הצצה אל העתיד הקרוב

פרק י"ד

"אתם תעברו שוב סדנה מעשית, שתכלול גם ביקור אצל גינקולוג. מי שמבקש לקטוע את הסדנה – יוכל להתוודות על מעשה מגונה שביצע. אף אחד מכם איננו צדיק כשמדובר בנשים. מי שיתוודה, יזַכה את כל הקבוצה במנוחה קלה, כי כולם יהיו חייבים לשמוע. וידוי כן ואמיתי – יזכה בבונוס."
אני לא שמתי לב איך נעלמו הכדורים – האמת היא שלא היה חשק, וגם לא זמן, לשחק כדורגל. את השעונים לא לקחו מאיתנו, אבל הם חדלו לפעול. אילו היה לי מברג קטן הייתי בודק אם הוציאו מהשעון את הסוללה. מתי הם עשו את זה? אילו הייתי קצת יותר צלול, הייתי יכול לפענח את החידה הזאת.
נקל להבין שמבקשים כי נפליל את עצמנו. אני נשבעתי שלא אישבר – אסבול, אתענה, ולא אספר להם דבר. ממרחק של שבועיים נראתה הסדנה המעשית לא כל כך נוראה – כשאתה יודע שזה לא נמשך יותר ממיספר ימים – אפשר להתגבר. לא נורא.
אלא שכאן הגיע אלמנט נוסף – הגינקולוג: הושבנו על הגב ברגליים פשוקות, ואני יכול להישבע שמישהו חיטט לי בנרתיק, למרות שאין לי איבר כזה. זה לא היה רק משפיל, זה היה כואב. אני חשתי באמת ובתמים כאישה, והייתי אש וגופרית על הגברים, על גינקולוג ועל כיסא העינויים הזה שהגברים המציאו כדי להתעלל בנשים. אנחנו שכובים על הכיסא ברגליים פשוקות ממתינים לרע מכול. באיזה שהוא מקום ידעתי שמדובר באשלייה, במשהו לא ריאלי, אבל החיטוט שהרגשתי בפנים היה יותר מריאלי, היה מבהיל. רציתי להוריד את הרגליים מהסד, והן לא נענו לי. בלית ברירה התחלתי לנהום כמו כלבה המגינה על גוריה מפני תוקף מתקרב. ייללתי, צעקתי, והרעש שהקמתי התערבב בצעקות של שאר השפוטים. הסיוט של הסדנה המעשית הקודמת היה כאין וכאפס לעומת הסדנה הזאת. אני ייחלתי בלב שמישהו יישבר, סוף סוף, ותהיה לנו קצת הפוגה. אף אחד לא רצה להיות ראשון. לבסוף, הורדנו מהכיסאות, אבל מיד הפקידו בידינו את "התינוקות" , כשהם רטובים וצורחים עד לב השמיים. ברקע נשמע קולה של הקריינית:
"הציירים הגברים של כל הזמנים ציירו את האם והתינוק כתמונה אידילית, כתמונה הרמונית – איש איננו מריח את הפיפי ואת הקקי של התינוק, איש איננו שומע את הצריחות שלו, איש מהמציירים ומהצופים הזכרים לא קם ארבע פעמים בלילה כדי להיניק את התינוק – בשבילכם זו רק תמונה, משהו אלוהי – המדונה והתינוק – הרי לכם רמז של ההרמוניה, של האידיליה. הנה, לתינוק יש חום פתאומי..."
שמתי את כף ידי על המצח של "התינוק", וחשתי שהוא לוהט. מה עושים? איפה יש רופא? הילד נגמר לי בין הידיים! הצילו! מגן דויד אדום! הוא לוהט, לוהט!
אני עוצם עיניים לרגע ומתעשת – זו הרי סתם בובה! מה אני היסטרי כל כך? הנחתי אותה על המיטה, ועליה היו כבר חיתולים. זרקתי את החיתולים הצואים לפח, ניקיתי במטלית לחה וחיתלתי אותה בחיתולים חד-פעמיים. הבובה השתתקה לכמה דקות. קרעתי פיסה מהחיתול ותקעתי באוזניים, ואז החלה הבובה שוב לצרוח, כאילו שדדתי אותה.
"החזר את פיסות החיתול למקום!"
אני כבר לא מתפעל מזה שרואים כל מה שאני עושה, למרות שאין בסביבה שום מצלמה, ואולי יש, ואנחנו לא הצלחנו לאתר. החזרתי את פיסות החיתול ותקעתי אותן בתוך החיתול היבש. "התינוק" המשיך לצרוח. מה עכשיו?
"קרבו את התינוק אל השדיים!"
"אין לי שדיים! אין , אין!
"עשו בדיוק מה שאומרים לכם!"
קירבתי את הפה של "התינוק" אל הפטמה השעירה שלי, והוא החל למצוץ ולמצוץ, ואני חשתי איך שהרחם שלי מתכווץ ומתכווץ, וכאבים חדים פילחו את האגן.
"נעשו ניסיונות בהנקת תינוקות על ידי גברים, ומסתבר שאם מגרים את הפטמה, הגבר מסוגל להפיק חלב מהשד המנוון. הדברים ידועים עוד מימי המשנה, ובהרבה שבטים פראיים באפריקה יש גם היום גברים אלמנים שמיניקים את תינוקותיהם בהצלחה. תנסו גם אתם ותצליחו."
אני חשתי שבאמת חלב זורם מהפטמה אל הפה של "התינוק". הכאבים באגן נחלשו, ואני חוויתי אושר עילאי: הנה, אני מזין את הייצור הקטן הזה, ושהוא מקבל את חיותו מגופי. חיבקתי את התינוק ונישקתי אותו בחום, והוא טפח על חזי כמבקש עוד. תאכל פצפון, תאכל ותגדל, תהיה בריא וחזק.
ייתכן ש"התינוק" בכה בלילה – אני לא שמעתי. הלכתי לישון בלי לצחצח שיניים, בלי להתקלח, וישנתי כמו מת. בבוקר הושכבנו שוב על כיסאות גינקולוג. אצלי מצאו דימום. נשלחתי ל"מומחה", והוא מצא מיומות.
"את צריכה לעבור סי טי. אם המיומות תגדלנה – תצטרכי לעבור כריתת רחם, בתקווה שלא נצטרך לגעת בשחלות."

מדי פעם אני מתעשת וחוזר לעצמי, אך רוב הזמן אני מודאג. מה מודאג? בחרדה נוראה: משהו באברים הפנימיים שלי איננו פועל כשורה, אולי באמת אין לי תקנה, וצריך לכרות לי אברים. אני אבוד – בשביל מה לחיות? אני רואה לנגד עיניי את המרזב המוטה כלפי מטה ממשקלם של אלה שנתלו עליו. יכול להיות שאני יוצא מדעתי?

ראשון שנשבר היה איציק באר. כולנו הורדנו מכיסאות הגינקולוג והובאנו לחדר הסדנה הישן והטוב.
"כן, אנחנו רוצות לשמוע."
"חזרנו מפעולה בצופים. ליווינו את הבנות הביתה ומשכנו את הזמן, לא רצינו להיפרד מהן. אני ודני בודנר ליווינו הביתה את יוספה. פטפטנו עוד קצת, והיא ביקשה להיכנס כי למחרת הייתה לה בחינה. אמרנו לילה טוב, וכאילו הסתלקנו. כעבור כמה דקות חזרנו והתגנבנו לחלון של החדר שלה. התריס היה מורד, אך מבין החריצים ניתן היה לראות אותה מתפשטת ולובשת פיז'מה. ראינו רק את הגב, אבל זה גירה אותנו נורא, ואנחנו אוננו שנינו על הקיר."
"בני כמה הייתם?"
"שלוש-עשרה, ארבע-עשרה."
"קחו אותו!"
"לאן?"
"איציק, אתה מן הוותיקים כאן. עוד לא למדת ששפוט איננו שואל?"
"קחו אותו!"

בסוף היום סיפר לנו איציק שלקחו אותו לחדר לידה – מיתקן בקצה המערבי של המחנה, והוא הרגיש שם שאבריו נקרעים מגופו, הראש עמד להתפוצץ מכאב, ואת האגן הוא לא הרגיש כי אמרו לו שהזריקו לו אפידורל, אבל תחושת השיתוק בחלק התחתון של גופו גרמה לו לחרדת מוות.

לאחר שאיציק יצא, נשמע קול הקריינית:
"אנחנו חוזרים לגינקולוג."
"רגע, רגע, לי יש וידוי."
זה היה ברקו האדריכל.
"אנחנו שומעות."
"הסתובבתי בגן העצמאות והצצתי לזוגות ההומואים שמתעלסים שם. אצל אחד מהם ראיתי איבר ענק עדיין מטפטף. הייתי מרותק, ולא יכולתי לזוז. שניהם שמו לב פתאום שאני מסתכל ואמרו לי שאני יכול להצטרף. המשכתי לעמוד שם מהופנט, ואז רצתי החוצה מהגן אל הטוסטוס שחיכה לי ליד הילטון, עליתי עליו ודהרתי לכיוון גן העירייה של בני ברק. החניתי את הטוסטוס, נכנסתי לגן וחיפשתי זוגות של חרדים שמתמזמזים שם. למטה לא היה איש. עליתי לגבעה וראיתי זוג, שכנראה סיים והתכונן ללכת. התקרבתי אליהם והוצאתי את האיבר מהמכנסיים. הבחורה פרצה בצעקות, הבחור משך אותה בידה, ושניהם ברחו בריצה. אני חשתי שאני מוכרח, ואני לא מבין מדוע. כאילו גורל כזה. כשאני נזכר, אני…"
"בן כמה היית?"
"קצת יותר משש-עשרה, רק קיבלתי רישיון."
"אתה מבזבז את הזמן שלנו. קחו אותו."
ברקו לא שאל לאן.
"חוזרים לסדנה המעשית?"
שמעון מאט העיתונאי המדוכא הרים יד.
"כן, שמעון, רוצה להתוודות?"
"לא, אני לא רוצה להתוודות. אני לא מבין מדוע אתן מתעללות בנו. לא די שאתן מזיינות לנו את השכל עם המנטרות המטומטמות שלכן, עכשיו אתן דורשות מאיתנו להמציא וידויים שיתאימו לתבניות שאתן המצאתן על גברים, אחרת אתן מענישות אותנו בכל מיני עינויים שלא היו מביישים את האינקוויזיציה של איזבל הקתולית. מה יוצא לכן מזה? אתן באמת חושבות שזאת הדרך לתקן אותנו?"
"מה אנחנו ממציאות, שמעון? האם ראית פעם אישה מציצה למקלחת של גברים? האם ראית פעם אישה שולחת ידיים לגבר שאיננו הגבר שלה? האם שמעת על אישה שאנסה גבר? שהטרידה מינית גבר? כמה פעמים כתבת על זה בעיתון שלך? אנחנו מחפשות דרכים לתקן אתכם, ובלי וידוי כן ואמיתי – אין תיקון. אתה מבין?"
"לא, אני לא מבין. מרביתנו כאן אנשים חושבים – אנשי אקדמיה, חוקרים, עיתונאים, סופרים – איך עולה בדעתכן לתקן אותנו עם מנטרות ועם סוגסטיות. זה משפיע, ועוד איך משפיע – זה עושה אותנו רובוטים – זה מה שאתן רוצות?"
"אנחנו רוצות שתהיו בני אדם, ולא מפלצות: אתם מכים את בנות הזוג שלכן, אונסים אותן, הורגים אותן, ולנו אין זכות לחפש דרכים לתקן אתכם?"
"אני משוכנע שפה, באי העונשין הזה, אין אף גבר שהיכה את אישתו או אנס אותה. אני נותן על זה את ראשי. אנחנו הוגלינו לכאן כי העזנו לפקפק בצדקה של המהפכה, לא משום שאנחנו מטרידנים או אנסים. חוץ מזה, כל נשף המסיכות הזה עם התינוקות מפלסטיק – מה אתן רוצות להגיד בזה? אתן מרחיקות אותנו מהילדים שלנו – אפילו מכתב אתן לא מוכנות שנשלח, לא טלפון – כלום! זאת הרחמנות הנשית שלכן? במקום זה, אנחנו מקבלים בובות להיניק. מה אנחנו אשמים שאתן מיניקות? זה הרי... זה הטבע קבע, אלוהים, השד יודע! על כל פנים, אין לנו כאן כל מעורבות. אנחנו משתדלים להקל עליכן, אבל הטבע ברא לכן שדיים, ולא לנו. הטבע ברא לכן רחם, ולא לנו. מי שרגיש בינינו בוודאי אמפתי לסבל האישה, אבל מה יש להעניש פה? תענישו את אלוהים!"
"את האלוהים אתם בראתם בדמותכם: קנאי, אלים, שוביניסט, שונא נשים. בעיניו אנחנו רק עזר כנגד, ולכם יש לגיטימציה למשול בנו, ואתם מושלים, ועוד איך! מכים, משפילים, בוגדים בנו, נואפים, נוטשים אותנו עם ילדים ללא מזונות. יופי של אלוהים בראתם לכם, ועכשיו אתם מטילים עליו את האשמה."
"באמת, איך את מתייחסת לדברים באופן מילולי – מדובר בטבע שהוא כפוי עלינו: לנשים יש רחם שמתעבר, יש להן שדיים שמניבים חלב, ולזכרים יש איבר שמניב זרע המעבֵּר את הנקבה. אנחנו לא בראנו את זה – זה נתון..."
"אני חושבת שהבנו את העמדה שלך. את הוויכוח בינינו נמשיך אחרי הסדנאות. עכשיו קחו אותו!"
שמעון לא חיכה שהחיילים יבואו אליו. הוא קם ונעמד ביניהם. הם החזיקו בזרועותיו ומשכו אותו החוצה. כשאנחנו כולנו ננוח סוף סוף, שמעון יבלה שעות בעמידה בבניין ההנהלה. מחיר לא גבוה למדי עבור הפגנת אומץ.

כעבור יומיים, אולי שלושה, מי זוכר? חוויתי גם אני את חדר הלידה. הצירים היו נוראים, ובאיזה שהוא שלב התעלפתי.

המשך יבוא