הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"א

שמחתי שפיני אפריאט על ידי, שכולם יידעו מה אני מדבר ומה אני עושה כאן בקומפלקס המנהלה, שלא ידברו עליי מאחורי הגב, ולא יחרימו אותי סתם. ואז התחילה הרצפה לזוז – כמעט נפלתי. הדלתות נפתחו כלפי מעלה, ואנחנו עברנו לחדרה של אֵלה. בפעם הקודמת אני זוכר שהדלתות נפתחו לצדדים, או אולי לא? אני ממש לא בטוח. מכל מקום, הרצפה הזזה הזאת... כאילו אנחנו איזה מוצר בסרט נע.
לא היה איש בחדר, אבל על השולחן היו ארבע אלות מסודרות בשורה. עמדנו כמה דקות, ופיני נעשה חסר סבלנות: הוא מירפק אותי, וסובב את כף ידו באצבעות פתוחות, כאומר – מה קורה כאן? אני הרמתי את הכתפיים ושתקתי. ליאות כבדה תקפה אותי. רציתי לשבת, וכרגיל, לא היה על מה. פיני עשה פרצוף תם, הרים את ידיו למעלה, הסתכל לצדדים, ולבסוף התיישב על הרצפה. כעבור זמן מה הצטרפתי אליו. אני קירבתי את הברכיים שלי למצח והחלטתי לנמנם עד שיקרה משהו.
"מני ברק ופיני אפריאט לעמוד על הרגליים."
זה היה הקול של אֵלה – לא כועס, אבל גם לא ידידותי. העדשות על התקרה היו מכוונות אלינו, ובוודאי היא רואה אותנו מכל צד. מובן שהתרוממנו מיד, ואני חשתי שהעייפות שתקפה אותי קודם עומדת להכריע אותי, ואם לא יקרה נס – אני אתמוטט. יש משהו כאן באוויר שמרדים. השד יודע מה קורה במקום הזה.
"תכננתם בריחה."
לא היתה שאלה, אלא קביעת עובדה. במקום הזה אני משתדל לא לנדב תשובה אם לא שואלים אותי שאלה, אבל פיני לא התאפק:
"על מה את מדברת? מה פתאום בריחה?!"
"אתה שואל, או עונה?"
"בטח שאני שואל – מניין הרעיון המשונה הזה?"
"תגיד לו, מני."
לא עניתי. באותו הרגע הבזיקה בי מחשבה שחוטי ההארקה המחוברים לצינורות הם למעשה מיקרופונים.
"מדוע אתה שותק, מני?"
"אני אגיד מה שתרצי שאגיד."
"מני, אין לי סבלנות אינסופית, תגיד לפיני שבמקום הזה אין טעם לשקר."
"פיני, פה יודעים הכול. אין טעם לשקר."
"תסביר לו מדוע אין טעם."
"אני לא יודע איך, אבל אתן יודעות הכול, אפילו מה שחושבים."
פיני הביט אליי אובד עצות. אחרי רגע הפנים שלו השתנו, כאילו קיבל הארה. אין לי ספק שבליבו הוא חושב שאני הלשנתי עליו. עוד אחד שיחרים אותי.
"נכון, אמרתי משהו על בריחה, אבל פיני הסביר לי שזה..."
"אז שיקרת."
"כן, אבל..."
"בלי אבל. אני לא צריכה נתונים נוספים."
הרצפה החלה לזוז אחורה. הדלתות התרוממו, ואנחנו חזרנו למבואה, שם חיכו לנו ארבעה חיילים יווניים. בכל אחד מאיתנו אחזו שניים, והובילו אותנו בכוח אל מיניבוס שחיכה בחוץ. החייל שהתיישב מצד ימין שלי היה אדם בגיל ארבעים פלוס, פנים שזופות וחרושות קמטים, ריח חריף של לבנים שלא כובסו מזמן. הבטתי בתוך עיניו, ולא מצאתי שם אפילו רסיס של אמפתיה. משמאלי ישב בחור כבן עשרים בעל שפתיים עבות ועור פנים מוכה פזוריאזיס. שני החיילים האחרים התיישבו עם פיני בסוף המיניבוס.
חשבתי ביני לבין עצמי שאם אני מובל ל"שיפוץ", אעשה כל שביכולתי לשים קץ לחיי. יש גבול גם לרצון לחיות. נזכרתי בדן שכביץ, הרופא שהתאבד בתלייה – המחשבה שאתה נחנק, ואין לך דרך לחזור בך... עכשיו כשאני יושב בין שני הסתומים האלה במיניבוס, אני חש רתיעה נוראה מהכאב המבהיל שמחכה לי אם אתלה את עצמי. בקליפורניה מוציאים להורג בזריקת רעל: קושרים את הנידון למוות למיטה ומזריקים לו שלושה מינרלים שמקפדים את חייו. אבל, על פי העדויות, הגסיסה נמשכת לעיתים רבע שעה, והנידון מתעוות מכאב. איך זה שהעולם התקדם כל כך, וטרם נמצאה הדרך לעבור מהעולם הזה בשמחה? הרי רוב רובה של האנושות מתייסר ייסורי גיהינום – מדוע נחשבת ההתאבדות לחטא? "המחכים למוות ואיננו ויחפרוהו ממטמונים" – זה כתוב בתנ"ך, אני שמח שפסוקים מן העבר חוזרים אליי. שמעתי שבדנמרק יש איזו כת סודית שסיסמתה היא "מות כשיבוא לך!" – רופאי הכת מזריקים לך זריקת הרדמה, ואחר כך מזריקים רעל, ואתה לא חש שום כאב חוץ מכאב הדקירה. והם נפרדים מההולכים למות במסיבה. אחר כך שורפים את כל שאריות המסיבה, ונמלטים איש איש למקומו. במקום נשאר רק המת, כשידו מחזיקה במזרק הריק.
דני היה רופא, והוא תלה את עצמו, לא מצא בחור הזה שום דרך אנושית יותר למות. הוא היה כל כך מיואש, הוא לא ראה שום טעם להמשיך לחיות כשהבין שהחלום שלו להיות אימונולוג – לא יתגשם לעולם. אני הייתי מתאבד על דבר כזה? אני ממש לא בטוח, וגם לא בטוח שאני מבין את עומק הטרגדיה שנחתה עליו. הוא הקדיש שבע שנים מחייו לחלום הזה, הוא הצטיין, עקפו אותו והראו לו אצבע משולשת – 'אפלייה מתקנת'. אני מסוגל להיות אמפתי, אבל עדיין קשה לי להזדהות. לגביי רק סבל נורא יכפה עליי התאבדות, סבל כזה שלעומתו עניבת החנק תיחשב כישועה. סטפן צווייג הסתובב לו בברזיל בייאוש תהומי ומת למות, אבל נרתע מהסבל שמחכה לו בכל שיטות ההתאבדות הידועות. הוא פנה לחבר רופא ושאל באיזו דרך יכול גיבור ספרו העתידי להשיג רעל מבית מרקחת, והרופא ענה לו בלי למצמץ, שהגיבור יבקש מכל בית מרקחת רכיב אחד של הרעל, ובבית יערבב וישתה... זהו לוקסוס שרק סופר גדול בעולם חופשי יכול להרשות לעצמו. פה הוא היה תולה את עצמו על המרזב כמו קובי ודני.
"לאן אנחנו הולכים?"
"אני חושב – ל'שיפוץ'."
"איפה זה?"
"פיני, אתה... מאיזו פלנטה באת?"
"לא להוציא הגה!" זה היה קולה של אֵלה שבקע מהרמקול שבתקרת המיניבוס.
המיניבוס החל לנסוע, ורק אז שמתי לב שאין בו נהג, וגם כיסא לנהג אין, ולא הגה... המיניבוס נסע לאורך כביש האספלט שליד דרך הטשטוש. מדי פעם החלונות היו מתכהים באחד הצדדים. בשלב מסוים הסתיימה החומה, ובמקומה נפרשה גדר תיל גבוהה עם סרפנטינות. ניתן היה להביט אל מעבר לגדר – שממה של ממש! טרשים, חול אפור לאורך החוף, פה ושם שיח נמוך וחרוך שמש. כשהחלונות לצד המחנה הובהרו, ראינו שהמחנה הוא ממש גן עדן בהשוואה למה שמסביב: יש בו עצים שיחים, וגם קצת ערוגות פרחים.
המיניבוס המשיך לנסוע לאט לאורך הגדר. באחד העיקולים הוא עצר. לא הבנו מה קרה. החלונות משני הצדדים הוכהו, ובפנים שררה אפילה כמעט גמורה. מה הולכים לעשות בנו? לאט לאט החלונות מצד הגדר הובהרו, וראינו שיש בה פרצה גדולה, די גדולה כדי לעבור בה אל החופש בלי קושי. איפה החיילים? מתי הם יצאו?
"פיני, זאת מלכודת! שלא תעז לצאת!"
דלת המיניבוס נפתחה בטריקה. פיני עזב את הספסל שלו, ובא להתיישב על ידי.
"תגיד לי, מני, לצד מי אתה?"
"אתה רציני? מה זאת אומרת לצד מי אני? מה קורה עם כולכם עם הפרנויה הזאת? באמת... ושתדע, פיני, אם עוד לא קלטת – כל מה שאנחנו אומרים נרשם."
"תראה, תראה!" פיני הראה באצבע על הפרצה ההולכת וגדלה. מישהו מושך בקצוות הפרומים של הגדר, והפרצה נפערת יותר ויותר.
"אל תסתכל לשם. ספר לי עליך."
"מה אתה רוצה לדעת?"
"למשל, למה אתה כאן?"

"אתה יודע, מני, אני לא זוכר..."
"תגיד לי, מה עשו לכם שם? אתה ממש לא מאופס. איך זה שאתה לא זוכר מדוע הגעת לכאן?"
"אתה זוכר?"
"בוודאי, איך אפשר לשכוח? אני הייתי שדרן ברשת ב'..."
"נכון, נכון, מני ברק, אני זוכר אותך..."
"וואלה, שיגעת אותי לגמרי – אותי אתה זוכר, אבל מדוע אתה כאן - אתה לא זוכר?! מה עשית שם בחוץ? ממה התפרנסת?"
"אני הייתי מנהל אגף החינוך והתרבות בעיריית קריית אונו."
"אני חושב שאני מבין."
"מה? מה אתה מבין?"
"אתה בטח לא הסכמת לתוספת ציון לבנות במתמטיקה, או שהתנגדת לשיעורי ההפנמה לבנים."
"הפנמה, הפנמה, משהו... איך אתה יודע את כל זה?"
"היו לי כמה כתבות... תראה, המיניבוס ממשיך לנסוע. אנחנו פה לבד."
החלונות החלו להתכהות שוב. צמרמורת אחזה בי, אנחנו נוסעים עם הרובוט הזה, ואין לנו אפשרות אפילו להביט החוצה, כמו האסירים האפגנים בגואנטאנאמו בעבר הרחוק ההוא. פיני השמיע צרחה, ומיד הרגשתי שהמקום שלו על ידי ריק. מה קורה? כעבור דקה התיישב על ידי החייל המבוגר, אותו זיהיתי לפי ריח הזיעה שנדף ממנו. כעבור דקה נוספת ישב על ידי גם החייל הצעיר. במיניבוס נדלק אור. הבטתי אחורה וראיתי את פיני יושב בספסל האחורי, והחיילים היוונים משני צדדיו. נאנחתי בהקלה. שוב הובהרו החלונות לצד הגדר, שוב ראיתי את המראה הצחיח של החוץ. ברור שכאשר החלונות הוכהו – עברנו על יד מתקנים שאסור לנו לראות. חייכתי אל החייל המבוגר, והוא הביט אליי במבט חלול. אלה לא מבינים מה עושים לנו? הנאמנות שלהם לתפקיד המזופת הזה היא תעלומה בעיניי. היתה פעם סולידריות גברית, סוף סוף, גם אנחנו שירתנו פעם כחיילים. חשבתי ביני לבין עצמי – מדוע סתם להתאבד? אם כבר, אז להתנפל על המנוולים האלה, לחטוף מהם את האלות, להכות בהם עד שתצא הנשמה, ואם החיילים האחרים יירו בי, אז לפחות אדע שלא הושטתי את הצוואר לשחיטה סתם.
הבטתי על שני החיילים, והם נראו לי כל כך חסרי זהות שיצא לי כל החשק להתנקם בהם. סתם טמבלים שרוצים איכשהו להביא פרנסה למשפחות שלהם. מי שראוי לירייה בראש הוא אהוד מרגלית שנכנע לרוח הזמן והצביע בעד כל התקנות הנוראות האלו.
כעבור כמחצית השעה חזרנו לביתן שלנו ושוחררנו, בלי הסבר, בלי מילה. המיניבוס והחיילים נעלמו.

המשך יבוא