לקראת תשעה באב, החברה הישראלית מתמודדת עם אחד הביטויים הבוטים, המכוערים והנקלים ביותר של שנאת חינם – גל ההתקפות על חיילים חרדים, פרי באושים של מערכת הסתה של פוליטיקאים חרדים והתקשורת החרדית שלוחת הרסן.
זה קשה, זה כואב, זה מכעיס, זה מחייב טיפול נחוש, נוקשה, ללא סלחנות וללא רחמים בפורעים.
אך מגמות השנאה והפלגנות בחברה הישראלית, שזה ביטויים הנפסד ביותר, הם מלחמת מאסף המנוגדת לכיוון הכללי אליו הולכת החברה הישראלית בשנים האחרונות – כיוון של תיקון גדול; של התחדשות יהודית, ציונית, ישראלית, היוצרת ליבה חברתית ותרבותית לבניין מחודש של החברה הישראלית. ערב תשעה באב, קיבלה המגמה הזו ביטוי פוליטי חשוב, בהקמת שדולת ההתחדשות היהודית בכנסת, בראשות ח"כ רות קלדרון ("יש עתיד", קואליציה), העושה גדולות ונצורות לקידום הנושא מראשית כהונתה, וח"כ יצחק בוז'י הרצוג ("העבודה", אופוזיציה).
אולם ירושלים בכנסת היה צר מלהכיל את משתתפי האירוע, רובם הגדול נציגי הארגונים והתנועות העוסקים בהתחדשות יהודית. בין הבאים בלט קובי אוז, המייצג את ההתחדשות היהודית ביצירה התרבותית הישראלית ובזמר העברי. באירוע חשתי את משק כנפי ההיסטוריה. לא, לא שמעתי אותו בבום על קולי. זה לא היה מפץ גדול. גם לא מעמד הר סיני. בסך הכל עוד נדבך בדרך ארוכה ההולכת וצומחת בשלושת העשורים האחרונים. הפוליטיקה צועדת בד"כ, בוודאי בנושאי זהות ותרבות, אחרי החברה. כאשר המהלך החברתי החשוב הזה מוצא את מקומו בלב הקונסנזוס הפרלמנטרי, זהו תיקון גדול של הפוליטיקה הישראלית.
הפוליטיקה הישראלית מאופיינת בשיח דיכוטומי, פופוליסטי, רדוד וצעקני בנושאי דת ומדינה. והנה, שיח אחר, מלכד ומאחד, הצולל לעומקה ומהותה של זהותנו כמדינה יהודית דמוקרטית, של זהותנו הציונית. לא עוד מלחמות דתיים-חילונים על הכפיה הדתית ושיח הזכויות, אלא בירור משותף, גם אם עתיר מחלוקות, על דמות החברה והפרהסיה הציבורית.
בתי המדרש הפלורליסטיים, בתי המדרש החילוניים, בתי המדרש המשותפים לחילונים ודתיים, הישיבות החילוניות וכד', פועלים כבר 30 שנה, אך לא קיבלו עד כה הכרה מן המדינה והופלו באופן מחפיר לעומת בתי המדרש והישיבות האורתודוכסיים בכלל והחרדיים בפרט. הסיבה לכך היא מקבילית הכוחות הפוליטיים. בכנסת הזאת חל שינוי במקבילית הכוחות הזאת, ונוצרה הזדמנות לשינוי מהותי. ומה שיפה ובעיניי תנאי הכרחי להצלחה, הוא שהנציגות החדשה של הציונות הדתית – הן סיעת "הבית היהודי" והן ח"כים דתיים במפלגות כלל ישראליות ובראשן "יש עתיד", שותפים מלאים במאבק הזה, מתוך הזדהות מלאה. כשקמה בכנסת, לפני שנים אחדות, שדולה חילונית, שבין השאר פעלה להשוואת התקציבים לבתי המדרש הללו, היה זה מתוך תפיסה של מאבק בדתיים ותביעה לשוויון. הפעם זהו מאבק משותף של יהודים בעלי ביוגרפיות רוחניות ותרבותיות שונות, הרואים בהתחדשות היהודית מטרה נעלה לחברה הישראלית ולעם היהודי. לכן, השדולה הזאת תצליח במקום שבו נכשלה השדולה החילונית.
היא כבר הצליחה. לא רק בעצם כינונה, אלא בעיקר בכך שבכנס היסוד שלה, נשא שר החינוך הרב שי פירון את ההכרזה ההיסטורית, על הקמת אגף להתחדשות יהודית במשרדו, שיתקצב את פעילות ההתחדשות היהודית. אין זה מקרה שדווקא רב ציוני דתי, עד לאחרונה ראש ישיבה תיכונית, אדם שבא מן הליבה של הציונות הדתית, הוא שקיבל את ההחלטה הזאת, וקידם את המהלך בחודשים האחרונים במרץ רב, בהובלת עוזרו שיבי פרומן, אף הוא ציוני דתי, בנו של הרב פרומן זצ"ל, ובשיתוף פעולה עם ארגוני ההתחדשות היהודית.
פירון, עטור זקן בין המיצרים, הבהיר: "אני אורתודוכסי לחלוטין, אך אני רוצה את כולם יחד בכיכר העיר. אני מקווה שהשיח המשותף יחולל בי שינוי, אך שגם אני אשפיע בו ואחולל שינוי אצל אחרים." פירון הציג את הייעוד: "יצירת חברת מופת לאור חזונם של נביאי ישראל וברוחם של חכמי ישראל." פירון דיבר בשבח המחלוקת, שהיא יסוד מוסד בתרבות ישראל. "הפחד מהמחלוקת," אמר, "הבריח את השיח הישראלי אל השנאה והגזענות. אנו מביאים את המחלוקת אל לב הקונצנזוס."
את הישיבה פתח יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, אף הוא יהודי חובש כיפה ועטור זקן בין המיצרים, שהביע כמיהה לקיומו של אפיקורס יהודי, מאחר והבּוּרוּת היא האוייב הגדול.
הדוברים המרכזיים מבין הח"כים, היו שני היו"רים, קלדרון והרצוג. לאחר מכן היתה קריאה של חלקים ממגילת איכה, מפי הח"כים, וכל אחד הוסיף דברים על הפסוקים שקרא או סיפר סיפור אישי הנוגע לתשעה באב בחייו.
בין הקוראים והדוברים בלטו ח"כ שמעון אוחיון (הליכוד), שקרא בנגינה מרוקאית וסיפר על תשעה באב של ילדותו במרקש, ח"כ שולי מועלם ("הבית היהודי") והח"כ החרדי דב ליפמן ("יש עתיד"). מי שהפתיע בנוכחותו היה ח"כ משה פייגלין (הליכוד). בעבר יצאתי נגדו פעמים רבות בחריפות, וגם הוא הגיב בחריפות נגדי. אך שמחתי לראותו. הנה, מי שמייצג בעיניי את הקנאות והקיצוניות, מגיע אף הוא לכנס המשדר מתינות ויהדות שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום. כך חשתי ... עד שפתח את פיו, בדברים הזויים ומבולבלים, שהפגינו עד כמה הוא זר ורחוק מעולם ההתחדשות היהודית.
דב אלבוים מארגון בינ"ה היה הדובר המרכזי מטעם ארגוני ההתחדשות היהודית. בנימין יוגב – בוג'ה ממכון "שיטים", מכון החגים הקיבוצי, קרא מנבואת ישעיהו הנקראת בהפטרה בשבת שלפני תשעה באב, והצביע על הצורך להיאבק על צדק חברתי, כמרכיב מרכזי בהתחדשות היהודית (נושא שעלה גם מצד דוברים נוספים, ובראשם השר פירון).
אצטט לסיום מדבריה של שלומית רביצקי טור-פז, מנהלת בית מדרש "אלול". שלומית סיפרה על הרב ליכטנשטיין, מגדולי הרבנים של הציונות הדתית, שהשתתף בכנס משותף של נציגים מכל הזרמים ביהדות. הוא אמר, בדבריו, שבתנ"ך פעמיים מתכנסות כל החיות יחד: בתיבת נוח ובאחרית הימים ("וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ"). "אני מרגיש כעת שמבול בחוץ, אבל מייחל שנהיה ראויים ונכונים לאחרית הימים."
שלומית, בעצמה דתיה אורתודוכסית, שדיברה אחרי הרב גלעד קריב מהתנועה ליהדות מתקדמת (הזרם הרפורמי) אמרה שהתנאי לכך, הוא שנאפשר לכל אחד לשמור על צביונו הייחודי, לכבש להיות כבש ולנמר – נמר.

אהוד: תרומתי הצנועה לנושא היהדות בדורנו, וזאת חוץ מכתיבתי עצמה שכולה עומדת בסימן היהדות של תקופתי בישראל – היא ספר הראיונות על מחיר הציונות – "אין שאננים בציון", שחף מכל השמאלץ של התנועה להתחדשות יהודית, אשר ח"כ רות קלדרון היא בעיניי אחד מנציגיה המעצבנים ביותר. "אין שאננים בציון", ובו בין השאר הראיון החשוב עם גרשם שלום, אזל, והוצאת "עם עובד" מסרבת להוציא הדפסה חדשה שלו כי יש לה סופרים חשובים יותר לעסוק בהם.
שלא לדבר על כך שמעולם לא הזמינו אותי לדבר בבמות ה"התחדשות" הללו, ואולי טוב שכך, כי אני לא מסוגל לשבת ולשמוע שטויות מפי אנשים הדואגים ליהדות שלי ומנסים "לקרב" אותי אליה בעוד שהם עצמם רחוקים מאוד ממה שנראה בעיניי כיהדות שלי.

2. צרור הערות 17.7.13 [עדיין הייטנר]
* כל אימת שאני קורא או שומע את מגילת איכה, פסוק אחד מזעזע אותי במיוחד. פרק ד', פסוק י': "יְדֵי נָשִׁים רַחֲמָנִיּוֹת בִּשְּׁלוּ יַלְדֵיהֶן." והשנה קפצה אליי האסוציאציה על שלושת התינוקות שהתבשלו במכוניות הוריהם ששכחו אותם. ואין מתאימה להבעת התדהמה וחוסר ההבנה לאירוע הזה מהזעקה "אֵיכָה"?!

* כמעט כל הנסיעות שלי הן לבד (לעבודה וחזרה, נסיעות עבודה וכו'). אולם החלטתי השבוע על טקס שמעתה ואילך אעשה בסוף כל נסיעה – להסתובב אחורה, לוודא שלא נשאר אף אחד ולשאול בקול אם אין אף אחד. אני יודע שזה מגוחך, ובעיקר – אהיה מגוחך בעיני עצמי. אבל אם הטקס הזה יהפוך לרוטינה, לחלק בלתי נפרד מכיבוי הרכב ונעילת הדלתות, יהיה לחלק ממחזור הדם שלי, תקטן מאוד הסכנה שיקרה לי אסון של שכחת ילד, חלילה.

* אני משוכנע לחלוטין שאין מצב שאי פעם אשכח ילד ברכב. אבל אני בטוח שמי ששכח היה משוכנע בכך בדיוק כמוני. לכן, יש להיזהר מגישה של "לי זה לא יקרה", ולעשות מעשה; פתרונות טכנולוגיים ותרגול מהסוג שהצעתי.

* חבל שיש מי שרוקדים על הדם בשוביניזם נשי, באמירות שרק גברים שוכחים ילדים וכו'. בסטטיסטיקת מקרי מוות של ילדים שנשכחו ברכב בארה"ב, מתוך 150 מקרים – ב-83 הילד נשכח בידי האם וב-67 בידי האב.

* בליל תשעה באב התכנסו כ-150 איש, חילונים, דתיים, מסורתיים ואף מספר חרדים, רבים מהם צעירים ובני נוער, להתכנסות שאנו מקיימים זו השנה השלישית בקריית שמונה, כחלק מאירוע ארצי של כנס שדרות לחברה – "הלילה לא לומדים תורה". פתחנו בקריאת מגילת איכה. חילקנו את הקריאה של המגילה לחמישה קוראים, בניגונים של עדות שונות וזו הפעם השניה – גם קוראת אחת. עצם העובדה, שבאירוע שבין השותפים לו גם המועצה הדתית קריית שמונה וישיבת ההסדר קריית שמונה – אישה קוראת במגילה, זה כבר תיקון. אני קראתי את פרק ג', בניגון אשכנזי. לאחר מכן הנחיתי רב שיח בנושא הפריפריה הישראלית, בהשתתפות ראש עיריית ק"ש לשעבר פרוספר אזרן, ראש המועצה האזורית גליל עליון לשעבר אהרון ולנסי ופעיל המחאה עו"ד בועז גור מחיפה, ובהשתתפות הקהל. בחלק השלישי נערכו מעגלי שיח אל תוך הלילה, בנושאי חינוך וצעירים בפריפריה, בריאות בפריפריה ומעגל של "בני עקיבא" בנושא שנאת חינם. רוב המשתתפים היו מקריית שמונה, אך היו גם מקיבוצי הסביבה, ממטולה ומהגולן. היה אירוע חשוב מאוד ומשמעותי ביותר.

* גל הפגיעות בחיילים חרדים הוא שנאת החינם בהתגלמותה המכוערת ביותר. על גורמי אכיפת החוק להיאבק בה בנחישות. והנה, אני קורא על התארגנות פופוליסטית, פרובוקטיבית, באגף למשימות לאומיות בתנועה הקיבוצית, להקמת כוח מגן שילווה את החיילים לביתם בשכונות החרדיות. זהו רעיון גרוע, השופך שמן למדורה ועלול להצית בערה שסופה מי ישורנה. יש ללחוץ על המשטרה לבצע ביתר יעילות את תפקידה, אך חלילה לא להקים מיליציות חדורות רוח קרב.

* בערב תשעה באב, לאחר אירוע הפתיחה של שדולת ההתחדשות היהודית בכנסת, עליתי לאנדרטת חטיבת "הראל", לוחמי ירושלים בתש"ח. ליד האנדרטה עמדו שני נערים חרדים, קראו בדבקות וברגשות הערצה את שמות כל הנופלים. וחשבתי על הפער בין המיית הלב של הדור הצעיר, אל מול ההסתה השוטפת את מוחם. מי יגבר?

* את התנגדותי החד משמעית למועמדותו של שמואל אליהו לרב ראשי ביטאתי פעמים רבות בעבר. אולם זוהי סוגיה ציבורית, לא משפטית. אין ליועץ המשפטי לממשלה ולבג"ץ כל נגיעה בעניין.

* גדעון לוי הוא התגלמות התאוריה של תאודור לסינג אודות השנאה העצמית היהודית. מדובר באדם שכל נקבוביות עורו נוטפות שנאה יוקדת למדינת ישראל. כל עצמותיו תאמרנה שיר הלל לאויבי ישראל, ובראשם הנבזים שבטרוריסטים. מאמר השטנה האחרון של הנ"ל היה הסתה לחרם כלכלי על ישראל, כמו הגרועים שבאנטישמים.
ומשום מה, כלל לא השתוממתי למקרא השבחים שכתב עליו ועל עמירה הס – רון וייס (גיליון 856).

* מן הסתם, לוי מאוכזב מההחלטה האנטי ישראלית הצבועה של האיחוד האירופי להחרים את ההתנחלויות. הוא הסית לחרם טוטאלי על מדינת ישראל, והם לא שעו להטפתו.

* התשובה הציונית להחלטה – אף על פי כן!

* כאשר עצרת האו"ם קיבלה את החלטתה הגזענית והאנטישמית שקשרה את הציונות לגזענות, כינס ראש הממשלה יצחק רבין את ממשלתו והוביל החלטה על תשובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים חדשים בגולן. היישובים פורחים, וההחלטה כבר מזמן הושלכה לפח האשפה של ההיסטוריה.
אף שהעיתוי של כינוס מועצת התכנון במנהל האזרחי הוא מקרי, יש משמעות חשובה להחלטה על בנייה בגושי ההתיישבות ובבקעת הירדן. גם היישובים הללו יפרחו הרבה אחרי שהחלטת האיחוד האירופי תושלך לפח האשפה של ההיסטוריה.

* כל פטריוט ישראלי, תהיה עמדתו האישית בנוגע להתנחלויות אשר תהיה, חייב להתנגד בכל מאודו לצביעות המתחסדת והאנטי ישראלית הזאת.

* היה היה מובארק. מובארק סולק ובא טינטאווי. טינטאווי סולק ובא מורסי. מורסי סולק ובא א-סיסי. עוד זה מדבר וזה בא.
ובינתיים נמק בכלא המצרי כבר 13 שנה אזרח ישראל, עודא טראבין, שהורשע בריגול לטובת ישראל. עודא עדיין חי.

* כל הכבוד לשרת הבריאות יעל גרמן, הפועלת לביטול הפרטת אחיות בתי הספר.

* אחרי מפגש הַפִּסְגָה ההיסטורי בין שר התחבורה לסגניתו, יש להבהיר הבהר היטב: תפקיד סגן שר הוא תפקיד מיותר לחלוטין, אתנן פוליטי על חשבון משלם המיסים ותו לא. בראש משרד ממשלתי צריך לעמוד נבחר ציבור אחד, ותחתיו מערכת מקצועית של משרתי ציבור. כך זה במִנְהָל תקין.

* יעקב פרנקל? שיבושם לו.

3. עוגן ביטחוני
תוכנית הבנייה מחדש של צה"ל, לנוכח הקיצוצים בתקציב, מתבססת על השינוי בהערכת האיומים על ישראל. האיום של מלחמה כוללת, מתקפה של צבאות ערב על ישראל, ביבשה, בים ובאוויר – ירד באופן משמעותי. החליפו אותו איומים חדשים – טרור, ירי תלול מסלול, לוחמת סייבר, איום בלתי קונבנציונלי, מסע דה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.
ההנחה הזו מתבססת על שתי תובנות.
התובנה האחת, היא שמאז מלחמת יום הכיפורים, לא היתה מלחמה כוללת. הלקח של מדינות ערב ממלחמת יום הכיפורים, הוא שגם כאשר הפתיעו את ישראל באופן שהסבירות שניתן לשחזרו שוב בעתיד קלושה, המלחמה הסתיימה בפאתי קאהיר ודמשק. תובנה זו חוללה שינוי אצל סאדאת והניעה אותו לכיוון של שלום עם ישראל, תוך שהוא מתבסס על ההישגים המצריים הבלתי מבוטלים במלחמה – כמחיקת חרפת 67', שאיפשרה לו את הצעד האמיץ הזה. חאפז אל אסד יצר בעקבות המלחמה את תורת האיזון האסטרטגי – התעצמות סוריה עד שתגיע למצב של איזון אסטרטגי עם ישראל, כשלב בדרך למלחמה נגד ישראל. אסטרטגיה זו, הביאה לארבעים שנות שקט בגבול עם סוריה, פרי ההרתעה הישראלית.
את אסטרטגיית המלחמה הכוללת נגד ישראל החליפו הערבים באסטרטגיה של מלחמה בעצימות נמוכה, שבה היתרון האיכותי של ישראל פחות חד משמעי: טרור וטילים, לצד מערכת הדה-לגיטימציה שבעשור האחרון היא כלי מרכזי במלחמתם בישראל.
התובנה השנייה היא שהמצב הפנימי במדינות ערב, בראש ובראשונה בסוריה, וכן במצרים, בעיראק, בלבנון וייתכן מאוד שבעתיד הלא רחוק גם בירדן – החליש מאוד את צבאותיהם ולכן הסכנה שיתקפו את ישראל ירדה באופן משמעותי.
מאחר והתובנה הראשונה מבוססת על ההרתעה הישראלית, כלומר על כך שמדינות ערב מודעות ליתרון המשמעותי של צה"ל – המתבקש ממנה הוא שימור והרחבת היתרון הקונבנציונלי של ישראל, כאסטרטגיה למניעת מלחמה.
אולם התובנה השנייה מבוססת על המצב הפנימי במדינות ערב ועל היחלשות משמעותית של צבאותיהם, ולכן היא מאפשרת לישראל ניהול סיכונים על בסיס הנחה שאין לאוייב יכולת משמעותית לתקוף אותנו במלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין. לכן, ביכולתנו להרשות לעצמנו להקטין באופן משמעותי את מבנה הכוח הקונבנציונלי של צה"ל, ולהתמקד בשיפור המוכנות של צה"ל לאתגרים ולאיומים החדשים.
אין ספק שהתמונה המזרח תיכונית מאששת את ההנחה, שהסבירות למלחמה כוללת בעתיד הנראה לעין נמוכה מאוד. אלא שהניסיון מלמד, שמעולם לא היטבנו לצפות את העתיד במזה"ת. כל גורמי המודיעין הופתעו כאשר מצרים הכניסה את צבאה לסיני ערב מלחמת ששת הימים, סילקה את כוחות האו"ם, סגרה את מיצרי טיראן וחוללה את ההסלמה שהביאה למלחמת ששת הימים. אמ"ן שיכנעו את צמרת צה"ל ואת ממשלת ישראל בקונספציה שלפיה מצרים וסוריה לא תצאנה למלחמה בישראל ערב מלחמת יום הכיפורים – מחדל שעלה במחיר של קרוב ל-3,000 חיילים ישראליים (אף שהיום שרלטנים יוצרים רהביליטציה למחדל המודיעיני, כדי לקדם את הנראטיב שהמלחמה היא תוצאת "סרבנותה" של גולדה, כביכול).
כל גורמי המודיעין הופתעו מפרוץ האינתיפאדה הראשונה. אף אחד לא חזה את פלישת סדאם חוסיין לכווית, צעד שהביא לפרוץ מלחמת המפרץ. מערכת הביטחון, ברובה המכריע, האמינה בהסכם אוסלו ולא צפתה את הפרתו השיטתית ואת הפיכת הרש"פ לרשות טרוריסטית. וכך, לא רק אצלנו אלא בכל העולם. העולם המערבי הופתע כאשר היטלר פתח במלחמה. בריה"מ הופתעה כאשר היטלר הפר את הברית אִיתה ותקף אותה. ארה"ב הופתעה כאשר הותקפה בידי היפאנים בפרל הארבור. כל הסובייטולוגים בעולם לא חזו את קריסת ברית המועצות והגוש הסובייטי.
אך למה ללכת רחוק? מי צפה את אירועי "האביב הערבי"? מי צפה את הפלת מובארק? מי צפה את מלחמת האזרחים בסוריה? אותם אירועים, שהם הבסיס להערכת המצב החדשה של צה"ל, בעצמם הפתיעו את צה"ל ואת כל גורמי המודיעין בישראל. כך שיש לקחת בערבון מוגבל מאוד את יכולתנו לצפות את העתיד, ומכאן שעלינו להיזהר בנטילת סיכונים ביטחוניים על סמך אותן הערכות.
בכל הדוגמאות שהצגתי – בניתוח לאחר מעשה נראו כל אותם סימנים מוקדמים, שאילו נותחו כראוי מראש, לא היינו מופתעים ויכולנו להיערך אליהם אחרת. אולם עובדה היא, ששוב ושוב הקונספציות המודיעיניות לא עורערו בזמן אמת, חרף אותם סימנים.
אם משתמע מדבריי שאין מקום לניהול סיכונים ושעלינו להיות ערוכים לחלוטין לכל האיומים האפשריים – בהחלט אין זו כוונתי. אי אפשר לספק ביטחון מלא ולתת מענה מוחלט לכל איום. אי אפשר לקיים מדינה וצבא ללא ניהול סיכונים וללא נטילת סיכונים.
הביטחון הלאומי של מדינה אינו רק הצבא אלא לא פחות מכך החינוך, ההשכלה, התרבות, הרווחה, הבריאות, השיכון, התשתיות האזרחיות, כלכלה איתנה, לכידות חברתית, צדק חברתי, סולידריות. תקציב המדינה חייב לתת מענה הולם לצרכים הללו והוא אינו בלתי מוגבל.
תקציב הביטחון אינו המקור היחיד לצרכיה החברתיים של ישראל. מדיניות מיסוי צודקת ופרוגרסיבית יותר, למשל, עשויה להוות מקור משמעותי ביותר. שינוי מדיניות ההון-שלטון והצ'ופרים למקורבים, עשויה להגדיל באופן משמעותי את הכנסות המדינה (רק השבוע התבשרנו על הטבות מס בסך 15 מיליארד שקל לקומץ עסקים "מקורבים" וכנראה שהסכום גבוה הרבה יותר). וגם אם יעשו כל הרפורמות החיוניות, הדרושות לחיזוקו של המשק הישראלי, עדין אין מנוס מקיצוץ בתקציב הביטחון.
קיצוץ תקציב הביטחון אינו בהכרח קיצוץ בכוח הממשי. יש הרבה שומנים בצה"ל ובמערכת הביטחון, הרבה מפקדות מנופחות, יחידות כמו גל"צ שאינן צריכות להיות צבאיות, יש להעלות באופן משמעותי את גיל הפנסיה של אנשי הקבע שאינם ביחידות השדה ולהשוות אותו לגיל הפנסיה המקובל במשק הישראלי ועוד כהנה וכהנה.
ויחד עם זאת, כנראה שמתחייבת גם פגיעה מסוימת בסדר הכוח הקונבנציונלי של צה"ל, על פי ניתוח והערכת הסיכונים הצפויים.
עובדה זו, מחייבת את מדינת ישראל לגבש עוגנים ביטחוניים שיאפשרו לה נטילת סיכונים. עוגן כזה, למשל, הוא ההרתעה הגרעינית. אולם אסור למדינה שפויה להתבסס רק על הרתעה הזאת, שנועדה להיות אך ורק נשק יום הדין. עוגן נוסף, שאסור לוותר עליו, הוא גבולות בני הגנה.
בקעת הירדן בגבולנו המזרחי והגולן בגבול הצפוני, הם גבולות בני הגנה, המאפשרים נטילת סיכונים בבניין הכוח של צה"ל. וככל שנטילת הסיכונים גדולה יותר, ובתכנית הרב שנתית החדשה של צה"ל היא גדולה מאוד, כך חשיבותם של גבולות בני הגנה גדול יותר.
אלמלא היה הגולן בידינו במלחמת יום הכיפורים, וצה"ל היה מופתע בגבול הישן, בתוך שעות היו נכבשות טבריה וקריית שמונה, צפת וחצור ותושביהן היו צפויים לטבח המוני (אנו רואים היום, במלחמת האזרחים בסוריה, עד כמה אין בעיני הערבים שום חוקי מלחמה ומגבלות מוסריות כלשהן). מתקפת פתע כזו מיהודה ושומרון בגבול הקו הירוק, הייתה עלולה לפצל בתוך שעות את המדינה, שרוחבה בחלק מן המקומות היה 15 ק"מ, לכמה רצועות. כוחות האויב יכלו להגיע בנקל לת"א. מתקפה כזו עלולה היתה לסכן את קיומה של ישראל ואולי לחייב אותה להשתמש בנשק יום הדין, שעצם השימוש בו הוא אסון נורא.
גבולות בני הגנה חיוניים במלחמה קונבנציונלית ובמלחמה בעצימות נמוכה. במלחמה קונבנציונלית, הם נותנים מרווח לגיוס המילואים כדי לבלום את האוייב. במלחמה בעצימות נמוכה הם מרחיקים את טווח האש ממרכז האוכלוסיה הישראלית. בנסיגה מיהודה ושומרון לקו הירוק, השטח שאנו מגדירים כ"עוטף עזה" מקביל לגוש דן ולירושלים.
לכן, גבולות בני הגנה נחוצים תמיד. נחיצותם מתחזקת, כאשר המדינה נוטלת סיכונים. אם צה"ל יצמצם את סד"כ השריון שלו לנוכח הערכת המצב הנוכחית, אך בעוד חמש או עשר שנים התמונה האזורית והערכת המצב תשתנה, ניתן יהיה לתקן ולשנות מחדש את סדר העדיפויות הלאומי ואת סדרי העדיפויות בתוך צה"ל. ויתור על גבולות בני הגנה הוא בלתי הפיך (כיוון שחזרה אליהם כרוכה במלחמה עקובה מדם).
הלקח המרכזי מרעידת האדמה המתחוללת במזרח התיכון, הוא הכרה בחוסר היציבות המזרח תיכונית ולכן גם בקושי לחזות את העתיד. ומכאן, החובה להבטיח את קיומם של עוגני ביטחון, להבטחת עתידה של מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. השמירה על גבולות בני הגנה, כבסיס לכל מו"מ ולכל הסדר, היא עוגן ביטחוני שאסור לוותר עליו.