על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"
ספרי מקור, 2013, 239 עמ'
אני מבקש את סליחת הקוראים על כך שאני מספר בדיחה בעלת זקן ארוך ולבן, אבל היא כל כך מתבקשת: שני זקנים יושבים על ספסל בשדרה, על השביל מהלכות להן שתי עלמות חן. זקן א': אתה זוכר איך רדפנו אחריהן? זקן ב': את זה אני זוכר, אבל אינני זוכר מדוע.
ובכן, הזקן שלנו – אהוד בן עזר – זוכר מדוע, וכל הרומאן שלפנינו איננו אלא שיר הלל לזיכרון הזה, שבו זָכָר טרוף תשוקה רודף עד אובדן החושים אחרי הנקבה, ליתר דיוק – אחרי הנקבות. כל גבר שומר בסתר ליבו את המועקה הגדולה שנגרמה לו בצעירותו מהתשוקה שלא באה לידי מימוש, וכל הכרוך בה: קרי לילה, פליטות לא צפויות, אוננות, החיזור חסר התוחלת, מַפָּחִי הנפש – אלא שלא נוח להיזכר בכל אלה, לא נאה לחוש "לוזֶרים", וכל העבר המביך הזה מחותל, על הרוב, בהמון שקרים והתפארויות שווא. רוב הבוגרים מנערים חוצנם מן העבר המביך הזה, והדוגמה הכי בולטת בספרותנו הוא מקרהו של ר' משה אבן עזרא (1138-1070), שבצעירותו כתב שירי יין ואהבה, ובזקנתו היכה על חטא וכתב סליחות, שאמרות לכפר על העוונות ההם, ובעקבות כך כונה בשם "הַסַּלָח".
ב"מסעותיי עם נשים" פורש אהוד בן עזר יריעה רחבה של כל "הלא נוח הזה להיזכר" – בלי תחושת אי נוחות, ובהתרסה כלפי כל מי שמעקם את אפו העדין. זה לא ספר על קזנובה, או דון ז'ואן ישראלי – רחוק מזה – בכל הרומאן הזה מתוארות למעשה רק שתי בעילות שלימות: עם ג'ני החתיכה אותה פגש בעין גדי, ועם ויולטה, העוזרת הרומנייה שעל הר הכרמל. כל שאר ההרפתקאות המיניות מסתיימות, בדרך כלל בחצאי משגלים, בפליטות במכנסיים ובאוננות.
הגיבור הראשי, המדבר בקול ראשון, הוא חיימקה שפינוזה, מיודענו הוותיק בכתביו של אהוד בן עזר, שבצעירותו היה בין מייסדי קיבוץ עין גדי ושימש שם כאופה. ההתעלסות הראשונה, בה איבד חיימקה את בתוליו, הייתה עם ג'ני המטריפה, שמתעלסת עמו במאפייה, ואשר מחשש שיתגלו – שניהם נכנסים לתוך גיגית המלוש של המאפייה, ומתעלסים שם בתוך הקמח והבצק. ג'ני זאת מנחילה לו אכזבות רבות כאשר נודע לו שהיא בעצם פילגשו של הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן; מאוחר יותר הוא צופה בה מתעלסת עם ד"ר סו מהמשלחת המאלית תמורת כסף. למרות הכעס שלו על מעשיה (הוא סוטר לה לאחר ההתעלסות עם סו, וזורק אבן על חלון דירת ההתעלסות שלה עם ברטראן), לאחר שהיא נפטרת מן העולם – הוא מאונן לזכרה (עמ' 144).
פרשיית תשוקה אחרת היא עם הגימנזיסטית מלנכולי, שמבקשת לראות אותו פולט זרע, ולאחר זמן, כשחיימקה היה בהשתלמות אופים בחיפה, היא מתעלסת עמו בכל מיני אופנים ובכל מיני מקומות – הכול חוץ מהמעשה האמיתי עצמו.
התעלסות מעוררת חלחלה היא עם ויולטה, העוזרת הרומנייה של הוריה של מלנכולי, התעלסות הכוללת סאדו-מאזו, חוקנים לפני, והרבה מילים גסות ברומנית (כיוון שאני דובר את השפה, אני יכול לבשר לאהוד בן עזר כי כמעט שום מילה גסה המצוטטת מפיה של ויולטה אינה דומה למקור! ראו עמ' 110 ואילך, 129). הפרשה הסוערת בין השניים מסתיימת בכך שהיא מבקשת תשלום: שיחתום לה כערב על משכנתא. כשהוא מסרב, הוא זוכה למטר של מכות, התזה של סיפוֹן ומבול של קללות.
זהו! שאר ההרפתקאות המסופרות בספר הן תמיד "על-יד": הוא מתגרה כששומע באקראי על התעלסותה של חברת משק עין גדי עם גימנזיסט בכרם; בטיול מפוקט לקו-פיפי שבתאילנד (עם אישתו!) הוא מתגרה מבחורה תאית המלווה זקן אירופי חולה עור, מדמה נשים בועלות אותו בדגדגן; יש לו עוד חברה רומנייה בשם אילונה, אך זאת, שזיכרונות מרים לה מימי האנטישמיות במלחמת העולם השנייה בבוקרסט – נמנעת מהדבר עצמו, וחיימקה, נעבעך, פולט במכנסיים ומאונן.
פרשת אהבים אחרת יש לו לחיימקה עם טיה, אישה נשואה, אם לילד שבעלה מסתובב בעולם לרגל עסקיו. הם אמנם מתגפפים, אך לעצם העניין לא מגיעים, ומאוננים זה בידיו של זו ולהיפך, וקצת גם במקום קצת פחות עדין.
כן, וכמובן, הגיבורה הדמיונית הוותיקה של חיימקה-אהוד בן עזר – אגנה וגנר, שטוענת בתוקף שהוא פיתה אותה, הכניס אותה להריון, ונולדה לה בת בשם בטי, שחיימקה איננו מכיר בה ולא בגיא, הילד שנולד לבטי. בסוף הספר יש חליפת מכתבים בין השניים, שבה אגנה מטיחה בפניו לא רק טענות על אבהות מתנכרת, אלא גם על דלות כתיבתו ועל גסותה. נדמה לי שעניין אגנה וגנר מוצה כבר מזמן בכתביו של אהוד בן עזר, ואינני בטוח שהיה חכם להביא אותו כאן שוב (עמ' 212-209).
לקורא קשה מאוד להסכין עם סופר המתפאר בכיבושיו אצל הנשים. אדרבה, "לוזר" בנושא הזה מכמיר את הלב, וכזה מתואר בדרך כלל חיימקה שפינוזה שלנו, הוא נוחל אכזבות, וגם חוטף לא מעט סטירות (מאגנה ומבלפוריה, הנערה הנחשקת מהמושבה שהתעלסה עימו, והפסיקה ברגע המכריע כדי להתנקם בו על מה שעולל הסבא שלו לסבא שלה). הוא מודה שמבחינה רגשית היה אידיוט גמור (עמ' 166). אבל פה ושם יש גם קצת התפארות: הוא מרמז שאביו היה שובב כמוהו, ואולי יש לו אח חורג בקפריסין, מזכרת שהשאיר אביו כשעבד שם (עמ' 139). הוא גם די מתגאה בכך שנשים שהוא נוגע בהן, באקראי או במתכוון, מקבלות מיד אביונה. וכן, הוא מכנה את איבר מינו בשם "הנמר המדברי"!
כידוע, אהוד בן עזר איננו רק חובב מין מושבע, אלא גם גסטרונום אנין, וגם הספר שלפנינו מלא וגדוש בתיאורי ארוחות: הארוחה הרומנית של ויולטה, הסעודה בתאילנד, המנה שאכל עם אביו בקפה עטרה, הארוחה אצל אימו, הכיבוד שכיבד את טיה ועוד.
שמו של הספר מזכיר את שם ספרו של שמאי גולן "מסעותיי עם ספרים" (אסטרולוג 2005), אלא שאהוד בן עזר איננו צריך להוכיח שערך מסעות עם ספרים – הוא הרי כתב, ערך ושימש סופר צללים לעשרות רבות של ספרים, חלקם המכובד עוסק בתולדות היישוב, נושא שהוא מגניב אותו במנות גדושות גם בספר זה (תולדות עין גדי, תולדות מאפיית "אחדות", קורותיה של סדום, קורות נמל חיפה וכו' (עמ' 83-82, 105-104, 134, 135, 144). אני מניח שיש לכך צידוק, אבל אינני יודע לתרץ את שאר הגלישות של הספר מהעניין העיקרי – מסעות עם נשים: תיאור אמצעי התחבורה מסדום לעין גדי המבודדת, קורות משאית הפורד, פירוט טכני של טרקטור, תפיסת גנב ערבי, תיאור השיטפון שפקד את עין גדי, גניבת האוכל של היולדות על ידי השומרים, סיפור האוהב שקיווה שאהובתו תבוא עם משאית "הטיטניק", והוא נוחל אכזבה, עיוור צבעים שקוטף עגבניות ירוקות ועוד אנקדוטות רבות, די משעשעות, אבל לעניין?! (עמ' 133 ואילך, 140, 141, 150-144, 155-154, 160-157, 163).
צוין לעיל שאגנה וגנר מבקרת קשות את כתיבתו של חיימקה שפינוזה (הוא אהוד בן עזר במסווה), אלא שגם לו עצמו יש ביקורת על סופרים נחשבים שזכו לתהילה, כמו ס' יזהר, שלדעתו, אי אפשר להבין מה הוא אומר, ועל הסופרים שמחקים את עגנון שחיקה את קפקא (עמ' 56, 58, 170). מוחשת גם ההתמרמרות שלו על כך שלאחרים סולחים את הכתיבה הארוטית והפורנוגראפית, ואילו איתו באים חשבון. ובאמת, אם לגיבור של פיליפ רוט מותר לאונן עם כבד, מדוע לחיימקה אסור לאונן לזכרה של ג'ני המתה? ובאמת, אם לאריקה ג'ונג מותר לתאר "זיון מרוכסן", מדוע לחיימקה אסור לתאר משגל עם חוקן, או איך הוא מקבל אורגזמה ממבט על אצבעות רגליהן של נשים (עמ' 76, 88, 123, 169, 178)? הפמיניסטיות שלנו הרבו לתאר משגלים בכל מיני צורות ואופנים לפרטי פרטים (תוך ביזוי מתמיד של הגברים), כמו שולמית גלבוע ב"ארבעה גברים ואישה", ליהיא לפיד ב"סודות ששמרתי בבטן", שלי יחימוביץ' ב"אשת איש", עירית לינור ב"שירת הסירנה" ו"שתי שלגיות", צרויה שלו ב"חיי אהבה", דורית זילברמן ב"שבע נשים ורצח", ולמה לאהוד בן עזר אסור? האמת היא שיש בספר קטעים ארוטיים בנויים לתלפיות, ויש גם שירי אהבה יפים (ראו עמ' 42). יש מה לתקן ברומן הזה, אבל לא הייתי אומר שהוא לא לגיטימי.
כדאי שספר יהיה מעניין, ולא מזיק. האם "מסעותיי עם נשים" מעניין? אני סבור שכן. האם הוא מזיק? אני מניח שנשים מסוימות ירגישו נעלבות, אבל לעומת הרפש שמוטח בגברים בספרים שפורטו לעיל – אהוד בן עזר הוא ממש מלאך.

אהוד: משה היקר, אצל שמאי ואצלי, המקור לשם "מסעותיי עִם..." – הוא ספרו המשעשע של גרהם גרין "מסעותיי עם דודתי". ותודה שהשכלת אותי ברשימתך – מה היה צריך להיכלל בספר ומה לא, וחבל רק שלא ציינת אם צחקת ולוא גם פעם אחת במהלך קריאתו, שאם לא, אזיי נכשלתי.