הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י'

היום דיברתי עם פיני אפריאט תוך כדי גילוח – הוא לא יודע שאני מוחרם. לא, הוא לא זוכר הרבה. רוב הזמן היה מסומם. היו שיחות עם מטפלים, הכניסו אותו למין מכשיר שדומה לסי טי, חיברו לו אלקטרודות לצדעים – דברים כאלה.

"כמה זמן הייתי שם?" הוא שואל אותי.

"קשה לי להעריך. כאן מאבדים את תחושת הזמן. החזירו לנו את השעונים, אך ניטרלו את התאריכון. אני מניח כחודשיים. אתה זוכר למה לקחו אתכם?"

"לא, ממש לא."

"אתה וסלומיאנסקי התמסטלתם כשהרופא ומדען האטום התאבדו."

" אני לא זוכר. אני לא זוכר אותם."

"דן שכביץ, אתה לא זוכר בכלל? את קובי מיכלין אתה זוכר?"

"לא ממש, אבל, תגיד לי מני, מדוע אנחנו לא מנסים לברוח מכאן?"

"ששש, שקט! איך אתה מדבר? בלחש, בן-אדם! אנחנו באי עונשין, שכחת?"

"מה הפחד הזה? מה קרה לכם? הפכו אתכם כאן לנקבות?"

"אם אתה לא מפסיק, אני עוזב אותך. על דברים כאלה אסור אפילו לחשוב."

פתחתי את הברז בכל הזרם. פיני נכנע והחל לדבר בלחש:

"בכל זאת, שמעתי שעברתם גיהינום. אין שום טעם לחיות כך. מוטב למות ולחתור לחופש. זה טבוע באדם, בעצם, זה הטבע של כל בעל חיים – התשוקה הזו לחירות."

"אל תרצה לי, פיני, אני מכיר את ההרצאה הזאת בעל-פה. ביתן 11 ניסה לברוח. בנו סולם, ועלו על החומה, אבל נאלצו לחזור. אין באי הזה צל, בקושי שיחים קטנים, ולא מים, ואין כל דרך לצאת מהאי שלא באמצעות המטוס המביא לכאן כל פעם שפוטים חדשים. האמת היא שאני אפילו לא יודע איפה ממוקם האי הזה במפה, וכמה מיילים ימיים יש בינו ובין מקום יישוב אחר. ואם תמצא דרך לצאת, מי לידך יתקע שהמקום אליו תגיע לא יסגיר אותך? אגב, את כל השפוטים מביתן 11 שלחו ל'שיפוץ', ואתה בטח יודע שאיש טרם חזר משם."

"עוד מעט חורף, ואם אנחנו על אי יווני, בוודאי יורד כאן גשם בחורף..."

"ששש, די, נדבר פעם אחרת."

מבעד לחלון ראיתי את דיאנה לבושה בסרבל האפור. לחצתי את זרועו של פיני והחוויתי לכיוון החלון. דיאנה הסתלקה.

בסדנה קיבלנו כשעתיים של מנטרות ואחר כך הראו לנו סרט על האישה ההודית, על מנהג הסאטי המבהיל, בו האלמנה נשרפת בחייה על מדורת השריפה של בעלה המת. ראינו סרט מטושטש של ראשית המאה העשרים, בו מתואר הטקס הברברי הזה. אחר כך הסרט הזכיר את המנהג להרוג את האישה בשריפה אם לא עמדה בהבטחות הנדוניה, והשלטונות מעלימים עין כי מדובר ב"מנהג מושרש" באוכלוסייה הכפרית. הראו כפרי זקן ליד קאסול שנשא לאישה ילדה בת שלוש-עשרה, כי להוריה לא הייתה נדוניה כפי שדרשו החתנים הצעירים.

אחר כך היתה תכנית תרבותית – קראו לנו קטעים מתוך ספרה של יוכי ברנדס "וידוי", שם אחת הגיבורות הנערצות היא זקנה ששונאת גברים, רואה בהם בעלי חיים נחותים, מעין חולדות עם זין קטן, שצריך להתנהג אליהם כמו שמתנהגים עם חולדות, ואם יש זכר עם גנים טובים – יש להרות ממנו, ולהעיף אותו אחר כך לכל הרוחות. שום דבר לא התחדש מאז האמזונות – לא אצל יהודית קציר, לא אצל שולמית גלבוע ולא אצל יוכי ברנדס.

אני כל כך מתגעגע לספר טוב, לספר בלי אינדוקטרינציה, שיספר לי סיפור מהלב, שיש בו אמת, שיש בו עומק, שחושף רחשי לב אמיתיים, רגשות שניתן להזדהות עמם, לפחות להבין אותם. אני זוכר שלפני המבול קראתי ספר של צרויה שלו, כמדומני, "תרה" שמו – כל כך יפה היא תיארה את אובדן האהבה, את האבל הגדול על האובדן, את רגשות האשם של יוזם "הלבד". היא כתבה את הספר כשהיה כבר "מאסט" לכתוב בתבנית פמיניסטית, ואף על פי כן, אין לזה זכר בספר. גברים ונשים הם בני אדם, שמבזבזים את מעט החיים שלהם בחיפוש עקר אחרי האושר. ספר כמו שכתבו פעם, כשרצו לכתוב סיפור, ואם היה גם מסר – הוא היה משני, או לפחות סמוי. וסרט! סרט ממש עם עלילה ועיצוב חי של דמויות, שאינן עשויות מקרטון – יובלות לא ראיתי סרט כזה. להצגות לא היה טעם ללכת, כי המועצה לטיוב מחזות לא הרשתה להציג שום מחזה קלסי שהיה בו רמז לרגשנות של אישה, לאישה שמייחלת לישועה מגברים, לאישה שרוקמת תחרה, שמתאהבת בגבר מאצ'ו וכולי וכולי. אני חושב שפיני צודק – איזה טעם יש לחיים שלנו כאן? איזה טעם יש לחיות בכלל בכלא הזה?

פתאום חשבתי על דבר מוזר: למרות שהיה לנו נורא קשה בתקופה של הסדרה "המעשית", ולמרות שכולנו היינו מדוכאים נורא, ולא ידענו בדיוק לאיזה מגדר אנחנו משתייכים – הנה, איש לא ניסה לשים קץ לחייו, כמו שקרה כל כך הרבה פעמים בתקופה "העיונית".

אחרי הסדנה לא ניסיתי לקרוא לחברים לשחק כדורגל, לא היה טעם. נשכבתי על המיטה וחיכיתי שהמקלחות ייפתחו. מזה יומיים לא מפעילים את המזגן, האוויר נעשה קריר יותר, ויש אפילו בריזה קלה. כיף לשכב על המיטה ולא לעשות כלום. בקרוב אולי יתחיל לרדת גשם, זה יהיה שינוי מרענן. אני מתגעגע לריח האדמה אחרי הגשם הראשון. בכל המחנה יש רק חורשת אורנים קטנה בצד השני של קומפלקס המנהלה, כמה שיחים בגובה של שני מטרים, עצים בודדים וקצת ערוגות פרחים ליד חדרי הסדנאות. היוונים משקים את הצמחייה בקמצנות גדולה, וככה הם נראים.

לא הסתבנתי כדי להרוויח זמן. נכנסתי לתא של יום טוב, ושאלתי אותו אם יש חדש בעניינו. הוא הגביר את הזרם.

"החתימו אותי."

"על מה?"

"על טופס סודיות."

"איזה סודות אתה יודע?"

"אסור לי להגיד לתקשורת מה קורה כאן. אם אפר את ההתחייבות – יש שם פירוט של כל העונשים."

"אז לא תוכל לעזור לנו?"

"צריך לחשוב, צריך לפעול בצורה מתוחכמת. אני לא מתכוון לעבור על האיסור – זה לא יעזור לכם, וזה עלול להזיק לי נורא."

"אולי תיסע לחוץ לארץ?"

"יש תקופת צינון של חמש שנים שבה אסור לי אפילו לחלום על חוץ לארץ."

"אז אתה יוצא מכלא אחד לכלא אחר."

"נכון, אבל יותר נוח. חוץ מזה, אוכל לעסוק במה שאני אוהב. אני כבר לא יכול לחכות."

יצאתי מהתא שלו במועקה גדולה. הבנתי שיום טוב לא ייצא מגדרו לסייע לנו מבחוץ. כעבור שתי דקות הופסק זרם המים, ואני מיהרתי להתנגב. אולי אדבר עם דני אלעד?

המשך יבוא