שנות המדינה
ביוגרפיה מאת אביבה חלמיש, ת"א 2013
ב-23 בינואר 1948, בעיצומה של מלחמת השחרור, בעת הפוגה קצרה בקרבות, התאחדה מפלגת "לאחדות העבודה" עם מפלגת "השומר הצעיר", והוקמה "מפלגת הפועלים המאוחדת" (מפ"ם). נציגי המפלגות התכנסו באולם "בית העם" בתל אביב. על שולחן הנשיאות ישבו יעקב זרובבל מפועלי ציון, לידו מאיר יערי מ"השומר הצעיר", ויצחק טבנקין מאחה"ע. הבמה היתה עטורה בדגלי הלאום והמעמד. כתובת: "המעפילים יעפילו" התנוססה על הקיר. לקול תופים וחצוצרות נערך מצעד הדגלים והקהל שר: "תחזקנה" ו"האינטרנציונל."
המפלגה החדשה ראתה את עצמה כמוקד הפעילות של האליטות ביישוב: הקיבוצית, התרבותית והביטחונית. במציאות של המלחמה היה ייצוגה של מפ"ם בקרב הפיקוד הבכיר בעל משמעות עצומה. רוב מפקדי החטיבות היו חברי מפ"ם, וכן סגן הרמטכ"ל ושני מפקדי החזיתות. רוב הקצינים הבכירים היו חברי "הקיבוץ המאוחד", ולכן במהלך המלחמה נהנתה תנועתם מיוקרה שתורגמה למעמד בתוך המפלגה.
מאיר יערי קיבל תעודת חבר מספר 8679 במקום תעודת חבר במפלגת השומר הצעיר מספר 1. (לאחר הפילוג במפלגה הוא זכה שוב להיות בעל תעודת חבר מפלגה מס. 1)
אבא שלי, חיים כהן, עם רוב חברי קבוץ גבת, הצטרף למפלגה החדשה. אבא שלי קיבל פנקס חבר בצבע אדום שבו נכתב: "פועלי כל הארצות התאחדו! / מפלגת הפועלים המאוחדת בארץ ישראל. / פנקס חבר מס' 25758 סניף גבת." על החתום בנקובר. בדפי התעודה הופיע הטקסט הבא:
המפלגה מאוחדת ביסודות המחשבה, במגמות המעשה ובהכרת ייעודו ותפקידיו של מעמד הפועלים בעם ובעולם.
א. המפלגה מאוחדת בראיית הציונות כפתרון לשאלת היהודים בדרך קיבוץ גלויותיו של העם היהודי וריכוזו הטריטוריאלי, תקומתו הלאומית, התחדשותו הסוציאלית, עצמאותו המדינית, החברתית, והתרבותית בארץ-ישראל. התפקיד המרכזי בחיי העם הוא הגשמה דחופה של הציונות בדרך של עלייה המונית, שתהא הולמת בהיקפה ובקצבה את זעזועי התקופה והכרעותיה: יצירת מקורות קליטה והתיישבות רחבת-מידות; שידוד מערכות סוציאלי לתקומת עם עברי עובד, מעורה בכל ענפי המשק והכלכלה, מחייה שפתו ומעצב תרבותו, עומד ברשות עצמו ומחשל עתידו הסוציאליסטי, תוך חתירה לברית עם המוני העמלים הערבים בארץ.
ב. המפלגה מאוחדת בראיית התפקיד ההיסטורי של המלחמה המעמדית-המהפכנית ושל הקמת – שלטון פועלים לחיסול הקפיטאליזם וכל צורות השעבוד הלאומי והסוציאלי – לכינון חברה סוציאליסטית אל-מעמדית ועולם של אחוות-עמים. המפלגה רואה עצמה חלק בלתי-נפרד של תנועת הפועלים המהפכנית במלחמה להדיפת כוחות הריאקציה הקפיטליסטית-אימפריאליסטית, המסכנת את שלום העולם, ולעקירת גילויי הפאשיזם, הגזענות והאנטישמיות; להבטחת העלייה הפוליטית והסוציאלית של המוני העובדים: לכיבוש עמדות-המפתח במשק ובמדינה בידי המעמד העובד; להגנת מדינות הדמוקרטיה העממית החדשה ולחישול ברית אמת של עמים שוחרי חופש ושלום. המפלגה תטפח קשרים עם תנועת הפועלים המהפכנית בעולם ותיתן ידה לאחדות בינלאומית לוחמת, מקצועית ומדינית, של מעמד הפועלים, שתיכון על עצמאותו הלאומית של הפועל בעמו ועל ברית אמיצה בין פועלי העולם וברית-המועצות, מדינת-הפועלים הראשונה, המקיימת את מפעל-הבנייה הסוציאליסטי הגדול של דורנו ומגשימה את ייעודיה ההיסטוריים של מהפכת אוקטובר – ייעודיו של מעמד הפועלים בעולם כולו. המפלגה, הממזגת את ערכי התרבות היהודית והאנושית ושואבת ממקורות התורה המהפכנית וממסורת-הגבורה של הסוציאליזם, תייסד את פעולתה בחינוך ובהסברה על השקפת-העולם ושיטת המלחמה המעמדית של המרקסיזם. המפלגה תשקוד על עיצובה של תרבות-עבודה עברית ובניין חיים חלוציים וסוציאליסטיים.
ג. המפלגה מאוחדת במקורותיה החלוציים והפרולטאריים, בשאיפתה למיזוג המלחמה המעמדית והיצירה הסוציאליסטית בעיר ובכפר, בבניין מפעל ההתיישבות העובדת והקיבוצית ובטיפוח התנועה החלוצית בקרב הנוער היהודי והפועלים היהודים בכל תפוצות הגולה ככוח מארגן ומדריך בחינוך, בהכשרה ובעלייה. המפלגה מאוחדת בהכרת שליחותה של תנועת הפועלים העברית בארץ ותפקידה הלאומי המשחרר של המלחמה המעמדית וההגמוניה הפועלית בציונות ביישוב. המפלגה תילחם לעצמאותה המעמדית של תנועת הפועלים בכל שטחי החיים ולחיזוק אחדותה של ההסתדרות הכללית ותשאף לאחדות לוחמת, מעמדית-מדינית של כלל פועלי ארץ-ישראל.

ואו, איזה מלל ארוך ברוח הימים ההם. סיכום הדברים בא לידי ביטוי בסלוגן של מפ"ם שהופיע תמיד מעל שם בטאונה "על המשמר": לציונות, לסוציאליזם, ולאחוות עמים.
לאחר המאורע הקשה והדרמטי של הפילוג ב"קיבוץ המאוחד" (שעליו כבר כתבתי), ונטישת המפא"יניקים, חל פילוג נוסף, כאשר על רקע סוגיית היחס לברית המועצות, לערבים, והחופש של טבנקין לפרסם מאמרים ב"על המשמר"; טבנקין, ואנשי הקיבוץ המאוחד עזבו את מפ"ם, והקימו את מפלגת "אחדות העבודה פועלי ציון".
במצב שנוצר עברו חברי גבת למפלגה החדשה, והתחילו לקרא את העיתון "למרחב".
רק ההורים שלי משום מה נשארו במפ"ם, והמשיכו לקבל את עיתון "על המשמר". (היה עוד אבא של חבר, סבא גולדהור, שהיה סוציאליסט, מותיקי מהפיכת 1905, ואפילו דתי).
שנים אחרי זה, היו ילדים שהדביקו לי את הכינוי "מאיר" על שמו של מאיר יערי, לכן מאוד הסתקרנתי לקרא את הביוגרפיה של מאיר יערי, שמעולם לא זכיתי לראות את פניו, או לשמוע את קולו, אלא רק רפרפתי לעיתים על דבריו המשמימים בעיתון.

הדמות שעולה מהביוגרפיה המרתקת של אביבה חלמיש מעוררת תמיהה. מה היה בו במאיר יערי, שהפך אותו למנהיג עשרות שנים, ועורר בזמנים מסויימים הערצה לדמותו (נתן יונתן חיבר לכבודו שיר הלל ושבח "אשרי האיש" שמו, ושורתו האחרונה: "ואת שיריו [שייריו] פרס לכל כפרוס פת לחם". עמ' 93) – ואיפשר לו להיות מנהיג יחיד במשך עשרות שנים.
הוא לא היה נאה ומושך כעמיתו יעקב חזן, לא נואם טוב, ודומה שאפילו היכולת האינטלקטואלית שלו לא המריאה. כתיאורטיקן הוא לא הגיע לקרסוליים של עמיתיו במפלגות הסוציאליסטיות באירופה, ואפילו לא לברל כצנלסון. דומה שספק אם הכיר את תורת מרקס על בורייה.
חלמיש מונה את כוחו בשלושה דברים: כריזמה, ארגון, אידיאולוגיה. (עמ' 273).
יערי שהוחזק כמנהיג "אידיאולוג", אידיאולוגיה קולקטיביות רעיונית, שאף תמיד להנהיג, לעמוד בראש, ולכן גם שינה את דעותיו ועמדותיו כך שיתאימו לרצון זה.
הנה סקירה קטנה של עמדותיו של יערי שבחרתי לדלות מתוך הביוגרפיה, לפי העקרונות שתמיד עמדו נר לרגליו: ציונות, סוציאליזם, ואחוות עמים. בשביל יערי תמיד הציונות היתה פרימט עליון. תורת השלבים (האטפים) שדגל בה, ראשיתה תמיד, "ציונות". ורק אחר כך השאר.
(פרופ' זביגנייב אורלובסקי הידוע יותר בשמו – זאב שטרנהל, שנהפך לימים ליועץ הטרור של ערפאת, טען בספרו בניין אומה או תיקון חברה, ת"א, 1995, כי לאבות המייסדים של הציונות הסוציאליסטית, הסוציאליזם והשוויון לא היו מטרה. מטרתם היתה בניין הכוח הלאומי באמצעות קליטת עלייה. בשבילם הקפיטליזם והרכוש הפרטי לא היו פסולים כל עוד שירתו את המטרה הלאומית. על מנת לבנות את האומה דרוש היה שיתוף פעולה בין-מעמדי. הסוציאליזם לדידם, לא היה אלא מיתוס מגייס).

לציונות
במערכת הבחירות ב -1949 עוד טרם הסתיימה מלחמת השחרור, לאחר הנסיגה מסיני ולפני כיבוש אום רשרש, וחתימת הסכמי שביתת הנשק, קראה מפ"ם להמשיך את המתקפה ולכבוש את כל שטחי א"י, בשעה שמפא"י קראה להגיע להסכם שלום על סמך השטחים שנכבשו עד אז. (עמ' 36).

מבצע סיני
אחרי מבצע סיני היה יערי מוכן לקלוט 250 אלף פליטים אגב סיפוח הרצועה, כדי להבטיח את השלום בגבולות. (עמ' 123) את עמדותיו אלו פרש בפני הפילוסוף סרטר בביקורו במרחביה ערב מלחמת ששת הימים.
למרות שהתנגד למבצע סיני התנגד יערי לנסיגה מסיני ומעזה ללא ערבויות מספיקות. (עמ' 128).

פרויקט דימונה – "להזדיין כשמזדיינים"
בניגוד לדימוי שלו, יערי תמך ב"פרויקט דימונה". יערי סבר בעיקר על רקע הידיעות בדבר פיתוח טילי קרקע במצרים, שמוטב שיהיה משהו בידי ישראל, והבהיר שיש צורך במאמצים מקסימאליים "כדי להזדיין כשמסביבנו מזדיינים". (עמ' 211)

ששת הימים
לאחר מלחמת ששת הימים דרש יערי "גבולות ביטחון", אגב הבטחת פירוז הגדה המערבית וסיני, אבל עמד על הכללת עזה, רמת הגולן, וירושלים השלמה, בריבונות ישראל. "חזרה לגבולות 4 ביוני כלל לא בא בחשבון." (עמ' 216) "אנחנו אף פעם לא אמרנו ששלום קודם לשטחים, אנחנו אומרים שלום וביטחון." יערי התנגד לתוכנית אלון גם מתוך חשש למעמדו. (עמ' 217)
"את הגדה יש לתת לירדן. בשום פנים לא לתת לפלסטינים עצמאות." (עמ' 218)
יש לספח את הגולן. "לא ייתכן שלום בלי הגולן." דיבר על פשרה בגולן אך התנגד להתיישבות ברמה. הוסכם שקיבוצי השוה"צ גשור ונטור יתפנו עם הסכם שלום.
יערי ניבא ש"סיפוח הגדה יביא לכך שבעוד עשר שנים ישתווה מספרן של שתי האוכלוסיות". (עמ' 215). הנה עוד הוכחה כמה מסוכן להתנבא. מעניין שהיום, 46 שנים מאוחר יותר, אומרים עדיין את אותה נבואה.
יערי התנגד בהחלטיות למדינה פלשתינאית, ושלל כל מגע עם אשף וערפאת. "מדינה פלשתינאית לא תוכל לקלוט את הפליטים ותהווה אירידנטה – מדינה שתכרות ברית עם אויבנו." הוא תמך באופציה הירדנית, וטען שגם את עזה יש לתת לירדן. (עמ' 220)
קשר עם ערפאת נראה לו מעשה אנטי-ציוני. (עמ' 221).
יערי גם התבטא באופן דומה לגולדה שאמרה "אין עם פלשתינאי", הוא אמר: "אינני מבין מה זו יישות פלשתינאית... יש עם ערבי שחי בפלשתינה." (עמ' 221)
יערי ניבא: "אם תוקם מדינה פלשתינאית יעופו טילים על תל אביב, ושדה התעופה בן גוריון." לכן הוא גם התנגד לנוסחת שם טוב יריב למו"מ עם אש"פ. (221)
הפגנת חברי מפ"ם נגד ההתנחלות היהודית בחברון גבלה בעיני יערי באנטי ציונות. ואפילו ב"בגידה לאומית." (עמ' 223)
יערי דרש את הוצאת חברי שי"ח, שדגלו בחזרה לגבולות 4 ביוני, וכמובן את חברי "מצפן" מקיבוץ גן שמואל, מהקיבוץ הארצי. (עמ' 225). הפעם הסילוק הוא על הפרימט הציוני.

לסוציאליזם – היחס לבריה"מ
ידועה אימרתו של קיסינג'ר שלישראל אין מדיניות חוץ, יש רק מדיניות פנים. מעניין, אבל היחס של יערי לבריה"מ סבב יותר סביב בעיות פנים מאשר בעיות חוץ. מקיאבלי אומר ב"הנסיך" ש"כל דבר נדון על פי תוצאתו," כלומר אם הוא תורם לנו להישאר בשלטון. כך גם תמיד היתה ההתייחסות לבריה"מ, פועל יוצא של האינטרס הפוליטי של יערי להישאר בשלטון. מזה נבע המאבק הקשה נגד תומכי סנה שהוצאו בכוח מהקיבוצים, המאבק נגד האופוזיציה השמאלנית במפ"ם שהתקיימה לאורך השנים. וכך גם הוויכוח במפ"ם על היחס למרדכי אורן, חבר מזרע, שנעצר בפראג כסוכן ציוני (עמ' 62), והיחס לאהרון כהן, חבר שער העמקים, שנאשם כמרגל, על קיום מגע עם סוכן זר סובייטי. יערי ראה את אהרון כהן "שמאלן נוקשה יותר מריפתין ופרי." (עמ' 135)
היחס לבריה"מ כתכסיס פוליטי אצל יערי התקיים מתחילת קיום המפלגה. בניגוד לטבנקין, יערי תמך בבן גוריון באופן חד משמעי בהחלטתו לפרק את הפלמ"ח, הפלמ"ח היה בעיני יערי "הצבא האדום של טבנקין." (עמ' 31)
ב-9 מרץ 49' הכריז חזן בכנסת: " בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי, היא מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית." יערי תפס מיד את ראשו בתוך ידיו ואמר: "צום וואס האטער עס געדארפט! (בשביל מה הוא צריך את זה?)" (עמ' 46)
יערי: "לדידי תורת סטלין היא תורת אמת ואין לגרוע ממנה," "סטלין הענק של המהפכה ולוחם שלום גדול." נכון הוא שיערי לא קיבל את אי הכרתו של סטלין בעם היהודי, ואת תורתו הלאומית שאין ליהודים שותפות בשפה, בטריטוריה, וביחסים הכלכליים, כפי שניסח בספרו, המרקסיזם והשאלה הלאומית, אבל בכל זאת טען יערי לזכות סטלין, "הוא תמך במדינה." (עמ' 83)

מרקסיזם-לניניזם או מרקסיזם ולניניזם
במרכז מפ"ם ב-1957 נקבע ש"הסוציאליזם עדיף על הקפיטליזם, אך יש דרכים שונות להגשמת הסוציאליזם, וצורות דמוקרטיות יותר מהדיקטטורה של הפרולטריון בבריה"מ." הוויכוח הגדול שהתנהל בוועידה היה אם להשאיר מקף בין מרקסיזם-ללניניזם. המונח "לניניזם" סימל את רעיון "הדיקטטורה של הפרולטריון" כפי שקיים היה בבריה"מ.
הוסכם לבסוף להוריד את המקף. מפ"ם תוכרז כמפלגה "מרקסיסטית ולניניסטית", ללא מקף. (עמ' 158)

לגלוגו של אלתרמן
על ההחלטה לבטל את המקף המחבר בין מרקסיזם ללניניזם לגלג נתן אלתרמן בשיר "המקף": אלתרמן כתב טור על "המקף הקטן שהורחק ממצע מפ"ם שעה שהוחלט להפריד בין הדבקים ולגרוס מעתה לא מרכסיזם-לניניזם כי אם מרכסיזם ולניניזם." דבר, 10 בינואר 1958, עמ' 2 ('הטור השביעי') חזר ונדפס ב'הטור השביעי', ספר שישי, 1975-1967, 2005, עמ' 56-58.
לאחר ההחלטה החליט יערי להבהיר את דבריו: "הננו מרקסיסטים אשר מחייבים יסודות ידועים של הלניניזם, ובייחוד את היסוד העיקרי שלו – הדיקטטורה של הפרולטרית." (עמ' 159)
כאן עולה התמיהה, לשם בכלל היה כל הדיון הביזארי הזה. האם יערי לא ידע ש"הדיקטטורה של הפרולטריון" הוא במקור עיקרון של מרקס ולא של לנין?
לאחר גילויי האמת על סטלין בוועידה העשרים של המפלגה, בה הוקיע חרושצ'וב את פשעי סטלין, הטיהורים, רצח ההמונים, ועלילת הרופאים, טען יערי שלא למהר להסיק מסקנות (עמ' 151) – ומיד לאחר מכן, הוא ניצל את הגילויים הללו נגד השמאלנים במפ"ם, ודרש מריפתין ופרי ללכת לקנוסה ולהתוודות על חטאיהם.
ב-1968, לאחר שדומה היה שמפ"ם נוטשת לחלוטין את "היחס המיוחד" לבריה"מ, כשעמדה על הפרק שאלת איחוד עם מפא"י, אחה"ע, ורפ"י, החזיר יערי למצע המפלגה אימרה המדברת על יחס חיובי לבריה"מ, "ארצות הסוציאליזם הנבנה", הפעם, מטרתו הייתה למנוע את האיחוד עם מפא"י. (עמ' 243).
רק ב-1982 ויתרה מפ"ם רשמית על הגדרתה כמפלגה מהפכנית והצטרפה לאינטרנציונל הסוציאליסטי המאגד מפלגות סוציאל-דמוקרטיות.

לאחוות עמים
למרות סיסמת "אחוות עמים" – יערי הביע התנגדות להחזרת הפליטים הערבים: "אין להחזיר ערבים, כי הם יהפכו לגיס חמישי." הוא התייחס בחיוב לאפשרות של טרנספר כמו שהיה בין יוון לתורכיה. כפר בעד כפר, רכוש בעד רכוש. (עמ' 27, 123) מובן שלא ויתר על האדמות שנוספו לקיבוצי השומר הצעיר.
ב-1954 היתה מפ"ם המפלגה הראשונה שקיבלה ערבים לשורותיה. יערי ראה בערבים מיעוט שהוא מוכן להעניק לו רק שוויון אזרחי ופועלי, ולא הגדרה עצמית. (עמ' 120) "הגדרה עצמית לערבים רק בירדן." (אז כולל יו"ש). הוא שלל את הקשר שלהם לערביי ישראל, וחודש לפני מלחמת ששת הימים כתב שהוא מתנגד לאידיאולוגיה של "יישות פלשתינאית" ולסיסמה של זכות ההפרדה כי יש בה סכנה של אירדנטה, וגייס חמישי. (עמ' 120).
יערי שלל את קיומו של עם ערבי-פלשתינאי בתוך מדינת ישראל, כזה המדגיש את זיקתו לחלק השני של אותו עם "ערבי פלשטינאי היושב במחנות הפליטים." – "מצב זה טומן בתוכו אירדנטה ומעמיד בסכנה את עצם קיומה של מדינת ישראל ואת ריבונותה." (עמ' 120).

החינוך המשותף מיערי עד שמואל גולן
בהשפעת מרקס*, האוטופיה של אפלטון, החינוך הסובייטי בנוסח "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו, ניסו בשומר הצעיר לשנות את מבנה המשפחה הבורגני.
"החינוך המשותף" הקיבוצי הגיע אצל "השומר הצעיר" לתבנית קיצונית בהרבה מיתר התנועות הקיבוציות, ואפילו לביזאריות מסויימת. הילדים נצטוו לא לקרוא להוריהם אבא או אימא, אלא בשמותיהם הפרטיים בלבד, והם נשלחו למוסדות חינוך רחוקים, במטרה לחנכם ברוח התנועה.
יערי לא תמיד רווה נחת מהמצב של המוסדות החינוכיים. הוא תהה האם שיטת החינוך בתנועה, אותה מוביל שמואל מילק גולן, בגיבוי ברטה ויעקב חזן, היא שיטה המחנכת דור בינוני.
ב- 1956 הרהר שאם זה יימשך "אנו ניקח איתנו את שליחותנו אל קברנו. יש לעשות חשבון נוקב." (עמ' 167) הוא ניבא ולא ידע כמה צדק, ועד כמה חששו זה יתגשם.
חיים, בנו של יערי, התגייס לתנועה כמדריך לפני הצבא. הוא התגורר בדירת אביו במקום בקומונה שהיתה בעיניו "שיכון זוועתי". ב-1961 התגייס לצנחנים וסיים קורס קצינים בהצטיינות. בהיותו מ"מ נפגע גבו באימונים, ובצעדת ארבעת הימים הפקיד מכתב בידי חבר ונעלם עם נשקו. במכתב הוא כתב: "המקום שנדחף אליו ע"י החיים, אינני מוכן לחיות בו. מצד אחד, המשק, התנועה, המפלגה, האידיאלים – נראים לי מיושנים, שרויים בנסיגה מתמדת. החברה הסוציאליסטית שלנו הסתאבה. אני חונכתי על זה. אינני יכול להסתגל ולהאמין במשהו אחר – ואינני יכול להמשיך בזאת. (עמ' 169)
בנוסף כתב על כשלונותיו בתחום הרומנטי. במשך שמונה חודשים חיפשו אותו עד שנמצאה גופתו.
יערי הצר מאד על כך שלא הבחין בקונפליקט כלשהו בינו ובין החֶברה.
בשנות השמונים, כאשר החליטו בקיבוץ מרחביה לבטל את הלינה המשותפת בבתי הילדים (בניגוד לדעת יערי), הוחלט להוריד את מרחביה למעמד "קיבוץ נלווה". זה עורר את חמתו של יערי על "השפלת" מרחביה, קיבוצו. (עמ' 247) בהזדמנות זאת ערך חשבון היסטורי עם הלינה המשותפת בבתי הילדים, ובמיוחד עם המקלחת המשותפת לבנים ובנות.
בתו רחל היתה מן הנפגעות משיטות חינוכיות אלו שנהגו במשמר העמק, ושהנהיג אותן איש החינוך שמואל מילק גולן. יערי כותב: "אני סבלתי הרבה בעד לינה משותפת שלחנו ילדה, את הבת הבכירה שלנו, בגיל שש וחצי למשמר העמק הרחק מהבית, שם היתה לה לינה משותפת. אחר כך היו מחנכים שלא הסתפקו בלינה משותפת, אלא הנהיגו מקלחת משותפת. המקלחת המשותפת גרמה פגיעות נפשיות רבות לבנות והשאירה בנפשותיהן צלקות." הבת שלי "עד היום ממש ברעדה נזכרת במה שהמקלחת המשותפת במוסד החינוכי הראשון שבקבה"א פגעה בנפשה." (עמ' 248)

(*קרל מרקס עצמו שמר על המשפחה הבורגנית. המשרתת בביתו, הֶלֶן "לֶנְכֶן", שנוצלה כלכלית ומינית, נמצאה הרה. מרקס לא הכיר באבהותו. הילד נשלח למשפחה אומנת, ורק לעיתים היה מתיר לו לראות את אימו, במטבח בלבד).

האופוזיציה ליערי
כדי לבצר את שלטונו בקיבוץ הארצי התנגד יערי לקבלת תעודת בגרות ב"מוסד" הקיבוצי (בית ספר) ולהליכת חברי קיבוץ ללימודים אקדמאיים. נותר הכרח להכשיר מורים. אלו שנקבע כי כשירים הם מבחינה אידיאולוגית להוראה, נשלחו לסמינר למורים. דווקא משם, מסמינר "אורנים", קמה ליערי אופוזיציה חזקה בשנות השישים.
"חוג אורנים" האזוטרי-מניכאי בראשות ד"ר יגאל וגנר, חילק את העולם ע"פ ניתוח מרקסיסטי מקורי ל"טובים" ו"רעים" ע"פ השתייכות להון פיננסי או תעשייתי. ע"פ ניתוח החוג, יערי נכלל ב"רעים", ואנשי החוג, בייחוד בנקו אדר, חתרו תחתיו. יערי כינה אותם "מוזיקנטים".
האם יערי הכיר גם את "התיאוריה" של החוג? לא ברור, מכל מקום פעולתו האופוזיציונית של בנקו אדר, וקבלת עקרון הפרישה ע"י חברו של יערי להנהגה - יעקב חזן, הביאה לבסוף לפרישתו של יערי מההנהגה.

הטעות של יערי
בשלהי 1971 יערי הודיע יערי על פרישה מתפקיד "המזכיר הכללי" בוועידת המפלגה הבאה. הוא קיווה שהתפטרותו לא תתקבל, והוא יתבקש לחזור. יערי שהתקנא בגולדה שהיתה לה עדנה בגיל 70, קיבל בכאב לב את העובדה שלא התבקש לעשות כן. (עמ' 205). מאז ועד סופו נאבק לעתים בקטנוניות פאתטית על שמו וכבודו.

ממרחביה לליזנסק ובחזרה
לפני מיספר שנים ביקרתי בליזנסק. לקברו של רבי אלימלך מליזנסק מגיעים חסידים רבים וגם תיירים מכל שכבות העם. רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק 1717-1787) היה אדמו"ר ומנהיג חסידי בדור השלישי לחסידות, מחבר הספר "נועם אלימלך". הוא נחשב אחד מגדולי מבססי החסידות בפולין, עד כדי השוואתו לבעש"ט.
באחוזת הקבר שלו מחלקים את תפילתו של רבי אלימלך: "אַדְּרַבָּה, תֵּן בְּלִבֵּנוּ שֶׁנִּרְאֶה כָּל אֶחָד מַעֲלַת חֲבֵרֵינוּ וְלא חֶסְרונָם, וְשֶׁנְּדַבֵּר כָּל אֶחָד אֶת חֲבֵרו בַּדֶּרֶךְ הַיָּשָׁר וְהָרָצוּי לְפָנֶיךָ, וְאַל יַעֲלֶה שׁוּם שנְאָה מֵאֶחָד עַל חֲבֵרו חָלִילָה וּתְחַזֵּק הִתְקַשְּׁרוּתֵנוּ בְּאַהֲבָה אֵלֶיךָ, כַּאֲשֶׁר גָּלוּי וְיָדוּעַ לְפָנֶיךָ. שֶׁיְּהֵא הַכּל נַחַת רוּחַ אֵלֶיךָ."
אחיו של רבי אלימלך היה רבי משולם זושא מאניפולי, או זוסיא מאניפולי. אמרתו הידועה: "אם ישאלו אותי בשמיים למה לא הייתי משה – אדע מה להשיב. אבל אם ישאלו אותי למה לא הייתי זוסיא - יסתתמו טענותיי."
מאיר ולד יערי – האדמו"ר ממרחביה, היה צאצא מצד אימו של רבי אלימלך מליזנסק. מסתבר שחסידות, או יותר נכון אדמו"רות, זו תכונה העוברת בגֶנים. (גם מרקס היה צאצא של רש"י והמהר"ל מפראג).
והנה תופעה מדהימה, בעוד שחסידוּת השוה"צ נעלמה ל"פח האשפה של ההיסטוריה", (ביטוי שהיה חביב על אנשי השוה"צ שעליה כבר כתבתי כאן:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00580.php
ובעוד שצעירי קיבוצי השוה"צ אינם יודעים כיום מיהו בכלל מאיר יערי – "תנועת החסידות", שנחזתה כהולכת ל"פח האשפה של ההיסטוריה", משגשגת, עולה ופורחת.
מה קרה כאן? איך התהפכה התחזית? איך קם לתחייה עולם האתמול? איך נעלם "עולם המחר?"
שאלה דומה עלתה בפניי בספרי על האוטופיה, "עלייתה ונפילתה של קבוצת קדושי פינסק", וכך כתבתי עליה:

"הקיבוץ" החסידי של פינסק (העולם של אתמול), משגשג. וכרגיל אצל יהודים הוא מתפלג לחצר "קארלין-סטולין" ולחצר "פינסק-קארלין". לאחרונה נפתח אפילו בית כנסת מפואר בקייב. בית התבשיל של פינסק-קארלין בירושלים אינו מספיק להכיל את כולם, ובמודעה באינטרנט הוא מפרסם: "אם אין קמח אין תורה" – בית התבשיל של פינסק-קארלין, מעניק 700 מנות חמות מדי יום למאות תלמידים, שלחלקם זוהי הארוחה החמה היחידה המגיעה לפיהם במהלך היום. הנהלת בית התבשיל מסבסדת את הארוחות החמות עבור אותם ילדים, למען לא יסבלו חלילה מחרפת רעב. במסגרת זו, מוענקים לתלמידים תבשילים מהבילים, טעימים ומזינים. "ונפש רעבה מילא טוב."
חסידות קארלין הקימה סניף בטבריה. רבי ישראל דב אודסר - חסיד קארלין, נטש את קארלין והפך להיות חסיד רבי נחמן מברסלב. בישיבת ברסלב היה תלמיד בשם ר' יואל אשכנזי, שהיה ידוע כתלמיד חכם, וכבדחן חובב הלצות. ביום בהיר אחד, חמד אשכנזי לצון לאודסר, הוא רשם פתק והטמינו בספרו של אודסר. בפתק היה כתוב: "מאוד היה קשה לי לרדת אליך תלמידי היקר, להגיד לך כי נהניתי מאוד מעבודתך, ועליך אמרתי האש שלי תוקד עד שיבוא המשיח, חזק ואמץ בעבודתך נ נח נחמ נחמן מאומן."
אודסר שמצא את הפתק היה בטוח שזהו מסר מרבי נחמן מאומן, והקים את פלג "הנחנחים", של חסידי ברסלב.
בכל שבת עדיין שרים בחסידות "פינסק-קארלין" את: "יָהּ אֶכְסֹף נֹעַם שַׁבָּת" של ר' אהרון הגדול מקארלין. בגבת, קבוצת קדושי פינסק, כבר לא שרים את "ירדה השבת" של יהושע רבינוב.
מאימת המוות מתחילה כל הכרה. כל בן תמותה חי בפחד מן המוות. בעיית המוות מסבירה את הצלחת "קיבוץ" – "פינסק-קארלין" ואת כישלון "קבוצת קדושי – נעלמה הדת. כשהעוני עבר, ופס מן העולם, עברה איתו האידיאולוגיה.
המוות הוא אוניברסאלי לעשיר ולעני. המאמץ להתגברות על הפחד מהמוות הוא נצחי. לכן גם הדת היא נצחית. מהו טעם החיים אם תכלית החיים היא המוות? בעיית המוות לא פתירה. האדם יצור פרדוקסאלי – האדם חי כדי למות. המוות לא ניתן להבנה על ידי השכל. רק הדת מנסה לפתור את הבעייה. אחרי הכול, המילה "קיבוץ" במקורה היא מילה חסידית. "הקיבוץ" החסידי של פינסק-קארלין משגשג כי הוא עוסק בחיים שלאחר המוות. בעיית חלוקת הרכוש אינה מספיקה יותר כדי לקיים את ה"קיבוץ" הסוציאליסטי.
"הדת" הציונית-סוציאליסטית נמוגה כמו בלון נפוח שהתפוצץ וכל האוויר פרץ החוצה. אם המצב החברתי יורע במאוד, ייתכן שיהיה צורך להקים "דת" זו מחדש.
ב-1938, כמעט ברגע האחרון, הצליח מרטין בובר להימלט מגרמניה. הוא השתקע בירושלים. בעמל רב קיבל תקן באוניברסיטה העברית למשרת פרופסור ל"סוציולוגיה של התרבות". בובר התעמק ברעיון "הקיבוץ". האם הקיבוץ הוא הפיתרון לבעייה החברתית בעם היהודי ובעולם כולו?
לאחר מלחמת העולם השנייה והשואה, פרסם בובר את הגותו בספר – "נתיבות באוטופיה". הניסיון הקיבוצי, הגדיר בובר, הוא: "אי כישלון למופת." לא "הצלחה למופת" – "אי כישלון למופת."
המרצה לכימיה אורגנית, פיזיולוגיה, ונוירולוגיה, באותה אוניברסיטה – הפילוסוף ישעיהו ליבוביץ, לעג לבובר, וכינה אותו: "a ladies` philosopher" - "פילוסוף לנשים". בובר, הוא קבע, "אינו פילוסוף מקצועי". לגבי הקיבוץ היתה לליבוביץ דעה שונה לחלוטין מזו של בובר: "אם ציפה מישהו שהקיבוץ יביא את גאולת האדם הריהו שוטה. הקיבוץ מילא את משימתו. הוא היה אותה צורת התיישבות שאפשרה את כיבוש הארץ בתנאי קיומו של הרוב הערבי והשלטון הזר. לא א"ד גורדון ולא שלמה לביא נתכוונו לכך, אך בפרספקטיבה היתה זו האפשרית היחידה להשתלט על הארץ בהתיישבות כמעט צבאית בדומה למושבות שהיו הרומאים מקימים. מכאן השאלה האם היום יש עוד זכות קיום לקיבוץ או שהוא גידול פרזיטי בגוף המדינה והעם... בעייתו של הקיבוץ היא גם בעייתו של רעיון הסוציאליזם כאידיאולוגיה חינוכית וכגורם מושך יהודים. הדרגה הגבוהה של שחרור האדם הושגה בארצות המשטר 'הקפיטליסטי' דווקא במשטר קולקטיבי האדם חופשי פחות."
ברוח דבריו של ליבוביץ, "קבוצת קדושי פינסק" הינה כישלון לא למופת של הרעיון הסוציאליסטי, אבל, הצלחה למופת ביישוב הארץ.
במילים אלו בדיוק גם השורה האחרונה של מפעלות מאיר יערי. "הדברים נדונים ע"פ תוצאתם." מעטים תרמו להגשמת הציונות ולהתיישבות היהודית בא"י כמאיר יערי. תרומתו ודאי גדולה מזו של בגין.
מה חבל שבעוד שמאיר יערי בנה, אלו שקרויים היום "שמאל" אינם בונים דבר.

הערה אחרונה: ביוגרפיה משלבת שני אלמנטים: היסטוריה וספרות. בביוגרפיה של יערי היו חסרים לי שני דברים. האחד אלמנט כלכלי: איך שלט מאיר יערי בתקציבים, איך הם חולקו, איך פעל מנגנון החלוקה. חלמיש מתארת את סוד שלטונו בחלוקת משרות בשיטת יד רוחצת יד." (עמ' 276).
והדבר השני היה חסר לי קצת "ספרות" עיבוי הדמות מעבר לציטוטים פוליטיים. בספרו של יובל נח הררי "קיצור תולדות האנושות" הוא טוען שאחד מהיסודות החשובים של האדם שנתנו לו יתרון על יצורים אחרים הוא "הרכילות". באמצעות הרכילות ניתן היה להעביר מידע.
בספר חסר קצת מה שקראו פעם בקיבוץ "רכילעס". איך היה יערי האיש. איך התייחס לאשתו, למשפחתו, לחברי הקיבוץ? מה חשבו עליו חברי הקיבוץ? מה אכל, מה שתה, מה לבש? מה עשה בזמנו הפנוי? האם הלך לתיאטרון? לסרטים? אהב מוסיקה?
בספר מוזכר שהיתה ליערי עצמאות כלכלית, היתה לו דירה בתל אביב ורכב אמריקאי מפואר צמוד עם נהג. הוא לא מסר את רווחיו לקולקטיב הקיבוץ כנהוג, וענייני הכספים שלו טופלו ע"י הקיבוץ הארצי. (עמ' 251) שנים רבות נסע מדי שנה להתרפא בסנטוריום יקר בשוויץ. מה היה ההסדר הכלכלי שלו עם הקיבוץ?
נכון, אין הביוגרפיה אמורה להיות כספרות החדית' העצומה על מוחמד שעסקה בכל פרטי חייו, אבל נחוץ היה קצת יותר כדי לעבות את הדמות. ציטוטים מנאומים או ממאמרים אינם מספיקים לצורך זה.

האיוּם הנורא מפחיד של יגאל קיפניס
יגאל קיפניס הטיף שנים רבות למסירת הגולן לדיקטטורת המיעוט העלאווי בסוריה, לדבריו יביא הדבר שלום לישראל, ללבנון, ולעולם כולו. קיפניס פירסם אף ספר תעמולה פסבדו מדעי שעסק בכך "ההר שהיה כמפלצת".
לפני שנה פרסם קיפניס ספר בשם "1973 הדרך למלחמה", בו האשים את ההנהגה הישראלית בעיקר את גולדה מאיר (ולא את המצרים והסורים) באחריות למלחמה. סאדאת לדבריו הציע שלום ואילו היא סירבה. כבר כתבתי על האשמת שווא זו של יגאל קיפניס: "יגאל קיפניס ומושג 'השלום' האורווליאני"
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00775.php
וכן על רצח האופי של גולדה:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00388.php
וגם הבאתי את דברים בנושא שפרסם הנכד של גולדה מאיר – שאול רחבי:
http://goldameir.org.il/archive/home/he/1/1152008571/1152008632.html
והנה, אחרי 40 שנה נחשף כי גולדה דווקא חתרה לשלום ולא התנגדה לו.
בפרוטוקולים שנחשפו מתגלה כי מצרים דחתה הצעה של ראש הממשלה גולדה מאיר לפתוח בשיחות חשאיות בחודש יולי 73. ההצעה ניתנה דרך קנצלר גרמניה וילי ברנדט.
"מעתה גורל הערבים הוא בידי עצמם," אמר אנואר סאדאת לשליח הגרמני לותר לאהן, שהעביר את ההצעה של גולדה. בהצעה אמרה גולדה כי "אין אנו רוצים את כל סיני, או את מחצית סיני, או את מרבית סיני. אין אנו מבקשים תחילת מו"מ בפומבי ואנו מוכנים לפתוח מו"מ סודי."
גולדה הבהירה כי "לא תיתכן חזרה לגבולות ה-4 ביוני 67'. הגבול צריך לעבור בין קווי ה-4 ביוני לקווי הפסקת האש. על קביעת קו זה אנו מוכנים לנהל מו"מ."
יגאל קיפניס לא ייתן לעובדות לערער את התיזה שלו, והוא כותב שבכך אשמתה של גולדה כבדה עוד יותר, כי היא הסכימה למשא ומתן רק בתנאי מוקדם שסאדאת יוותר על הריבונות המצרית בחלקים נרחבים של סיני. כאילו לא יכול היה סאדאת לבוא למו"מ ללא תנאי מוקדם במקום לצאת למלחמה.
כל ההתקפה על גולדה במאמר שמפרסם קיפניס ("הארץ" 10.7.13) מטרתה לבוא כפתיח לאיום הנורא של קיפניס על נתניהו. בדומה להיטלר שאמר "אני הומניסט," "היהודים אשמים בכול" ואיים: "אם יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה תצליח שוב לגרור את האומות אל מלחמת עולם, התוצאה לא תהיה בולשביזציה של כדור הארץ וניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה," – קיפניס מאיים על נתניהו שאם הוא לא יקבל את הצעת השלום של הליגה הערבית וכתוצאה מכך תבוא מלחמה אז "אנחנו", (קיפניס כאלוהים או כמלך משתמש בלשון הריבוי של הכבוד – Pluralis majestatis) "נחזור ונספר במחדלם אם כך ינהגו, תהיה אימתם של כל ראשי ממשלה בישראל..."

פחד אלוהים, "הנביא" קיפניס, פחד אלוהים!
קיפניס מלמד "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטת חיפה. האם כמומחה ביחסים בינלאומיים הוא אינו יודע שאין בנמצא הצעת שלום או יוזמה של הליגה הערבית, כי פשוט אין ליגה ערבית, או יוזמה ערבית, כי אין מדינות ערב.
עם מי חושב קיפניס ניתן לחתום הסכם שלום. עם אבא של מאזן? האם הוא מייצג את הפלישתינאים? הרי הוא שולט ביו"ש (ולא בעזה) רק מכוחו של צה"ל. האם הוא ישרוד שעה אחת אחרי נסיגת צה"ל מיו"ש? האם קיפניס חושב שניתן לחתום הסכם שלום עם סוריה? עם לבנון? עם עיראק? הרי מדינות אלו אינן קיימות יותר. כולן נהפכו למערבולת עדתית-דתית. איך ניתן לחתום הסכם עם צד שאינו קיים?
ולא נותר אלא חשוב על הסטודנטים שלומדים אצלו "יחסים בינלאומיים" באוניברסיטת חיפה. רחמנות. לאור זאת לא ברור כלל מדוע בעצם נטפלים לאוניברסיטת באר שבע?

ד"ר אסעד גאנם מרצה למדע המדינה מאוניברסיטת חיפה בהפגנת התנועה האיסלמית
בכפר כנא הפגינו 4000 ערבים-מוסלמים תומכי התנועה האיסלמית בישראל (שהיא תנועת בת של האחים המוסלמים במצרים), לטובת מורסי, ותנועת האחים המוסלמים במצרים. כצפוי השייח סלאח קרא למובילי המהפכה הצבאית במצרים לא לשחק לידי ארה"ב וישראל והמזימות שלהם נגד מסגד "הקצה" והעם הפלסטיני.
להפגנת ההזדהות עם "האחים המוסלמים" במצרים הצטרף גם ד"ר אסעד גאנם, מרצה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.
כתבנו לכם בעבר כי ד"ר גאנם סירב לראות בדברי מוחמד באמנת החמאס שלפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי. והנה עתה הכול מתבהר, הרי החמאס הוא סניף תנועת האחים המוסלמים של מצרים, והסעיף המדובר לעיל מובא כציטוט מפי חסן אל בנא מייסד התנועה. אין תימה איפוא שד"ר גאנם מזדהה עם דבריו.
הנה עוד תרומה של אוניברסיטת חיפה להבנת מדע המדינה ויחסים בינלאומיים.

אלן אלברט (אילן הלוי) – יהודי יורד מישראל שחבר לאש"ף, מת בפאריס בגיל 69
אלן אלברט, נולד ב-1943 בצרפת. אביו היה יהודי-תימני יליד ירושלים שירד מהארץ לארה"ב ומשם לצרפת, ואימו יהודייה מטורקיה. אלן אלברט עלה לישראל ב-1965, כאנטי ציוני. לדבריו, כדי להכיר את הסכסוך הישראלי-ערבי.
אלברט הצטרף לקיבוץ גן שמואל של השומר הצעיר ונישא לבת הקיבוץ. לאחר מלחמת ששת הימים הפיץ אלברט את משנתו על הקמת "מזרח תיכון סוציאליסטי" שיוקם לאחר מיגור הציונות, והריאקציה הערבית, ובעקבות זאת סולק מהקיבוץ, והצטרף עם בן הקיבוץ אסף אדיב, ורמי לבנה ל"מצפן".
ב-1970 פרש מ"מצפן" והצטרף לפלג המאואיסטי שכונה "הברית הקומוניסטית המהפכנית". הפרישה לטענתו היתה כדי להצטרף לתנועה הלאומית הפלשתינאית.
ב-1976 ירד אלן אלברט לצרפת, ושם חבר לארגונים פרו-פלסטיניים. רק אז לצרכי תעמולה שינה את שמו לאילן הלוי.
ב-1977 נסע לביירות ונפגש שם עם חברי אש"ף, וב-1982 קיבל תפקיד רשמי, בשכר, בארגון. בין היתר שימש נציג פת"ח באינטרנציונל הסוציאליסטי, נציג מטעם משלחת אש"ף בוועידת מדריד, חבר הוועדה המדינית של המועצה הלאומית הפלסטינית וסגנו של שר החוץ הפלישתינאי נביל שעת.
כפעיל אשף נטש אלן אלברט לחלוטין את חזונו הסוציאליסטי, הוא לא העז לבלבל את ראשו של ערפאת, וראשו של אבא של מאזן, בהבלים "מהפכניים מאואיסטיים", ומעולם לא יצא נגד הגזענות האנטישמית הערבית-מוסלמית.
אלן אלברט, הוא אילן הלוי, הפך, תמורת כסף – למשרת הריאקציה הערבית, סוכן (עמיל) קולברטור של הלאומנות הערבית-הגזענית-אנטישמית.

אילן הלוי, בעיית הלאום הפלשתינאי,
ומכחיש העם היהודי שלמה זנד
לפי עיתון "הארץ", (11.7.13) אילן הלוי הגדיר את עצמו כ"מאה אחוז יהודי, ומאה אחוז פלסטיני."
רגע, משהו לא ברור כאן. בהגדרה זו אילן הלוי מוכיח בעצם את טענתה של גלדה מאיר שהיא יהודייה-פלשתינאית. כמה לעגו לגולדה מאיר על הגדרתה זו.
לפי ויקיפדיה הצרפתית הגדיר עצמו הלוי כ"מאה אחוז יהודי ומאה אחוז ערבי," גם זה לא ברור.
לפי התיזה של מכחיש העם היהודי, שלמה זנד, הרי בצרפת, בניגוד לישראל – כולם, כולם, "צרפתים" השייכים ל"אומה הצרפתית", ובכן, האם היה אילן הלוי "צרפתי", או רק "יהודי- ערבי"?
מדוע השמיט הלוי מזהותו את צרפתיותו? הוא היה הרי אזרח צרפתי. האם לא השתייך לעם הצרפתי וללאום הצרפתי? ואולי גם המושג Nation – "לאום צרפתי" בעצם לא קיים?

אחרי מות, קדושים אמור
כמובן שנשיא הרשות הפלישתינאית, אבא של מאזן, הביע את צערו על מות הלוי בהודעה שפורסמה בסוכנות הידיעות הפלסטינית ואפא, ומי עוד הביעו אבל במודעה גדולה ב"הארץ"? המרגל לטובת הפשיזם הסורי, יוצא השומר הצעיר, חניכו של אלן אלברט (ומאיר יערי) מקיבוץ גן שמואל - אודי אדיב, שבניגוד לבן קיבוצו אורי אילן, שהתאבד ובלבד שלא לבגד בארצו ובעמו – בגד בארצו ועמו, לטובת הפשיזם הסורי. וכן, גם שותפו לבגידה רמי לבנה.
"כן יאבדו."

המלצה לסרט – ח'ייבר
למרות כל מאמציהם דודו אמיתי, מגבעת חביבה, רון וייס, ידידיה יצחקי, ורבים אחרים, לא הצליחו למצא אפילו ערבי-מוסלמי אחד שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים – גזענות ולא מופת מוסרי,ולמרות זאת הם ממשיכים לטמון את ראשיהם בחול.
והנה סדרה מצוינת (גזענית-אנטישמית) עולה עתה בימי חג הרמדאן הקדוש כדי לבדר את המוני המאמינים הערבים-מוסלמים ולהלהיבם לשנאת ישראל, הסדרה ח'ייבר. אני ממליץ לנמנים לעיל לצפות בסדרה, ולהבין מדוע זה הערבים צועקים תמיד בהפגנותיהם: "ח'ייבר ח'ייבר יא יהוד צבא מוחמד עוד ישוב..."
צפיה נעימה:
http://www.youtube.com/watch?v=oDzdMX4CXEM&feature=player_embedded
הרוצים לקרא את הסיפור האמיתי, כדאי לקרוא את צפיה, אשתו היהודייה של מוחמד.

על דאטפת אטיפוך - חרם על גדעון לוי
בסמוך למאמר המערכת של עיתון הארץ 14.7.13 (יום הבסטיליה) המתריע נגד סכנת החרם נגד ישראל מופיע מאמר דעה של גדעון לוי, מפלטו האחרון של הפטריוט, ובו קורא לוי להטלת חרם על ישראל שרק הוא לדבריו, יביא לסיום "הכיבוש". לוי כמובן קורא לעצמו "פטריוט".
כמובן שאין קשר בין החרם הערבי ל"כיבוש". החרם הערבי החל עוד בכלל לפני הקמת המדינה. אבל זה כמובן אינו מעניין את לוי.
http://he.wikipedia.org/wiki/החרם_הערבי
לגופו של עניין, מי שקורא לחרם מן הדין שיישא בתוצאות. יש להטיל חרם כללי על לוי, חרם בכל תחומי החיים. על דאטפת אטיפוך!

קרוסמן ומוחמד – המשומדים הבוגדים
גיבורי התרבות של עיתון "הארץ"
מרגל האטום, המשומד מרדכי וענונו, שהמיר דתו לנצרות, ונהפך למטיף אנטישמי קיצוני בשם ג'ון קרוסמן, שאותו הגדיר ישעיהו ליבוביץ כ"חלאת המין האנושי", נראה בעיני עורך עיתון "הארץ" אלוף בן כגיבור לאומי בדומה לסנודן האמריקאי.
אלוף בן, "מתי וענונו יהיה גיבור?" ("הארץ" 15.7.13)
באותו גיליון של "הארץ" מאשים המשומד שהתאסלם, האנטישמי הקיצוני שנהפך לחבר הפת"ח, אורי דיוויס, את ישראל בחיסולו של בן זיגייר. דייויס אגב שומר בסוד את השם הערבי-מוסלמי שהוענק לו בעת שהתאסלם, והשם אף לא ידוע למוסלמים המפרסמים את שמות המתאסלמים:
http://islam4jews.wordpress.com/488-2/
עליהם, על האנטישמי הנוצרי וענונו-קרוסמן, ועל האנטישמי המוסלמי דייויס-מוחמד, נאמר: "לבוגדים ולמלשינים אל תהי תקווה, וכל הזדים כרגע יאבדו, וכל אויביך וכל שונאיך מהרה יכרתו."

צ'רלי ביטון ושובה של "התנועה הפרוטסטנטית"
יום לפני 14 ביולי, יום הבסטיליה, ושנתיים לפתיחת תנועת המחאה, התחדשה בתל אביב תנועת המחאה בהפגנה בת 4000 איש (מספר זהה למפגיני האחים המוסלמים בכפר כנא).
בהפגנה קרא צ'רלי ביטון ללמוד מהמצרים איך לשנות את המדינה ולהחריף בהתאם את המחאה.
המסרים של המחאה, יוקר המחייה, מצוקת הדיור, והצורך לשנות את סדר העדיפויות החברתי כלכלי חשובים ביותר. אבל אם הדובר הוא צ'רלי ביטון ואלו הם דבריו, הכישלון מובטח.

[עד כאן דברי נעמן כהן]