הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"ג

הרוע הולך ומשתלט עליי – אני חש בלב שמחה לאיד כשאני רואה כיצד החדשים נכשלים בהבנת המציאות שם וכאן, באי שלנו, בדיוק כפי שאנחנו נכשלנו וממשיכים להיכשל. יש איזה תענוג שטני להיווכח שלא רק אתה שלומיאל. אני מכנה את האי – "האי שלנו", כי על פי התחושה שלי, אני אמור להתגורר בו הרבה זמן, זמן אמורפי שקשה מאוד לאמוד אותו: בתחילה הייתי סופר את מספר המקלחות ומנסה לזכור בראש, אך כאשר נחתו עלינו הסדרות "המעשיות", המקלחות הפכו לנדירות ובזמנים לא זמנים, כשאנחנו נאלצים להחזיק בו זמנית את "התינוקות" הצורחים עד לב השמיים. אני מניח בצורה גסה שאני באי למעלה מחצי שנה, כי באתי באביב, ועכשיו מתקרב כבר החורף, ואולי כבר חורף, ואולי כזה הוא מזג האוויר באי הזה בחורף – מעט גשם, וממש נעים – לא קר ולא חם, והמזגנים שותקים. לולא הסדנאות והמנטרות והסדנאות המעשיות וכל שומרי החוק כאן – אפשר היה להתייחס אל האי כאל מקום נופש, כמו כל האיים היווניים בימים הטובים.
אז הזכרתי את החדשים – בדיוק כשאֵלָה החליטה לקיים שוב "שיחת נפש", הגיע אלינו בחור צעיר בשנות העשרים שלו, שמו עדי אלקבץ, והוא התייחס אל ההבטחות של אֵלה באורח מילולי:
"את מבטיחה שמה שאומר לא ישמש ראייה נגדי?"
"עדי, תתרגל שגם בשיחה שפוט איננו שואל, הוא רק מגלה את מה שרובץ על ליבו."
"אבל איך אני יכול...?"
"אם לא תסתגל לתנאים, נחייב אותך לשתוק. אתה לא שואל אותנו מאומה. הבנת?"
"כן, המדריכה הראשית."
"דבר כבר!"
עדי הביט לצדדים, מבקש סעד במבטים שלנו:
"אני פה בגלל טעות. הטעות היא שלי, אני אמרתי 'כוס אמק על כל המהפכה!' אבל כל זה בטעות, באמת שאני לא אשם. היתה כאן מלכודת, וזה לא פייר! אני הייתי מנהלן במעונות הסטודנטים, אתם יודעים – תיקונים, אחזקה, כאלה..."
"אנחנו יודעות. הכול רשום אצלנו. גש לעניין!"
"אז סטודנטית אחת עשתה לי עיניים, והיא הייתה כוסית באמת שקשה לסרב, ואני לא מתייחס אליה, כי ככה למדנו בקורס לגבריות חדשה, שם אמרו לנו שאפילו אני כבר בפנים, והיא מצייצת..."
"דלג, דלג. אנחנו יודעות מה לומדים בקורס."
"אז אני לא מתייחס אליה, ואז היא מזמינה אותי לטפל בכיור של המקלחת, אמרה לי שהוא סתום. ואני נכנס אליה עם הסרבל ועם ארגז הכלים, והיא אומרת לי, עזוב, אין שום סתימה ושום ציפורים, אני רוצה אותך. ואני אומר לה שאני לא ממש נקי, והיא אומרת שאין דבר, נוכל להתקלח ביחד. ואני אומר לה או קיי, אבל קודם תחתמי כאן שאת הזמנת אותי אלייך, ואני לא כפיתי את עצמי. ולא היה לי ההסכם המודפס, כי אני בעבודה, לא בבילויים, ואני כתבתי לה כמה דברים שלמדנו בקורס על נייר של מחברת, והיא חתמה בלי בעיות, ואני התפשטתי, והיא דווקא חיכתה קצת, ואז גם היא התפשטה, והיא ממש... ופתחה את החמים, והיה כיף..."
"דלג!"
"ואני מנגב אותה, והיא אותי, ואני שואל אותה אם יש לה קונדום, כי אני באתי לעבודה, ולא לבילויים, והיא אומרת שיש לה אבל לא צריך כי היא רוצה אוראלי. אז אני מתכופף..."
"דלג!"
"המדריכה, זה חשוב, הפרטים חשובים!"
"תמשיך!"
"ואחרי זה היא מתכופפת, לוקחת את הזין (מותר להגיד זין?) – והיא לוקחת ומכניסה אותו לפה, והיא יודעת את המלאכה, ואני כבר הייתי חם אש, ולא הצלחתי להתאפק..."
"אתה מוכן לדלג?"
"המדריכה הראשית, תאמיני לי שזה חשוב – ואני רוצה להוציא, כדי לא להשפריץ לה בתוך הפה, והיא מחזיקה אותי ומוצצת בתיאבון כזה, ואני כבר לא יכולתי להחזיק, והכול נשפך לה בתוך הפה. ואז היא מוציאה אותו, וסותמת את הפה ובורחת מהר למקלחת, ואני הייתי בטוח שהיא נגעלת ורוצה לירוק ולשטוף את הפה, ואני מתנצל ואומר לה שרציתי להוציא, ולא הספקתי. והיא לא עונה, היא שמה בפנים, במקלחת, ולא יוצאת משם הרבה זמן, ואני חושב מה קורה? והיא בטח כועסת עליי, ורק אחרי הרבה זמן נודע לי מה באמת קרה: היא נכנסה למקלחת, כשהזרע שלי בפה שלה, הוציאה מזרק גדול, שאבה את הזרע מתוך הפה, והשפיכה אותו לתוך הכוס שלה, וככה נכנסה להריון ממני. היא לא הכחישה שהיא עשתה את זה. היא לא הכחישה את העובדות גם בבית המשפט. העניין הוא שמיד לאחר שילדה, באו אליי שני שוטרים עם צו של שופט והביאו אותי לבדיקת רקמות. הבדיקה הראתה שאני אבי התינוק שנולד לה. אני לא האמנתי שזה קורה לי. האמת, בהתחלה לא היה איכפת לי להתחתן איתה, אבל אחרי שהיא עושה לי כזה עניין – מי צריך אישה כזאת? אז אני סירבתי לתת לה מזונות, והיא תבעה אותי למשפט, ואני חשבתי שזה עניין פשוט – ברור שהיא גנבה זרע ברמאות גדולה, וברור שלא היתה הסכמה מצידי. באתי לבית המשפט לבד, בלי עורך דין, כי למי יש כסף לעורך דין, ואני לא מספיק להגיד ג'ק רובינסון, והשופט (גבר!) קובע לי אלפיים חמש מאות שקל מזונות לחודש, ואני כולה מרוויח ארבעת אלפים חמש-מאות, ואיך אני אחיה? אני אצטרך הרי לקבץ נדבות! ואני מסביר את כל זה לשופט, והשופט אומר 'התיק סגור!' – ואז עשיתי את הטעות ואמרתי 'כוס אמק כל המהפכה הזאת!' – ואז, אפילו שהשופט רצה להתחיל קייס חדש, הוא מניח את התיק על השולחן שלו ואומר לי: 'מר אלקבץ הנכבד, אם אתעלם מהוולגריות שלך,' כך הוא אמר – הוולגריות שלך, 'אוכל להרגיע אותך ולציין שאני פוסק לפי הלכה משפטית הקיימת שלושים שנה לפני המהפכה,' והוא מצטט לי פסקי דין מן הנפטלין על נשים שעשו אותו הדבר כמו הסטודנטית שלי, והוא מסביר לי שלא משנה איך הילוד הגיע לעולם – אסור לחברה להפקיר אותו – ועל מי מוטל לדאוג לכל צרכיו? על מי שהכי קרוב אליו, ומי הכי קרוב אליו, אם לא אביו מולידו? אני נשארתי דבוק לכיסא ולא יכולתי לזוז. כשיצאתי מבית המשפט, חיכו לי שני שוטרים שהביאו אותי מיד לבית הדין של המהפכה, שם קבעו לי תיקון באי הזה. הדיינת הרגיעה אותי: 'אל תדאג למזונות בהיעדרך – המשטרה תחפש את הקרובים שלך, והם ישלמו במשך כל תקופת התיקון, ואתה תחזיר להם בתשלומים כשתצא לחופשי!' – אני נכנסתי לברוך הזה בטעות – אני לא ידעתי שככה פוסקים השופטים מתמיד, אני חשבתי שזה בגלל המהפכה, וקיללתי, אילו ידעתי..."
לרגע השתררה דממה. כעבור רגע נשמע צחקוק זעיר, אחר כך עוד אחד ועוד אחד, ואז כל הקבוצה פרצה בצחוק היסטרי. ארבעת החיילים רצו מיד אל הפתחים, ואנחנו ידענו שזה לא טוב, לא טוב. מיד השתתקנו, וכשאֵלה צעקה, "שקט שיהיה!" – כבר לא היה צורך – ישבנו מאובנים על הכיסאות, וחיכינו לגרוע ביותר.
"ואתה, עדי אלקבץ, מה דעתך עכשיו על המהפכה?"
"אני? את שואלת אותי?!"
"תגיד לי, אתה קשה תפיסה או מה? אמרו לך שכאן השפוטים לא שואלים שאלות!"
"אבל מה בסך הכול אמרתי?"
"אני רואה שבטוב זה לא הולך – זאת השאלה הרביעית שלך. קחו אותו לצינוק, שם ילמד לא לשאול. אני מרחמת עליך כי אתה חדש – יומיים!"
"אני אוהב את המהפכה, המדריכה, אני חושב..."
"קחו אותו מכאן!"
מי יכול להסביר לי מדוע היה לי כל כך טוב על הלב?

בסיומה של "שיחת הנפש" נתנו לנו בידור: על המרקע הופיע המחזה "אונור" של ג'ואנה מוריי-סמית, מחזאית אוסטרלית. לכאורה, מחזה על משפחה מתפוררת, ולמעשה, מחזה מלא רעל על הטבע המחורבן של הגברים: גאס הוא מבקר ספרות מכובד ומצליח, מתפקע מהערצה עצמית, מחליט יום אחד לעזוב את אישתו מזה 32 שנה ולעבור לגור אצל קלאודיה, עיתונאית צעירה שמחליטה לטפס בסולם ההצלחה על גבו של הגבר שהיא מפתה. שוב, לכאורה, התרחשות בנאלית למדיי, אלא שמתוך הדיאלוגים אתה למד שגאס הוא למעשה נאד נפוח, ולולא ההקרבה של אונור לו ולבתם, הוא לא היה מגיע לכלום. ולא רק זאת, מסתבר שאונור היתה סופרת מצליחה מאוד לפני שהתחתנה, והחליטה במודע להקריב את הקריירה שלה למען בעלה, ועתה הוא גומל לה בנטישה מבישה. לאחר משבר קשה שעוברת אונור עם הנטישה, היא מתאוששת, וחוזרת להיות הסופרת המעולה שהיתה לפני הנישואין.
אין צורך להכביר מילים עד כמה הגברים הם מיותרים, ועד כמה הם גודרים את דרכן של הנשים אל התהילה, והנשים, בשל טבען האלטרואיסטי, בשל טוב הלב שלהן, בשל הטבע האימהי שלהן המופנה גם כלפי הבעל – מבזבזות את החיים שלהן בהקרבה לבן הזוג שאיננו שווה את הבוץ בקצה עקב הנעליים שלהן.
אני מודה שההצגה קלקלה לי את מעט מצב הרוח שהעניק לי אלקבץ השלומיאל.

המשך יבוא