֹבֵה-הַמִּסִּים
הַמַּגִּיש לְגוֹבַיְנָא נוּגָה אֶת כֻּלָּן,
כָּל שְנוֹתֵינוּ בַּסָּךְ, עַל גִּילָן וּשְכוֹלָן,
וּמַטִּיל בָּן, פְּרַקְדָּן,
בִּמְאֻחָר אוֹ מֻקְדָּם
חֲרָסִים, חֲרָסִים עַל רִיסִים.

אֲבָל דַּוְקָא הַהוּא, הָאוּלַי שֶגָּבַהּ
כְּעָנָן לַבְנוּנִי וְשָלֵו
מֵעַל כָּל הַ"הוּ-הָא", כָּל תִּמְרוֹת הָאָבָק
שֶל בָּדוּק וּמוּכָח (וְחוֹלֵף),
דַּוְקָא הוּא עוֹד הוֹמֶה לָךְ הֶמְיוֹת-אַהֲבָה
בְּמִין טְרֶמוֹלוֹ עַז וְלוֹהֵב
שֶאֵינוֹ מִתְקַבֵּל עַל הַדַּעַת, אֲבָל
מִתְקַבֵּל – וְעוֹד אֵיךְ! – עַל הַלֵּב.

רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת,
רָחֵל, רָחֵל, עִם סָרָפָן וּשְתֵּי צַמּוֹת
אַתּ מְרַחֶפֶת יְחֵפָה
כְּשִלְגִיָּה וְסִינְדֶרֶלָה
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה
שֶל כּוֹכָבִים וּפַת בְּמֶלַח
וְאֵיזֶה עֶצֶב דַּק הוֹמֶה וּמְחַלְחֵל:
רָחֵל,
רָחֵל...
*

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם
וְהַדֶּקֶל, בִּירַק בְּלוֹרִיתוֹ,
לֹא גָחַן עַל קִבְרֵךְ בֵּין יַרְדֵּן לְגוֹלָן
וְלֹא אָנוּ גָחַנּוּ אִתּוֹ.

וְלֹא אָנוּ עָמַדְנוּ שָם רֶגַע אָרֹךְ
עִם סִפְרֵךְ הַצָּמוּד לֶחָזֶה –
אֶלָּא אַתְּ וְהַדְּמִי,
אֶלָּא אַתְּ וְהָרֹךְ
שֶבָּרָא אֶת הָרֶגַע הַזֶּה...

זֶה הַחֹלִי, וְלֹא הַזִּקְנָה, בּוֹ דְמוּתֵךְ
סֻתְּתָה בְּאִזְמֵל נְכָאַיִךְ.
אֶל הַגִּיל הַמֻּפְלָג שֶמֵּאָז שְנַת מוֹתֵךְ
לֹא הִגַּעְתְּ מֵעוֹלָם בְּחַיַּיִךְ.
אֲבָל דַּוְקָא לָכֵן מִתְיַפְּחִים מִן הַכְּתָב
הַדְּבָרִים בְּלִי אָבָק עַל לִבָּם –
הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קוֹטְפִים אֶת מֵיטַב
הַפְּרָחִים בְּעוֹדָם בְּאִבָּם.

הָאֵלִים, כַּיָּדוּעַ, קִנְאָה אֲפֵלָה
מִתְקַנְּאִים הֵם בְּכָל שֶצָּעִיר וִיפֵה-דְמוּת הוּא
וְכָאֵלֶּה (בְּרָכָה הִיא, רָחֵל, אוֹ קְלָלָה?)
בָּאָבִיב,
בָּאָבִיב יָמוּתוּ.
וְכָאֵלֶּה עוֹבְרִים בּוֹ, בַּזְּמַן הַנִּזְכָּר,
כִּצְמַרְמֹרֶת בַּגֵּו הָרוֹטֵט,
כְּנִגּוּן בַּמֵּיתָר,
כְּמַסְרֵק בַּשֵּׂעָר
הַמַּתִּיז נִיצוֹצוֹת שֶל מַגְנֵט.

רָחֵל, רָחֵל, עֵינֵי הַנֵּצַח עֲצוּמוֹת,
רָחֵל, רָחֵל, עִם סָרָפָן וּשְתֵּי צַמּוֹת
אַתּ מְרַחֶפֶת יְחֵפָה
כְּשִלְגִיָּה וְסִינְדֶרֶלָה
בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יָפָה
שֶל כּוֹכָבִים וּפַת בְּמֶלַח
וְאֵיזֶה עֶצֶב דַּק הוֹמֶה וּמְחַלְחֵל:
רָחֵל,
רָחֵל...

*

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם
וְהַלֵּב מִתְפַּתֶּה רַק לִבְדוֹת
מִגַּלֵּי-הַכִּנֶּרֶת שֶלָּךְ וּכְחוֹלָם
אַגָּדוֹת עַל גַּבֵּי אַגָּדוֹת.

אֲבָל מַה זֶּה חָשוּב, נְסִיכָה חֲרִישִית
שֶל עַצֶּבֶת דְּמוּעַת יַהֲלוֹם,
הֶהָיִית אוֹתָה דְמוּת שֶל לֵילוֹת בְּרֵאשִית,
הֶהָיִית אוֹ חָלַמְנוּ חֲלוֹם...
רָחֵל, רָחֵל,
כָּל הַשְּׂבֵעִים וְהַשְּמֵנִים
חֵרְשִים מִשְּמֹעַ, אַךְ קוֹלֵךְ – פַּעֲמוֹנִים
שֶל אֵיזֶה עֹנִי וְרָזוֹן סְגוּפִים, הַרְחֵק כִּרְחוֹק כִּנֶּרֶת
מִצִּנָּתָם שֶל צִינִיקָנִים וְכַמָּה אָפְנוֹת-צַמֶּרֶת
וְחֶסְרוֹנֵךְ כַּיּוֹם בֵּינֵינוּ, בְּעִדַּן זִילוּת עֶרְכָּם
שֶל אַהֲבַת מוֹלֶדֶת, אַהֲבַת עִבְרִית, כָּל שֶנִּרְקַם
מִבְּדִידוּתֵךְ וְיִסוּרַיִךְ, מֵאֶלְמֵךְ שֶלֹּא נָדַם,
מִשִּעוּלַיִךְ לַמִּטְפַּחַת הַנִּמְלֵאת יוֹם-יוֹם בְּדָם,
מִכִּסּוּפַיִךְ הַקּוֹרְעִים כָּאן עַד הַיּוֹם, לֹא בְּלִי סִבָּה
לֵב אִיש וּנְבוֹ לוֹ עַל פְּנֵי אֶרֶץ זוֹ שֶקְּשִיחוּתָהּ רַבָּה,
מִמִּלּוֹתַיִךְ "רַק אֲשֶר אָבַד לִי – קִנְיָנִי לָעַד"
וּמִיָּפְיֵךְ, רָחֵל, יָפְיֵךְ הַמְּעֻנֶּה וְהַנִּרְעָד
כָּל-כָּךְ חַיִּים פֹּה, נִצְחִיִּים פֹּה, שֶהַשִּיר אֵינוֹ מוֹחֵל
בִּזְרֹם חֻמּוֹ מִמֵּךְ
עַל יַתְמוּתוֹ מִמֵּךְ
רָחֵל,
רָחֵל...