אילו קם חיים נחמן ביאליק בליל שבת האחרון, בשעות בין הערביים, מקברו, וסר לנמל תל-אביב, הוא היה מחייך בסיפוק ומציין לעצמו שיש שכר לעמלו ויש ממשיכים לדרכו; למסורת "עונג שבת" שהגה, יצר והנחיל.
למעלה מאלף איש התכנסו אל מול השקיעה לקבלת שבת. במשך שעה וחצי התפללו ושרו, שמעו דרשה על פרשת השבוע, בליווי מוסיקאלי של נגנים וזמרת נפלאים; שרו טקסטים מתפילת קבלת שבת ותפילת ערבית והתפללו טקסטים מן הזמר העברי החדש.
התפאורה – מושלמת; החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, השקיעה המקסימה. תפאורה מושלמת לתפילת האדם. שירת העשבים של ר' נחמן מברסלב ונעמי שמר בפתיחה, ו"הליכה לקיסריה" של חנה סנש ודוד זהבי לקראת סיום. ו"לכה דודי" למנגינת "עץ הרימון" של אורלנד.
רוב הקהל היה גלוי ראש. אבל לא מעטים חבשו כיפה. והיו בהם גם דתיים אורתודוכסים, שלבטח חשו שלתחושת התעלות ורליגיוזיות כזו, קשה מאוד להגיע בבית הכנסת בו הם מתפללים תדיר. הם חשו שישיבת כל המשפחה יחד, וש"הקול באישה" של הזמרת, הם מרכיב משמעותי מיצירת אותה תחושת קדושה. והייתה גם קבוצה של יהודים מברזיל העושה בארץ, ואין כמו אירוע כזה כדי להעמיק את זיקתה לארץ ישראל, למדינת ישראל.
זו השנה השביעית שבחודשי הקיץ מתקיימת מידי ליל שבת קבלת שבת זו בנמל תל-אביב. מובילה אותה קהילת "בית תפילה ישראלי" הפועלת לאורך כל השנה, בשבתות, בחגים, בשמחות ואבל – יוצרת ומחדשת תרבות יהודית ישראלית המשלבת מסורת וחידוש, ופועלת זו השנה העשירית. בימי הקיץ היא יוצאת אל הציבור הרחב בקבלות השבת הללו. והציבור נוהר אליהן מידי שבת ומתחבר. לא רק מאות הכיסאות ושורת המחצלות התמלאו במשתתפים, אלא רבים עמדו מסביב, כי לא היה להם מקום ישיבה, וגם עוברים ושבים, רצים ורוכבים, עצרו, השתתפו לאורך דקות ארוכות, נטלו חלק בחוויה והמשיכו בדרכם.
קבלות השבת הללו כל כך מנוגדות לדימוי של תל-אביב כעיר של חול, כעיר נטולת קדושה, כעיר שהשבת של תושביה היא שבת של עסקים וצריכה, של המשך מרוץ החיים כאילו אין השבת אלא יום ז' בשבוע. והנה, המוני התל-אביבים הנוהרים מידי ליל שבת לקבל בקדושה, בדרך המתאימה להם, את שבת המלכה, הם התשובה לדימוי הזה. ההתחדשות היהודית ישראלית, שקבלת השבת היא אחד מביטוייה היפים, היא התשובה לדימוי של עיר שתרבותה מבטאת ישראליות חפה מיהדות.
נסעתי עם משפחתי לקבלת השבת הזאת, מביתי בקיבוץ אורטל שבצפון הגולן. בשעה שבה החלה קבלת השבת רבת המשתתפים בנמל תל אביב, החלה קבלת השבת הקיבוצית, האינטימית, בחדר האוכל באורטל, כמו בכל ליל שבת בחמש השנים האחרונות. וכך, בעוד מאות קהילות ממטולה בצפון ועד קיבוצי הערבה בדרום – בקיבוצים ומושבים, בקהילות עירוניות ואזוריות, במתנ"סים; ביטוי לחיוניות של ההתחדשות היהודית ההולכת ומתעצמת בחברה הישראלית. אלפי מקבלי השבת הללו, לא מצאו ולא יכלו למצוא את מקומם בבית הכנסת האורתודוכסי, ובברירה בין "דתיות" ו"חילוניות" ברירת המחדל שלהם היתה החילוניות, לעתים חילוניות עקרה.
לקבלת השבת בנמל תל-אביב נהרו המוני תל-אביבים שמאסו בברירה הדיכוטומית הזאת, שבחרו בחלופה של ההתחדשות היהודית, של התחברות ליהדותם בדרך המתאימה להם. אני רואה בהתחדשות היהודית את ההתרחשות התרבותית-החברתית החשובה ביותר בישראל בעשרות השנים האחרונות. היא תלך ותתעצם ותעצב את פני התרבות העתידית של ישראל.

2. צרור הערות 14.7.13
* פרשת הפיצויים המוגדלים של פרנקל ופרשת תקרית אי התשלום בחנות בהונג קונג, מצביעים על אדם שלא כל כך שש לשלם על מה שצרך, אך מצד שני שש גם שש לקבל מה שלא מגיע לו. באופן אישי, לא הייתי רוצה שאדם כזה יהיה אחראי על כספיי. קל וחומר, על כספי המדינה. השפעתו של נגיד בנק ישראל על חיינו, על כלכלת המדינה, גדולה מאוד. פרנקל כיהן בתפקידו בתקופה שבה הפערים החברתיים גדלו באופן משמעותי והביאו אותנו למציאות הבלתי מחמיאה, העולה שוב ושוב בדו"חות ה-OECD, בנוגע לפערים הסוציואקונומיים ומצב הבריאות והחינוך בישראל. הפער בין המחיר שאזרחי ישראל משלמים על מדיניות זו, לבין חמדנותם של מחולליה, הוא בלתי נסבל. פסילתו של פרנקל מכהונה כנגיד בנק ישראל, עשויה להיות מסר מטלטל, שתרומתו לחברה הישראלית ולכלכלת ישראל עשויה גדולה יותר מיכולותיו של מועמד זה או אחר לתפקיד.

* הפרקליטות גיבשה עם השופט בדימוס דן כהן הסדר טיעון, שבו על עבירה חמורה של שוחד בסכומי עתק, תוך שאין הוא משתף פעולה ואינו מוסר את שמות שותפיו לפשע, הוא יקבל עונש קל של שש שנים בלבד. במקום שהעובדה שמדובר בשופט בדימוס תגרום להקפדת יתר איתו, הוא יוצא בזול, יחסית. הסכמים מסוג זה פוגעים במלחמה בשחיתות ובאמון הציבור במערכת המשפט ובשלטון החוק.
אחרי שש שנים, מהם ינוקה שליש על התנהגות טובה, אפשר יהיה להחזיר את כהן לכס המשפט, כפי שאריה דרעי חזר למנהיגות הפוליטית, בטענה ש"הוא כבר החזיר את חובו לחברה."

* אם ארצה לתאר באמצעות סיטואציה מעשית, את משמעות המושג "טוהר הנשק" באופן המזוקק ביותר; אם ארצה להציג מופת של מוסר לחימה ושל מימוש זכות ההגנה העצמית, זו תהיה הסיטואציה: מחבל מחזיק בשלושה בני ערובה. צלף ישראלי יורה בו ופוגע בו ומציל חיי אדם. תפיסת בני ערובה אזרחיים, אולי חלקם ילדים, היא פשע מלחמה נורא. אין כל ספק שהריגת המחבל, היא מעשה מוצדק לחלוטין, מוסרי לחלוטין, של הצלת חיי אדם. השימוש בצלף מיומן ומקצועי, מבטיח שבני הערובה לא יפגעו אלא רק הטרוריסט. אגב, פעולה כירורגית של צלפים עשויה להבטיח שרק המחבל יפגע ולא אוכלוסייה אזרחית פלשתינאית שהוא תופס מחסה אחריה.
סרטון הסברה המעודד גיוס ליחידת צלפים מובחרת בצה"ל הציג סיטואציה כזו של הצלת בני ערובה. על כך שופך גדעון לוי את חמתו במאמר ב"הארץ" ("צה"ל גאה להציג: 'המחסל'", 11.7.13): "הסרט נועד לפתות צעירים ישראלים להיות צלפים. הוא מעורר בחילה... צבא שכך מתגאה במחסליו, חיילי יחידה הנשלחים במוצהר אך ורק כדי להרוג, הרוצחים אדם לא חמוש בפקודת האלוף, ו'מלוכלך' הוא שם הקוד שלהם לפלסטיני – הוא צבא חולה, בדיוק כמו החברה המקבלת זאת ואף מתפעלת מכך."
המילים "מחבל", "טרוריסט" כמובן לא מופיעות במאמר אלא "ערבי, פלשתינאי", כאילו מדובר ביחידה המחפשת ערבים כדי לרצוח אותם.
למה המסית הסדרתי הזה כותב כך? כיוון שבסיטואציה שבה עומד מחבל פלשתינאי שתפס בני ערובה ישראלים והוא מאיים לרצוח אותם, ומולו חייל ישראלי שתפקידו להציל את חייהם של בני הערובה – ברור עם מי לוי מזדהה.

* לקחתי הבוקר את משפחתי לראות את ביתה של סבתי באזוּר. לא הייתי שם 39 שנים, מאז פטירתה של סבתי. אז אזור היתה מעין כפר קטן. ביתה של סבתי היה הבית הקיצון סמוך לתל אזור העתיקה. מפעם לפעם התמלאתי התרגשות למראה שר הביטחון משה דיין, ששדד עתיקות בתל (פעם אחת הוא כמעט נהרג שם במפולת עפר). היה זה בית קטן עם חצר גדולה, ובה עץ שסק ענק, כורע ברוח מעומס שסק כי רב. בעונה ישבתי עליו שעות וקטפתי היישר מן העץ לפה. עד היום אני יכול לחוש את טעם הפרי. ולא בעונה... גם ישבתי עליו שעות. והיו עצי שזיף וקלמנטינות, ונדנדה עליה הרביתי להתנדנד ולאתגר את עצמי בגבהי ההתנדנדות ובמרחק הקפיצה מן הנדנדה. ומחסן עם כלי עבודה וכלי עבודה בגינה.
היום עומד שם בית גדול, החצר מוקפת חומה ובחצר עוד יחידות דיור, כנראה יחידות משנה של הבית. את הסביבה קשה להכיר. משטחי הכורכר האינסופיים לכיוון דרום, הם היום שיכונים וכבישים. על התל ישנו גן ציבורי וכן מוזיאון עתיקות. התל עצמו, שהרבתי לטייל בו, בין החצבים והחבצלות, נראה הרבה יותר קטן מכפי שנצרב בזיכרוני.
היה מרגש מאוד.