הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"ב

בוקר אחד קמנו, ולא מצאנו את יום-טוב ששון ואת דני אלעד. איש לא טרח להסביר לנו מה קרה להם. ההיגיון אומר שהם שוחררו – ככה לפחות הובטח להם, משום שהם הפנימו את "התיקון", אבל באי הזה ההיגיון הוא לא תמיד יועץ טוב, וחוץ מזה, האווירה השוררת באי הזה היא אווירה של עמימות, השפוט לעולם איננו יודע מהו גורלו, ומה הסיכוי להשתחרר מבין הגדרות והחומות כאן. אסור לנו לשאול שום שאלה, ואנחנו לא שואלים את המדריכות, בוודאי לא את החיילים היווניים, אבל בינינו אנחנו מדברים הרבה על כך בתקווה שהשיחות שלנו יגיעו אל ההנהלה.
כשחזרתי לביתן מ"הסיור" שערכו לנו החיילים, חשתי כאילו חזרתי לדירה שלי ברמת-גן. בעצם, הביתן הוא הבית היחיד שיש לי, כי הדירה שהיתה רשומה על שמי, שייכת היום לסטלה. מעניין אם יש לה הרהורים כלשהם עליי, אם מזיז לה בכלל שאני מתענה כאן, והיא חוגגת על הרכוש שהיה פעם שלי.
לפני שאשכח: עוד שפוט אחד נעלם, ואני לא הצלחתי לקלוט את שמו. הוא הגיע לפני כשבועיים לבוש בבטלדרס כחול (בארץ כנראה כבר קר), בג'ינס ובנעלי התעמלות, זרק את התרמיל שלו על המיטה הפנויה וזרק שאלה אל חלל הביתן:
"איפה אפשר להשיג סיגריות?"
הוא לא שאל איפה אפשר לקנות סיגריות, כי הרי רוקנו את הכיסים שלו מכסף ואת התרמיל מכל דבר חד ומכל דבר שיכול להצית אש. מאז שאני כאן אני מכיר רק שני שפוטים מעשנים כבדים, שקיבלו תחליפי סיגריות, אותם הם מוצצים כל יום כל היום. לאחד קוראים בוריס קלינסקי, ולשני עופר פלאי (או סלעי– מה זה משנה?)
העישון אסור באיסור חמור באי הזה. איש לא נתפס עד כה מעשן, כי העונש נע בין "הגשר על נהר קוואי" ובין "השיפוץ" – איש לא רוצה להתנסות באף אחד מן העונשים האלה, אפילו שעכשיו כבר לא כל כך חם, ואולי השהייה מתחת לפח שם איננה חד-כיוונית כמו בחודשי הקיץ.
והנה, נכנס הבטלדרס הכחול ושואל איפה אפשר להשיג סיגריות. איש לא ענה לו. בדיוק חזרנו מסדנה מייבשת במיוחד, היינו שפוכים על המיטות מחכים שהמקלחות ייפתחו. קשה להפגין במצב זה אורך רוח כלפי "ירוקים" מסוגו של הבטלדרס הכחול.
"חבר'ה, איפה אתם משיגים סיגריות, לעזאזל?"
אחד או שניים הרימו מעט את הראש, שצנח מיד חזרה אל הכר.
"מה זה, בלעתם את הלשון?"
יוסי דנילוב התנדב לענות:
"קודם תגיד שלום, תציג את עצמך, מקצוע, עיסוק. איפה הנימוסים שלך?"
"זה הסיפור? כל האישְׁיוּ הוא הנימוסים שלי! אז קוראים לי… (ואני לא קלטתי את השם, ותיארתי לעצמי שלמחרת, בסדנה, הוא יהיה חייב לומר את שמו ולהודות שהוא לצערו נולד גבר וכולי וכולי), אני פסיכולוג, נשוי לשעבר, אבא לבת, שלא ראיתי מזה חודשים, ועכשיו תענו לי, סוף סוף, איפה ניתן להשיג סיגריות?"
"אתה פסיכולוג? אתה הפסיכולוג הראשון שהגיע לאי. תהיה לך פה הרבה עבודה – כולם פה בדיכאון. אתה פסיכולוג קליני?"
"חבר'ה, אל תוציאו לי את הנשמה, אי-פה אפ-שר ל-ה-שיג סיגריות?"
"אין. אי אפשר. באי הזה אסור לעשן, גם לשפוטים וגם למדריכות. אוי לך אם יתפסו אותך מעשן!"
"מה אתה מדבר שטויות? אני לא יכול בלי... אני אשתגע! מה קרה לכם, אתם? אני מעשן כבד – שתי חפיסות ביום מינימום! אם אין לי ניקוטין, אני בקריז. חבר'ה, זה לא צחוק, באמת, מה קורה פה?"
"אם הצהרת שאתה מעשן, תוכל לקבל תחליף סיגריות עם ארומה של ניקוטין. יש פה שניים שמוצצים את זה כל הזמן, וזה מרגיע אותם."
"אל תעשו צחוק, מה זה תחליף? מה זה הצחוק הזה? אני כבר שעתיים לא עישנתי. עוד עשר דקות, רבע שעה, ואני מחליף צבעים! אל תגידו לי שגם החיילים שמסתובבים פה לא מעשנים! אני בשביל סיגריה מוכן לעשות מעשי ייאוש – פעם, כשעוד הייתי סטודנט, עשיתי מילואים בצאלים, ואני ממשש בכל הכיסים, ולא מוצא כלום, אבל כלום, ובאוהל כולם שומרי בריאות וזורקים אותי החוצה כל פעם שאני מדליק סיגריה, אז קפצתי לחימוש, סחבתי ג'יפ, נסעתי לבאר-שבע, דפקתי למוריץ על הדלת עד שיצא בתחתונים ונתן לי עשר חבילות. כשחזרתי כבר חיכו לי ונכנסתי ישר לרס"ר, קיבלתי שבעה ימים ואלפיים שקל קנס. אי אפשר להתקיל אותי ככה. החיילים פה, מה הם? טורקים? יוונים? הם לא מעשנים כאילו?"
"הם כן. הם היחידים על האי שמעשנים, אבל אסור להם בשטח המחנה – רק בקסרקטין שלהם. בוא, הנה, המקלחות פתוחות. תתקלח, תרגיש יותר טוב. אל תחמיץ."
אבל הבטלדרס הכחול לא הלך למקלחות. כשחזרנו עם המגבות על העורף נקיים ונינוחים, ראינו אותו שוכב על המיטה, מחייך אל העולם ומפזר סביבו טבעות עשן. לא פעם יצא לי לקנא במעשנים, שמתרווחים להם עם כוס קפה ביד אחת, וסיגריה ביד השנייה, נמוגים בתוך ענן עשן, כשהם מצמצמים את הרווח בין העפעפיים, ונדמה לך שהם ברקיע השביעי, ורק אתה בגלל עקרונות ובגלל ההבטחות של אבירי הבריאות אינך מתנסה באושר העילאי הזה.
ידענו שהוא ישלם על זה ביוקר. למחרת הוא כבר לא היה בביתן, ולא הגיע לסדנת התיקון. מסתבר שהוא התגנב אל תוך הקסרקטין, כשהחיילים היו במשמרות, וגנב את כל חפיסות הסיגריות שמצא על הכונניות – כדי שיהיה לו מלאי לתקופה ארוכה. החיילים הדביקו לו בלילה איספלנית על הפה שלא יעיר את השפוטים, כבלו אותו באזיקים, ולקחו אותו ל"שיפוץ". אני לא זוכר שפוט אחר שזכה לשהות בביתן שלנו כל כך מעט זמן.

אֵלה הבטיחה בזמנו שמדי שבוע תהיה לנו שיחה בה נוכל לשפוך את ליבנו. היא כנראה נבהלה מפרץ הרחמים שמילא אותה ואשר בגללו שיחררה שני שפוטים. בינתיים אנחנו ייגענו את מוחנו מה ניתן לומר בשיחה כזאת שיחדור ללב האבן שלה, משהו שלא דומה למה שאמרו יום-טוב ודני, משהו חכם ומרגש, לא מחניף, אבל גם לא ממש מתריס, משהו שיעשה רושם של היגד כן.
עברו מיספר שבועות, ולא היה זכר לשיחה. בינתיים הסדנאות קוצרו בשעתיים, ובמקומן הראו לנו סרטים דוקומנטריים: הרבה לידות עם סיבוכים שונים, תפירת פי הנרתיק, ניתוחים קיסריים עם תקריבים מבהילים, טיפולי פוריות הדומים יותר לעינויי אינקוויזיציה.
באחד הימים הוקרן סרט תיעודי על החיתאן בסודן – עשרות טקסים בהם כורתים לילדות בנות שמונה את הדגדגן, והן מעוטפות, לאחר מכן, כשהן מדממות, בסמרטוטים צואים. מי שסובב את ראשו כדי לא לראות את הזוועה, היו מעמידים אותו ומרכיבים על ראשו קסדה, שמתוכה רואים את הסרט בתקריב. חובשי הקסדות יללו ובכו, ואז הדביקו להם החיילים איספלנית על הפה.
בתום אחד הסרטים הופיעה מלומדת שוודית שהרצתה על חבות הגברים כלפי הנשים: הגברים קיבלו שירותי בישול, ניקיון, אירוח ומין מהנשים, הנשים לא זכו מעולם להכרת תודה על סבלן בימי טרום וסת, בהריון, בלידה, בהנקה, בייסורי גיל המעבר – הגיע הזמן שהגברים ישלמו את המחיר של כל השירות שקיבלו, ועל כל הסבל שסבלו הנשים בכל מה שכרוך במין, כאשר בו בזמן הגברים רק נהנו ממנו. היא אספה נתונים על אוכלוסיית העולם הנאור מתקופת האבן ועד היום, על ההכנסה לנפש בכל דור ודור, והגיעה למסקנה שהגברים צריכים לשלם לנשים לפחות סכום של 375 טריליון דולרים. המלומדת (שקשה לבטא את שמה. מה לעשות? היא שוודית!) דורשת שיוחק חוק, לפיו כל גבר מגיל 25 עד 65 ישלם, בנוסף למס הכנסה, גם "מס גברים" בסך 10% מכלל ההשתכרות שלו. כיוון שהמיסוי יתאפשר רק בארצות נאורות, בהן התקבלה המהפכה הפמיניסטית בברכה על ידי העמים והממסד הפוליטי, הרי שמדובר בפחות ממיליארד גברים עליהם יוטל המס – פירוש של דבר שהגברים יוכלו לחסל את החוב תוך דור אחד, מקסימום דור וחצי.
בהמשך פירטה המלומדת את ההליך החוקתי הנחוץ בארצות אירופה וצפון אמריקה. ולסיכום דבריה היא ציינה: אם הפרויקט הזה יעבור בהצלחה, אם בכל המשרות הממשלתיות יהיו לפחות 50% נשים, אם שכר הנשים יהיה לפחות שווה לשכר הגברים, אם תטואטא כל הספרות השוביניסטית אל אשפת ההיסטוריה, ואם הגברים יישאו מהיום ואילך בעיקר נטל גידול הילדים כדי לכפר על התעלמותם מהחובה הזאת במשך דורות – אם כל אלה יבואו על תיקונם הנכון – אז, ורק אז, יהיה אפשר לדבר על תחילתו של שיתוף פעולה ועל הרמוניה בין שני המינים. עד אז, על הגברים לשלם, ובריבית, על כל העוולות שהם גרמו במשך דורות.
בתחילה לא היה ברור לנו מדבריה של המלומדת אם היא מתכוונת לאותו החוק שהציעה בזמנו חברת הפרלמנט השוודי גודרון שיימן, או שמא מדובר במס נוסף. זכור לי כי שיימן דיברה על אלימות הגברים נגד נשים, שבגללה צריך כספים כדי לתת דיור לנשים המוכות. מניין ייקחו את הכסף? מהגברים – מכל הגברים המכים וכאלה שאינם מכים, וגם מהמוכים כמו בעלה של עורכת ה"סאן" שהכתה את בעלה עד זוב דם, והוא סירב להתלונן כדי לחסוך מעצמו השפלה נוספת. הסתבר לנו שהמלומדת השוודית מדברת על דבר אחר לגמר – על שירות ועל סבל, שאיננו קשור באלימות כלפי נשים. זהו מס מתקן עוולות מן העבר. כלומר, מדובר בשני מיסים שנועדו לגברים בלבד.
באשר לעצמי – אני ממש לא דואג – אם אצא מכאן אי פעם, אצא בלי פרוטה, בלי רכוש ובלי עבודה, והמס הזה מדבר על אחוזים מההכנסה – המהפכה תצטרך להסתדר בלי התמיכה שלי.
ההרצאה של המלומדת השוודית הפכה על פניו את הדיכאון שתפס את כולנו למראה הניתוחים והלידות וההתעללות בילדות קטנות. לאחר הסדנה, תוך המתנה למקלחת, לא חדלנו לדון בסוגייה.
"אולי אפשר להתמקח עם שלטונות המס," אמר איציק באר ברצינות תהומית, "אני הרי שילמתי טבין ותקילין עבור המין שקיבלתי – אני לא חייב לאף זונה אפילו אגורה אחת! היו כמה זונות מכוערות באופן מחריד, ואני שילמתי להן מחיר של יפות. לפחות על שירותי מין צריכים להפחית לי את המס. אני לא מכיר הרבה נשים שמוכנות להעניק סקס ללא תשלום, וכשזה קורה – זה נקרא הענקת חסדים, כמו לקבצן!"
"ואני," החרה החזיק אחריו פיסקופ, "אני החזקתי עוזרת בשכר מלא, ושילמתי עבורה, לא רק ביטוח לאומי, אלא גם את מס ההכנסה, שהיא היתה חייבת. זה היה התנאי שלה, אחרת היא לא היתה מוכנה לנגוע בסמרטוט רטוב."
"ואני," הוסיף ברקו האדריכל, "אני עשיתי הכול ב'סלף סרוויס', גם את המין וגם את שטיפת הרצפות. אני לא חייב כלום."
"לא יפה," פנה פיני אפריאט ברצינות גמורה, "לא פייר, תמיד יש כאלה שמשתמטים מתשלום מיסים, ורק הפראיירים מהמעמד הבינוני כמוני נאלצים לשלם גם עבור הפרזיטים והעלוקות. תתביישו לכם!"
אפילו על שפתיו של שמעון מאט עלה חיוך קטנטן.

המשך יבוא