הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ט

אֵלה היתה לבדה בחדר. לא היו אַלּוֹת ולא היו חיילים. לא ייתכן שהפרשה של פאניה מתחילה שוב – על אֵלה אני יודע בוודאות שהיא לסבית. חוץ מזה, אני הסתכלתי היום ארוכות בראי בזמן הגילוח – אין שום סיכוי שאני גבר "הורס" שאי אפשר לעמוד בפני קסמיו. מעולם לא הפרזתי בערך עצמי, ואני משער שפאניה רצתה אותי, לא בגלל איך שאני נראה, אלא בגלל איך שהיא נראית.
היא הביטה בי ארוכות, אחר כך הסתכלה על הפאלם שלה.
"יש לך משהו להגיד, מני?"
לרגע לא הייתי מאופס – קודם כול, 'מני', וחוץ מזה, למה היא שואלת אותי באופן אישי מה ששאלה את הביתן כולו בשיחה בחדר הסדנאות?
"מה יש לי להגיד? אני מעודד מכך שיש דרך לצאת מן האי הזה. אני מבין שיום טוב ששון ודני אלעד בדרך החוצה?"
"כנראה, אבל לא כל כך מהר. וחוץ מזה, אין לך מה להגיד לי?"
"המדריכה הראשית, כל מה שתבקשי, אני אגיד לך. אני לא שקרן, אבל אפילו רציתי לשקר, אני יודע שכאן זה לא כדאי, וגם אי אפשר."
"נסה להיזכר, מני, טורקיה, זכויות האסיר..."
"המדריכה הראשית, אני נשבע שאני לא יודע על מה את מדברת."
"אז למה אתה כל כך מתרגש? אולי נבדוק אם אתה דובר אמת?"
"בבקשה, הנה, את יכולה ללפף לי את הזרועות. אני באמת לא יודע על מה את מדברת."
"אתה מיושן, מני, כאן בודקים את האמת לפי הקול, ולא צריך בכלל לחבר אותך לשום מכונה. אז אתה לא זוכר? היתה תלונה לטורקיה. טורקיה טרם הצטרפה לאמנה המהפכנית הבינלאומית. היא רוצה להוכיח לעולם שלא כדאי להצטרף לאמנה, וחוץ מזה, יש הרי עוינות של שנים בין טורקיה ליוון שהחכירה לנו את האי, והיא גם רוצה לנגח אותה, שבאי שבבעלותה מתרחשות זוועות ומענים אסירים. יש בטורקיה מין אגודה להגנת זכויות אסירי המצפון, והיא עושה את עצמה אפוטרופוס על כל העוולות שנעשות בעולם כנגד אסירים שאינם פליליים. עכשיו הם החליטו להתלבש עלינו. אתה חושב שמה שקורה כאן זה דומה לעינויים?"
"מממ, מה אני אגיד לך, זה רחוק מעונג. אני בהחלט חושב שיש כאן עינויים, לפחות נפשיים. אבל, אבל, מה זה קשור אליי?"
"זה," והיא מראה על הפאלם שבידה, "מצביע עליך. הוא בדרך כלל לא טועה. הטורקים מזכירים שם דומה לשלך, אבל הם טורקים, ולא יודעים לבטא שמות ישראליים."
"אני נשבע לך, המדריכה הראשית, שלא דיברתי עם איש – איך בכלל אני מגיע לדבר עם טורקיה? אין לנו כאן טלפונים, לא שום אמצעי קשר. הרי החרמתם לנו הכול. איך אני יכול להתקשר אל מחוץ לאי? אנחנו כל היום וכל הלילה תחת השגחה – איך איך אני מגיע לטורקיה?"
"את זה אתה צריך לספר לי."
העניין הפך להיות רציני. התחלתי להרגיש מאוים, והרי באמת – זה אבסורד מושלם! איפה אני ואיפה טורקיה?
"המדריכה הראשית, אני ממש מתחנן, חברי אותי למכונת אמת. אני לא רוצה שיהיה אפילו שמץ של חשד לגביי. אין מה להסתיר. לא יכולתי להתקשר לאיש מהחוץ, ולא התקשרתי, וממש לא ברור לי כל הסיפור הזה. זה נראה לי אאוט אף דה בלו מוחלט."
"שוב, 'מכונת אמת'? טוב, מני, תחזור לביתן. אחרי הצהריים יש סדנה. שלא תאחר."
"אני מבין שהפסדתי את ארוחת הצהריים."
"לא. השארתי הוראות במטבח. תקבל קופסה סגורה בביתן."
"רק זה לא! אני נקרא יותר מדיי להנהלה, ועכשיו קופסת האוכל – כולם בטוחים שאני משתנקר עליהם בפני ההנהלה."
"תצטרך להתמודד עם זה. עכשיו צא! אוי לך אם תספר למישהו על מה דיברנו כאן."

אחרי הצהריים הראו לנו סרט על חייה של האישה האתיופית על כל תלאותיה בעבר ובהווה: הגברים מטיילים להם כשמקל מונח להם באופן גנדרני על העורף, ואילו הנשים חוטבות עצים ונושאות אותם על הגב, כשחבל הקשור לענפים הכרותים חותך להן את החזה, והן שואבות מים ונושאות אותם בכלי חרס ענקיים על הראש – חוטבות עצים ושואבות מים! למרות שבאופן יוצא מן הכלל היה הסרט מעניין למדי, והוא הצליח להזיל דמעות ללא מעט שפוטים – אני בקושי הצלחתי להתרכז – לא חדלתי לחשוב על השיחה שלי עם אֵלה. מניין היא גירדה את כל הסיפור הפנטסטי הזה עם טורקיה וזכויות אסירי המצפון. הנה, יש כאן שני בחורים שכנראה הולכים להשתחרר, ואילו אני הסתבכתי באיזה עניין שאין לי מושג מהו. אילו יכולתי לדבר עם מישהו. ראיתי איך הסתכלו החבר'ה אליי כשפתחתי בצהריים את קופסת האוכל. אפילו אהוד לא מדבר איתי. קשה נורא לחיות במקום כזה ללא חבר.
אחרי הסרט שוחררנו לביתן. הצעתי לחברים לשחק כדורגל. הם לא ענו לי, ואפילו לא הביטו אליי. אני עמוק-עמוק בבוץ. עד כה לא חששתי מאלימות, כי היא לא משתלמת באי הזה, אבל, לך תדע.

רק בערב נפל לי האסימון: הרי חל איזה שינוי לטובה – התרגול "המעשי" נפסק, הרצועה הותרה מעט, שני מדוכאים חזרו מטיפול, והם בריאים ושלמים, שני שפוטים אחרים מועמדים לשחרור – כל זה נבע מכך שמישהו שיודע מה קורה באי, ואני לעת עתה אינני יודע מיהו, פנה לאותה אגודה להגנה על זכויות אסירי המצפון שבטורקיה, והם פרסמו את זה בעולם. זה לא נוח למהפכה שכותבים עליה דברים כאלה, ומי יודע, אולי אפילו ידרשו לראות מה קורה באי השדים הזה. זאת הסיבה לכל התמורות. לא נוח להיראות בעיני העולם כ"רעים" – העולם החדש צריך להיות "אמיץ", אבל לא אכזר. אני חושב שיש לי קצה חוט, ואולי יש איזו תקווה.

היום הגיעו לאי אחד-עשר איש. ראיתי אותם יורדים מהמיניבוס ליד בניין המנהלה. שניים נשלחו לביתן שלנו, והשאר לביתנים אחרים. פעם הייתי ניגש לחדשים, לוחץ להם את היד מספר להם מה קורה פה. פעם. עכשיו בוחנים אותי על כל מה שאני עושה ולא עושה. לא די בטרטורי העונשין, אני צריך להתמודד עם החשדות של החברים.
היה לי קשה להירדם: לא עבדתי שום עבודה פיזית במשך היום, וכל מה שקרה בו ריגש אותי. אני מהפך ומהפך באירועי היום. המנטרות מזמזמות לי בראש: "אני נולדתי, לצערי, גבר... אני נולדתי, לצערי, גבר... אחינו אתה, כולנו כמוך... כולנו כמוך... כולנו כמוך..."

המשך יבוא