הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ט"ו

תיארתי לעצמי שאגיע למנהלה, אך הסיבה נראתה לי ממש אאוט אוף דה בלו. לא שאני נדהם, אבל גם באי הזה אמור להיות איזה הגיון מאחורי הפקודות והצווים. אני נקראתי לבירור משום... שלא צחקתי! אולי לא בדיוק, אבל זאת היתה העילה הראשונה – אחר כך זה התפתח.
הביאו לנו בידור, הקרינו את "עקר בית" של ענת גוב, והחבר'ה באמת צחקו מכל הלב – הזדמנות להתפרק קצת. אני הכרתי את המחזה, קלאסיקה של הפמיניזם, מלפני שנים, לכן החלטתי לנמנם בעיניים פקוחות, טכניקה שלמדתי כאן בסדנאות המשמימות. בסוף המחזה הוקרן ראיון עם ענת גוב, זקנה חביבה קצוצת שיער לבן, בבית אבות. היא תיארה כיצד בן-זוגה ניסה לייצר קטשופ במטבח – ליכלך את כל הכלים, התיז מיץ עגבניות על הבגדים ועל הקירות, והוא לא תיאר לעצמו שקטשופ ניתן לקנות בסופרמרקט בעשרה שקלים. וכי כיצד יידע? הרי כל עבודות הבית והקניות היו המשימה שלה, ולו לא היה מושג איך האוכל מגיע אל השולחן. זה היה הטריגר שלה לכתוב את המחזה. ענת גוב חייכה חיוך גדול וחשפה טורי שיניים מושתלות תואמות להפליא.
"אז מה, מני, ההצגה לא מצאה חן בעיניך?"
זה היה קולה של אֵלה. לא היה איש בחדר.
"ראיתי אותה מזמן, בתיאטרון."
"נו, וגם אז לא התלהבת. אנחנו מנסות ליצור הפוגות לרווחתם של השפוטים, ועליך זה לא ממש משפיע."
"לא ידוע לי שיש חוק באי שחייבים ליהנות מהצגה."
"לא, באמת אין חוק כזה, אבל אנחנו רוצות לדעת, איך זה שכל השפוטים צחקו עד להתפקע, ואילו מני, שאמור להיות בעל חוש הומור, הפגין אדישות?"
"אם אין חוק – אז אני לא חייב דין וחשבון."
"נכון, אבל יש חוקים אחרים..."
"המדריכה הראשית, מה אני צריך להגיד – תגידי לי!"
"פשוט, מדוע לא צחקת? איזה פגם מצאת בהצגה הנפלאה הזאת?"
"המחברת היא מתוחכמת, ללא ספק, היא כביכול צוחקת על שני המינים, כביכול יש איזון, אבל למעשה..."
"מה זאת אומרת 'כביכול'? הרי היא באמת צוחקת על גליה ועל שתי הבנות המפונקות. היא מעלה על השולחן את הבעייה שהגברים אינם מפסיקים לנפנף בה, שהנשים לא רוצות אף פעם סקס..."
"כן, אבל מה הפתרון? הפתרון במחזה הוא שהגבר יהיה בעל אופי 'נשי' – עליו לשיר שיר ערש לתינוק, וזה מגרה את האישה. הגבר עצמו איננו מגרה, כי יש לו כרס, כי הוא נודניק, כי כל מה שיש לו בראש הוא לפאר את עברו הצבאי בפני החברות של גליה בבריכה. הוא קרצייה, הוא קוץ בתחת. העוזרת הרוסייה מאיימת להתפטר אם לא יחדל להיכנס למטבח, ולא יחדל ללמד אותה עברית, הבנות כמעט מורדות כי הוא לא מרשה להן לצפות בטלנובלות, ולאישתו יש אפילו מחשבות פליליות לגביו..."
"איך אתה מעווֵת! כשיש אנטי מראש לגבי הצגה, אפשר להמציא עליה כל מיני תיאוריות. גליה הרי מלאת אהבה אליו, היא מכה על חטא על כל המילים הקשות שאמרה לו, ועל אלו שחשבה בליבה. היא אפילו לוקחת חופשה ממוסד האוטיסטים, בו היא עובדת, ובו היא רואה את תכלית חייה – וכל זה כדי לטפל בו ולפנק אותו. מניין אתה לוקח את כל הרעיונות המעוותים שלך?"
"זה רק מוכיח שהמחזאית מתוחכמת, והיא הצליחה לעבוד גם עלייך, המדריכה הראשית באי העונשין בכבודה ובעצמה: לאורך כל החלק הראשון של המחזה, הגבר הוא ממש קוץ בתחת, אף אישה לא רוצה אותו, כל אחת מתכננת תכנונים איך להיפטר ממנו. והנה, עולה בדעתו של רגב, חברו הרופא מימי השירות, רעיון אינפנטילי, להתחלות – כביכול, מצאו אצלו סרטן הלימפה, לא פחות! ברור שגליה נבהלת נורא, ואז מתגלות התכונות הנשיות הנעלות – היא מקדישה את כל כולה לבן-זוגה החולה, מפנקת אותו, מאכילה אותו מעדנים, ואפילו מוכנה לשכב עימו – איזו הקרבה! מה המסקנה? הגבר הוא אינפנטיל, תחמן, עצלן, לא יוצלח, ואילו האישה, שממש לא זקוקה לו, 'כמו שדג לא צריך אופניים,' נעשית אמפתית בשעת אסון, ממש האחות טרזה, ולא רק היא – גם הבנות והעוזרת – כולן נרתמות לטפל בחולה, אפילו שהוא בסך הכול גבר..."
"אבל, אתה חייב להודות שמדובר באמת באינפנטיל, בלא יוצלח אולטימטיבי, באדם שלא רואה את העתיד, אלא רק את העבר."
"המחזאית היא הרי האלוהים של הדמויות שלה, והיא עיצבה את הגבר באמת כמו שאת מתארת. אבל יש כאן עיוות של המציאות: הגיבור, זאביק, הוא טייס קרב מהולל. ייתכן שהוא איננו מיומן במטבח, דבר שהוא גם כן בספק גדול, אבל נניח. המחזאית מתארת אותו כשלומיאל גמור: הוא לא יודע להפעיל וידאו, ולא יודע להפעיל טלפון סלולרי! באמת? אדם שמפעיל את המכונה הכי משוכללת בעולם, מעוצב כמו מישהו שנחת מהירח! הבת מספרת שם בדיחה על עכבר שקינא לאישתו שהיא בוגדת בו עם העטלף המכוער רק משום שהוא, בניגוד לעכבר – "טייס". ומה זה בכלל טייס בעיני הבנות של זאביק? ילד מפגר שמשחק בג'ויסטיק. אם זה כל כך פשוט, מדוע נשים אינן מצליחות בקורס טיס גם כאשר ממנים עליהן מדריכות, ולא מדריכים? בכוונה בחרה המחזאית גיבור שהוא טייס בדימוס, כדי להוכיח ששיא הגבריות לא שווה כלום. האם באמת זה כך? הרי לולא הגברים היינו נשארים עד היום במערות! מי בנה את כל הביתנים באי המחורבן הזה? מי בנה את מבנה המנהלה המבהיל? מי בנה את המגדל בטאיפה, את הסירס בשיקגו, את מגדל העתיד בפקניג, את היכל התרבות במוסקבה? אפילו קורת בטון אחת לא שמו שם הנשים, וכך בכל הבניינים בעולם. מי בנה את הטאג' מאהל, את הפירמידות במצרים, את האקרופוליס באתונה? מי המציא יש מאין את המתמטיקה, את הפילוסופיה, את האמנות? מיליון שנים בונים הגברים את התרבות האנושית, את הטכנולוגיה המפוארת, ועכשיו, כשהכול כבר מוכן, כשיש מכונת כביסה ומכונת ייבוש ומדיח כלים ומיקרוגל וטלוויזיה ווידאו וגורס אשפה ומנתב אשפה ומה לא – עכשיו כבר לא צריך גברים! אפשר להסתדר בלעדיהם, אפשר לאסוף אותם לאי כדי ללמד אותם להיות נשיים, למרר להם את החיים בשם הרחמים והאמפתיה הנשית. אפשר לטעון שכל מה שעשו הגברים הוא לא טוב, ואנחנו הנשים נקים עולם חדש ללא מלחמות, ללא אלימות. לא ראיתי בהיסטוריה נשים שליטות שהיו צפיחית בדבש. אני אגיד לך, המדריכה הראשית, אתן לא שונאות אותנו בגלל האלימות והמלחמות, שאילו היה כך, לא הייתן משתדלות כל כך להוכיח שנשים יכולות להיות לוחמות כמו הגברים. אתן שונאות אותנו משום שמיליון שנה לא לקחתן כמעט חלק בבניית התרבות האנושית. במאתיים השנים האחרונות התעוררתן, ואת כל האשמה על תרדמת ארוכה כל כך אתן מפילות עלינו. ככה בדיוק נוהג העולם המוסלמי כלפי העולם המערבי. המדינות האיסלמיות הרי נחשלות מכל בחינה – בכולן יש דיקטטורות, רוצחים בגלל כבוד המשפחה, רוצחים בגלל נקמת דם, כורתים ידיים וסוקלים אנשים מטעם בית המשפט, אין שם תיאטרון, ספרות, אמנות, יש עוני מנוול – ומי אשם בכל זה? המערב העשיר, הנאור והדמוקרטי. מחפשים מתחת לאדמה סיבות להאשים אותו, ובעקבות כך לפעול נגדו בטרור מבהיל. אז היה קולוניאליזם, היה אי צדק, אבל זה נגמר – תעשו משהו בעצמכם. אם מאשימים את האחר בגורל שלך – לעולם לא ניתן להשתחרר ממנו.
"ככה בדיוק אתן נוהגות: בכול אשמים הגברים. לולא הם, היתה אחותו של שקספיר עולה עליו בחכמתה ובכישוריה, ואישתו של פרויד היתה מנסחת את יסודות הפסיכואנליזה. די עם הטמטום הזה! לאיינשטיין לא היה 'חדר משלו', לא היה לו גיבוי של אוניברסיטה, כשפירסם את גילוייו ששינו את פני הפיסיקה, הוא היה בסך הכול פקיד במשרד הפטנטים של ברן. כדי להיות פילוסוף ענק כמו קנט לא צריך שום תנאים מקדימים: אביו היה מתקין אוכפים, היו לו עשרה אחים, למד במוסד דתי חשוך, וכשכתב את כתביו, שהם אבן יסוד בחשיבה המודרנית, הוא שימש כמורה פרטי בבתי עשירים. חמש-עשרה שנה חיפש בנרות משרה קבועה כדי להתפרנס, ואז הציעו לו להיות פרופסור לתורת השירה, שתפקידו, בין השאר, היה לחבר חרוזים לאירועים חגיגיים! בסוף, כשכל העולם הכיר בגאונותו, הוא קיבל משרת תת-ספרן (לא ספרן ממש!) בספרייה המלכותית. אילו היה מדובר באישה, מזמן היו טוענים שהגברים השוביניסטים גודרים בעדה את הדרך לצמרת. אבל עובדה היא שאין פילוסופיות בדרגה של קנט, והרי באמת כדי לנסח הגיג חדש ומהפכני לא צריך 'חדר משלך', ולא צריך אווירה אוהדת. די בקריאת ספרים ובניצוץ של מקוריות. תפסיקו להאשים אותנו בלי הרף. היום יש הפלייה מתקנת, שממש ממדרת את הגברים, ומעניקה עדיפות ברורה לנשים בכל תחום. מה עוד אתן צריכות? אתן חייבות להשפיל אותנו, לדרוך עלינו? מה זה יעזור לכן? זה יביא לכן איינשטייניות וקנטיות? זה לא יעזור לכן, כמו שהטרור לא עוזר לעולם המוסלמי לצאת מהנחשלות המבהילה שלהם..."
שמתי לב שאני מדבר ומדבר, ואין כל תגובה. הן נתנו לי לשפוך את הלב בלי הפרעה, ואני, פשוט הגדשתי את הסאה. כאן מוכנים לשמוע וידויים מסוג אחר. כאבו לי הרגליים, והתיישבתי על הרצפה. לא היתה תגובה. המתנתי עת ארוכה, והחלטתי לנמנם, כי אלוהים יודע מה מחכה לי. כל החבר'ה ישנים כבר שעות, ואני כאן. הנחתי את הראש על הברכיים הדואבות ונרדמתי מיד. אני לא יודע מה היה לי, אבל כאן אני מרבה לחלום על סטלה. אני מתעב אותה על מה שעשתה לי, ואינני יודע מדוע התת-מודע שלי מקדיש לה כל כך הרבה תשומת לב. חלמתי שהיא ניגשת אליי ומבקשת סליחה, היא לא ידעה שאני במצוקה כזאת, היא תשתדל לפצות אותי על הכול, היא תפנק אותי. ואני חשתי איך העור שלי מסתמרר – לא רוצה אותה, לא רוצה אותה! אבל איך אפשר להגיד לה את זה? היא מכינה לי משהו לאכול, ואני רואה שיש לזה צבע ירוק כמו של עובש, ואני מסב את הפנים, והיא חגה סביבי עם הצלחת שצומחת וגדלה מרגע לרגע. אני רוצה לצעוק, משווע לעזרה, אך לא יוצא לי קול.
"מנחם ברק, תעמוד!"
התעוררתי בבהלה, לרגע דימיתי שאני עוד בחלום. הקול לא היה של סטלה, וגם לא של אֵלה. היא בוודאי הלכה לישון. אני חושב שזאת דיאנה. ניסיתי להתרומם, ולא הצלחתי – הברכיים שלי כאבו, והראש היה כבד כאילו הניחו עליו משקולת.
"אמרו לך לקום!"
ניסיתי שוב, התנדנדתי ונפלתי. לא היה במה להיאחז. דחפתי חזק את הרצפה בידיים, ונעמדתי סוף סוף.
"דיווחנו עליך לירושלים. אתה תישאר איתנו עוד חצי שנה."
"זה לא הוגן," צעקתי מנהמת הלב, "אמרתי בכנות מה שרבץ לי על הלב במשך חודשים. זה לא הוגן שמענישים על אמירת אמת!"
"אנחנו לא מענישות אותך. אנחנו נמשיך לתקן אותך למענך, לטובתך. זה לא עונש. אתה יכול לצאת."
הרצפה החלה לזוז לכיוון היציאה. הייתה כבר שעת בוקר מאוחרת. ליד הפתח עמדו שני חיילים, והם ליוו אותי ישר לסדנה. הבנתי שהחמצתי את ארוחת הבוקר. לפני דלת הסדנה חיכה לי חייל, ובידיו קופסת קרטון. בתוכה הייתה ביצה קשה, לבן, מלפפון, עגבנייה, ומיכל תה קטן סגור במכסה פלסטי. החייל סימן לי שעליי לאכול במבואה ולזרוק את השאריות בפח. לא היה מקום לשבת. אכלתי בעמידה, בלי לרחוץ שיניים, בלי לשטוף את הפנים. ואז, תוך שאני בולע את החלמון היבש של הביצה, פרצו מעיניי דמעות, ואני מתייפח ונשנק. החייל הביט עליי בבוז.

המשך יבוא