מראיין: גיבור ספרך "אנשי סדום" קארל פון-אברלה, הוא טייס-גרמני לשעבר ששירת בלופטוואפה במלחמת העולם השנייה, והוא מגיע לסדום מתוך תחושה שעליו לכפר על העבר הנאצי. איך הגעת לדמות הזו?
אהוד בן עזר: הייתי חבר קיבוץ עין-גדי, הנמצא לחוף-המלח. מבקרים רבים הגיעו אלינו, אחד מהם היה טייס-גרמני לשעבר, אוסקר אֵיידֶה (ייתכן שלא קלטתי במדוייק אז את שם-משפחתו, שאולי בוּטא עם רי"ש בסוף, איידר), שחזר בשנת 1957 משהות ממושכת באשראם בהודו, ואני אירחתי אותו אישית והרביתי להסתובב ולשוחח איתו, והוא אף השאיר לי חומר מודפס על האשראם ששהה בו
מראיין: האם ידוע לך מה עלה בגורלו של אותו אוסקר?
אהוד בן עזר: ב-27 בפברואר 1966, למחרת היום שבו סיימתי בירושלים את כתיבת הנוסח הראשון של "אנשי סדום", כתשע שנים לאחר ביקורו של אוסקר איידה בעין-גדי, פתחתי את העיתון "ידיעות אחרונות" מאותו יום ומצאתי בו כתבה שכותרתה: "אל האמת יש רק דרך אחת – ספר התנ"ך", וכותרת-המישנה: "קובע הטייס הנאצי-לשעבר, המבקש עתה להתגייר. מתגורר בצריף בודד ליד יוקנעם".
צבי טל, כתב העיתון בחיפה, מספר כי משעול צר ופתלתול בהרי מנשה מוביל אל צריף בודד, מוקף גדרות. על השער כתובת בצבע לבן: "ברוך הבא בשם ה'". ליד הכניסה ניצבת תיבה קטנה. בתוכה, פנקס זעיר לרשום הודעות, וטבלת זמני הדלקת נרות של שבת. זהו מקום מגוריו של אוסקר אנטון אדר, לשעבר טייס בחיל האוויר הנאצי, כיום – מועמד לגיור על-ידי בית-הדין הרבני בחיפה.
דרך ארוכה עשה אוסקר בן הארבעים ואחת מעיר מולדתו נירנברג שבגרמניה ועד לצריף שבהרי מנשה. גרמניה של 1925, רווייה רעיונות התורה הנאצית. בצעדיו הראשונים סופג הילד-הנער רעיונות אלה ומאמץ לעצמו בהתלהבות-נעורים את השקפת-העולם הנאצית. "אבא, אימא ואחותי היו אנטי-נאצים בסתר. אני הייתי הכבשה השחורה במשפחה. האמנתי ברעיונות הנאצים ונאבקתי על הגשמתם."
בן ארבע-עשרה התהדר במדי הנוער ההיטלראי. הוא בלט כבר בראשית דרכו, ומוּנה כמדריך במסגרת זו. בגיל שמונה-עשרה גוייס לחיל האוויר הגרמני. עברו "הנקי" מקנה לו זכויות. עד מהרה מוענקת לו דרגת סמל בחיל. "חשבתי שזה משהו גדול. חשבתי שאני מגן על המולדת מפני הקומוניסטים ואויבי גרמניה האחרים," אומר היום אוסקר במרירות. בחיל-האוויר הגרמני שירת באוסטריה. לדבריו לא היתה לו הזדמנות לצאת לפעולות קרביות. "הייתי עדיין בשלבי אימונים. היה מחסור חמור בדלק, ולכן הפסיקו את אימוני הטיִס שלנו והפכו אותנו לחיל רגלים."
ספקות ראשונים התעוררו בליבו לאחר המלחמה, בדרכו מאוסטריה לביתו. הוא ראה מקרוב את ההתדרדרות המוסרית של הגרמנים בשנות המלחמה ובסיומה. בעברית עילגת הוא מסביר: "עברתי בכפרים גרמניים, וכשראו עיניי מה שראו, ביקשתי את נפשי למות. ראיתי אישה זקנה ועוד אישה צעירה, ושורה של גברים, תלויים על עצים. הם היו נפוחים. על צוואר כל אחד מהם היה שלט: 'אני תלוי פה כי גנבתי בבית זה ביצה,' או: 'אני תלוי פה כי בבית זה גנבתי לחם.' – זו היתה נקודת-המיפנה הראשונה בחיים."
לאחר שלמד להכיר מקרוב את הזוועות שפקדו את העולם, התמוטטה, לדבריו, אמונתו בתורה הנאצית כבניין קלפים. הוא חזר לאוניברסיטה. סיים את לימודי המשפטים והכלכלה, ובשנת 1950 קיבל את הדוקטוראט שלו. אך הקריירה המשפטית לא השקיטה את סערת-רוחו.
"כל הזמן ניקרה במוחי השאלה – מהי הדרך?" – לידיו הגיע ספר על הודו. דמותו של גנדי, שהצליח לשחרר את הודו בלא מלחמה, הפעימה אותו. הוא קרא ספרים נוספים על הפילוסופיה של המזרח. חרף התנגדת אביו, וילהלם אֶדֶר (ששירת בצבא הכיבוש בצרפת), עזב את ביתו והרחיק נדוד אל המזרח. "בהודו התחלתי מתעמק בספרי הקודש. הברית החדשה הובילה אותי אל התנ"ך. התחלתי מאמין באלוקי ישראל, ומילאה אותי ההרגשה שרק בארץ הנביאים אמצא מנוחה לנפשי."
בשנת 1957, אחרי שנת שהות בהודו, הוא ממשיך את דרכו. המטרה – ישראל. בדרך היבשה הוא עושה את דרכו לירושלים.
אוסקר הוגה יומם ולילה בתנ"ך, ובעיקר קוסמים לו ספרי הנבואה. הוא מגבש את ההכרה כי ההיסטוריה הוכיחה את אמיתות הנבואה. "לאיש המחפש את האמת יש רק דרך אחת: ליטול את ספר התנ"ך, לקרוא ולהשתכנע," מסביר אוסקר, שכבר הֵסב את שמו הראשון לאשר.
כדי להגשים את האמונה החדשה בחר בחיי פרישות. צריפו הקטן והמבודד מרוהט בפשטות ובסדר גרמני מופתי. מכתביָה, שתי מיטות ("לפעמים באים אורחים"), כוננית ספרים, ועליה ספרי פילוסופיה, תנ"ך וסידור תפילה מהודר. בחצרו שתי כוורות דבורים. ליד ביתו שמונה דונם של אדמה חקלאית, אותה רכש לאחרונה בעזרת הוריו. מים זורמים אין בצריפו. אין הוא מעבד את אדמתו. "בשנת שמיטה אסור." את מחייתו מוצא אוסקר כעובד שכיר במושבה יוקנעם, שבקירבת מקום-מגוריו. מחשש לעבור על דיני הכשרות מנהל אוסקר אורח-חיים טבעוני. הוא חוזר לצריפו כשבארגזו אשכוליות לרוב. אלו מזונותיו לשבת.
הוא נמוך-קומה וצנום. זקן אדמוני מעטר את פניו, שערותיו הארוכות גלויות. "למה אני הולך בלי כובע? בטבע זה משהו אחר, ובציבור זה משהו אחר. דין כיסוי ראש אינו מהתורה. זהו מנהג שהונהג על-ידי רבנים. כאשר אני בא בציבור אני נוהג כמותם וחובש כובע. בהיותי בגפי אינני חייב כך."
לגבי התפילה יש לו לאוסקר רעיונות מקוריים: לעיתים הוא מבקר בבית-כנסת ביוקנעם ומשתתף בתפילה-בציבור. אך לרוב הוא מתפלל ביחידות. "כאן תפילתי איטית יותר ונעשית מתוך כוונה." הוא אינו חושב להישאר בגפו לצמיתות, ומסביר כי הנישואין הם מתנה מהשמיים. "כבר אמר שלמה, החכם מכל אדם, 'מצא אישה – מצא טוב.' אני צריך למצוא אישה טובה."
עד שימצא אישה טובה, מצא אוסקר חברים טובים. במיוחד התחבבה עליו משפחת יצחק יוקר מיוקנעם, אשר בביתה הוא מרבה לבקר. לדבריו, הם נוהגים בו מידה יפה של הכנסת אורחים. כן נתחבב עליו הרב יצחק חרל"פ, רבה הצעיר של יוקנעם. בבית זה הרחיב את ידיעותיו בתורת ישראל ומצוותיה. ידיעותיו הפתיעו את הרבנים החיפניים, אותם ביקש לגיירו.
השינוי בעמדת הוריו לגבי דרכו הסב לו אושר רב. לאחר תקופה ארוכה בה כמעט ולא הכירו בקיומו, באו לפני כשנתיים לראותו. כיצד הושפעו מאורח-חייו? "אבא אמר לאימא שאחרי מותו תצטרף היא אליי לכאן."
עד כאן הכתבה בעיתון.
מראיין: האם ניסיתי ליצור קשר עם אוסקר?
אהוד בן עזר: לא, גם לא לאחר צאת "אנשי סדום" לראשונה בשנת 1968. חלפו שנים, ויום אחד מסר לי מישהו את כתובתו של אוסקר ביישוב בגליל ובשמו החדש, ד"ר אשר אָדר (ואולי אֶדר).
שלחתי לו את "אנשי סדום". לא קיבלתי ממנו שום תגובה. אולי מפני שדמותו-בספר גוועה על פני דפים ארוכים כל-כך, ואילו הוא עשה בחייו כפרה שלימה.
מאז לא עשיתי ניסיון נוסף להתקשר איתו או לדעת מה עלה בגורלו.
עם זאת עליי לציין כי לבד מן המראה הגופני של הגרמני, הרושם העז שהותיר בי בעין-גדי, תחושת האשמה שלו, ופרטים ביוגראפיים אחדים שסיפר לנו, כגון היותו טייס-לשעבר ב"לופטוואפה" ושובו מהשהייה באשראם בהודו – כל שאר פרשות החיים של בן-דמותו קארל, המתואר ברומאן, כמו למשל היותו בנו של המהנדס פון-אבּרלה, עניינו העז בתולדות המתיישבים הטמפלרים ובפעילוּת הגרמנית ובייחוד הנאצית בארץ-ישראל – הם חלק מהעלילה הבידיונית שרקמתי, ולמיטב ידיעתי אין להם שום קשר לחייו המציאותיים של ד"ר אשר אדר.
מראיין: ומיהו המהנדס הגרמני פון אברלה?
אהוד בן עזר: דמותו הבדוייה של פון-אברלה, "אביו" של קארל, מושפעת מדמות אמיתית של מהנדס גרמני שהגיע לצפון ים-המלח בשנת 1929, ניומן שמו, אדם בעל עבר מגוון: מהנדס בבריכות-מלח בבולגריה, קצין צוללת גרמנית בימי מלחמת-העולם הראשונה, נתפס ברוסיה ונאשם בריגול, הצליח להימלט לדרום-אמריקה, לצ'ילי, שם עבד בבריכות אידוי ובהפקת מלחים. נוימן התמיד בעבודתו כמהנדס מומחה בים-המלח למעלה מעשר שנים. כשהוכרזה ב-1939 המלחמה נגד גרמניה, נעלם באורח מיסתורי.
היותו אביו של קארל, פרשת ידידותו של המהנדס פון-אברלה עם יוהנס שמידט, ומותו בחזית סטאלינגראד, נטועים במסכת הבידיונית של הרומאן, ואין ביניהם קשר דוקומנטארי. גם המסגרת הספרותית של מכתבי פון-אברלה היא בדוייה, ואולם מרבית התיאורים ההיסטוריים המובאים במכתבים, ובפרט חֶבל ים-המלח, כמו גם ציטוט המכתבים האחרונים של החיילים הגרמניים מסטאלינגראד, הם אמיתיים.
מראיין: מהם היסודות ההיסטוריים לדמות של הגיבור הגרמני השני ברומאן, יוהנס שמידט, יליד המושבה הטמפלרית וילהלמה שבארץ-ישראל?
אהוד בן עזר: בראשית שנות השלושים למאה העשרים התגורר בעין-גדי, בקרב בדווים דלים משבט א-רשאיידה, גרמני יליד וילהלמה, פריץ פראנק, אשר עסק בגידול ירקות-חורף והִרבה לצאת לסיורים במידבר יהודה ודרומה בערבה עד חוף ים-סוף. בסיוריו גילה שרידים רבים, כתב עליהם, שירטט אותם, והם פורסמו בספרו הגרמני "מתוך הערבה" שיצא לאור בשנת 1934 בקובץ הגרמני לחקירת הארץ (Frank, F. – Aus der Araba: Reiseberichte, 1934).
מתקבל מאוד על הדעת שהוא נימנה עם עשרות הגרמנים שנמלטו על סף מלחמת העולם השנייה מארץ-ישראל כדי לשרת את הרייך של היטלר, אבל אין להאשים את פראנק בהשתתפות בטבח יהודים, כי האיש היה בשנות מלחמת-העולם השנייה זקן למדיי כדי להיות פעיל במחנות ההשמדה או בגיטאות.
בעקבות פרשת חייו של פריץ פראנק נכתב סיפורו של יוהנס שמידט. ואולם תיעוד הפעילות בסניפי המפלגה הנאצית במושבות הטמפלרים, ושמות החברים בהם, מדוייקים כמעט לחלוטין, והועתקו ממסמכים מקוריים הנמצאים בארכיון הציוני בירושלים.
מראיין: האם היו קשרים בין משפחתך, מייסדי פתח-תקווה שהיתה המושבה העברית הראשונה של העלייה הראשונה בארץ ישראל בשנת 1878 – לבין האיכרים הטמפלרים?
אהוד בן עזר: כן. עם אבי בנימין בן עזר (ראב) ערכתי בשעתו סיור במושב בני-עטרות, לשעבר וילהלמה, ושמעתי ממנו זיכרונות מימי נעוריו על איכרי וילהלמה ושרונה, על החיים והאווירה באותן תקופות, ועל הקשרים שהיו לגרמנים עם המשפחה שלנו. לדבריו פריץ פראנק נולד בווילהלמה. אביו החורג, קארל הֶפֶר, היה ה'בִּירגֵרמַייסטר', ראש הכפר, של וילהלמה, ובנאי במקצועו. נהג ללכת עם עגיל-זהב באוזן, כמנהג האיכרים בווירטמבּרג. אימו של פריץ פראנק, שהערבים כינו אותה בשם 'סִית מינָה', גברת מינה, היתה בעלת בית-המרזח, ה'בּיר-האלה', אולם-הבירה, במושבה וילהלמה.
כאשר כבשו הבריטים את ארץ-ישראל, במלחמת-העולם הראשונה, הם הֶגלו את הגרמנים מווילהלמה למצרים, בתור נתיני אוייב. שנה או יותר לאחר גירושם החזיר הנציב העליון הבריטי הראשון הרברט סמוּאל את הגרמנים ממצרים, וחודשיים לאחר שחזרו כבר הביאו למכירה בפתח-תקווה חריצי חמאה עטופים בעלי-כרוב.
רק בשובו ארצה ממצרים נודע לקארל הפר שבנו ניספה במלחמה בגרמניה, הבן הזה היה אחיו החורג של פריץ פראנק. הֶפר קיבל מרה שחורה, שכב במיטה ולא רצה לראות אנשים. בא היינריך טֶלר, איכר מנכבדי וילהלמה, ידיד-בנפש של סבי יהודה ראב (בן עזר), ואמר שעשו שם מועצת-משפחה, והפֶר אמר שהוא רוצה לראות את דֶר-יוּדָה, והחליטו לבקש את סבא יהודה שיבוא אל קארל הפר ויהיה שבוע ימים אצלו וירפא אותו, ואכן הסבא בא וישב שבוע ימים בווילהלמה, ועודד אותו.
קארל הפר מווילהלמה הוא הגרמני אשר לימים בא להביע בפני סבי יהודה, שהיה ידידו, את מחאתו על עליית היטלר לשלטון. עם פרוץ מלחמת-העולם השנייה, ברח פראנק, או עבר, ליוגוסלביה. כאשר החלו מגיעות לארץ-ישראל השמועות על השמדת היהודים באירופה, נפוצה כאן שמועה כי פראנק הוא אייכמן, ואולי כאן מקור הסברה המוטעית כי אייכמן הוא בן לאחת המשפחות הגרמניות בארץ-ישראל.
האיכר דֶר-יוּדָה שברומאן הוא כמעט במדוייק סבי יהודה ראב (בן עזר), שהתיישב עם אביו אליעזר (אלעזר, לאזאר) ראב בשנת 1878 על אדמת פתח-תקווה. יהודה חפר את בארה הראשונה, חרש בה את התלם הראשון והיה גם שומרה הראשון.
עוד בשִבתו בירושלים (הם עלו מהונגריה בשנת 1875) הושפע סבי יהודה מהצלחתה החקלאית של המושבה הגרמנית הצעירה "רפאים", שנוסדה בשנת 1873, כשנתיים טרם בואו ארצה, ובה היה גם שואל ספרי-קריאה בגרמנית, שהיתה שפת התרבות שלו מנעוריו. משפחתנו שמרה על נתינותה האוסטרו-הונגרית במשך שנים רבות, עד לתקופת המנדט הבריטי.
גם דודתי אחות-אבי, המשוררת העברית הראשונה שנולדה בארץ-ישראל, אסתר ראב, מספרת יותר מפעם אחת בכתביה על קשרי הידידות של משפחתנו עם האיכרים הטמפלרים: "ראשית כל, הוא [אביה יהודה] התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקווה. היתה שׂרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקווה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת – הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד."
לדברי החוקר זאב וילנאי, פריץ פראנק היה ידוע כשונא יהודים, התרחק מהם והיה מעוניין שלא יבואו לאזור ים-המלח ולעין-גדי. פראנק היה אדם פשוט, חקלאי, התהלך עם שני אקדחים וכלב, ועבד עם פועליו הבדווים בגידול עגבניות ומלפפונים. הוא גם אהב לשוטט, וחשדו בו שהוא מרגל. מה היה יכול לרגל? אסף חומר להכרת האזור, שרידים, צילם ואסף חרסים, הסתכל ומדד. והגיש את החומר, גם תצפיות אקלים, לחוקר בגרמניה, והלה עיבד את דבריו והוציא מהם ספר.
מראיין: האם אתה דובר גרמנית?
אהוד בן עזר: לא. אפילו אידיש אינני יודע.
מראיין: איך נכנסת עמוק כל כך להווייה של גרמנים ודוברי גרמנית, שמתוארת ברומאן שלך?
אהוד בן עזר: באותה תקופה גרתי בחדר שכור בשכונת רחביה בירושלים אצל משפחת ד"ר וֶרנר קראפט. ורנר קראפט היה סופר וחוקר ספרות גרמני ידוע, שלא דיבר עברית, ובמשך עשרות שנותיו בירושלים כתב גרמנית-בלבד והיה ידידם של ולטר בנימין, מרטין בובר, גרשם שלום ובני-חוגם. הוא היה איש גבוה בעל ראש קירח לגמרי, עיניים כחולות גדולות, פני תינוק וחיוך משתאה של ילד, כאילו זה עתה נקלע לעולם. היינו יושבים לשולחנות-הכתיבה חדר ליד חדר כשרק קיר דלתות זכוכית סגור מפריד בינינו, בדירת הקרקע בת שלושה החדרים ברחוב אלפסי בירושלים, וכותבים, הוא את ספריו ואני את שלי, שם כתבתי את "אנשי סדום".
וֶרנר ניהל יומן ובו תיעד גם את שיחותיו עם ידידיו, ובהם בובר. ימים אחדים לאחר מותו של בובר ישב להעתיק את שיחותיהם מתוך יומניו, ובתוך כשבועיים שלח למו"ל בגרמניה את כתב-היד של ספרו "שיחות עם מרטין בובר", שיצא עד מהרה לאור.
גרמנית אמנם איני יודע, אבל הוויית הבית שבו מדברים גרמנית-בלבד ייתכן שהשפיעה עליי בכתיבת "אנשי סדום", כמו גם האווירה הייקית של שכונת רחביה בימים ההם, וההרצאות על תורת המוסר של קאנט, ששמעתי באוניברסיטה העברית מפי פרופ' נתן רוטנשטרייך, וכן ההשפעה הגדולה שהיתה עליי מצד מורי, הנערץ עליי עד היום, ההיסטוריון חוקר הקבלה הידוע פרופ' גרשם שלום, יליד ברלין.
וכמובן כל הספרים והמחקרים שקראתי, ואת כולם אני מזכיר בביבליוגראפיה, בסוף הרומאן.
מראיין: על יסוד מה בנית את דמויותיהם של הזוג היהודי מארה"ב, שרה ובעלה הרופא דניאל, וכן את דמות הקצין הישראלי הצעיר, צבי?
אהוד בן עזר: שרה ודניאל הם דמויות בדויות בחלקן. בתקופת כתיבתו של הרומאן הזדהיתי בעיקר עם דמותו ודעותיו של דניאל, היהודי הלא-ישראלי. באותן שנים, 1966-1965, ראיינתי ופירסמתי בירחון "מאזניים" של אגודת הסופרים העברים בישראל את סידרת השיחות "מחיר הציונות" עם נתן רוטנשטרייך, ישעיהו ליבוביץ, ש"ה ברגמן, שלמה אבינרי ודוד בן-גוריון. מרביתה של הסידרה נדפסה בקובץ הראיונות בעריכתי “Unease in Zion” (1974, בהוצאת Quadrangle של הניו-יורק טיימס), עם מבוא מאת רוברט אלטר, ולימים במקורה העברי בספרי "אין שאננים בציון" ("עם עובד", 1986). בשתי המהדורות הללו נוספו שיחות עם שולמית אלוני, מרדכי מרטין בובר, א.ב. יהושע, עקיבא ארנסט סימון, בועז עברון, א. עלי, ברוך קורצווייל, יונתן רטוש, פנחס שדה, גרשם שלום וישעיה תשבי, כולם מן הבולטים שבין אנשי-הרוח, הסופרים וההוגים בישראל באותן שנים.
בדמותו של צבי, הקצין הישראלי בעל השפתיים העבות והכלב, משוקעים גם אנשים ואירועים אמיתיים אחדים שלא אוכל לפרטם. מוצאו המשפחתי דווקא דומה מאוד לשלי. בסיס הטירונים שעליו הוא מספֵּר לשרה נמצא במחנה של פיקוד הנח"ל בבית-דַרַס, על גבול באר-טוביה. מקום שעברתי בו טירונות קרבית בת חמישה חודשים בשנים 1956-1955, שאותה תיארתי ברומאן "לא לגיבורים המלחמה" (לוין אפשטיין, 1971. אסטרולוג, 2000). קצין ומפקד לא הייתי מעודי. הגעתי רק לדרגת רב"ט.
בכמה מהתבטאויותיו נוקט צבי עמדה "כנענית" (של תנועת "העברים הצעירים" בראשות המשורר יונתן רטוש, שביקשה לעורר בארץ-ישראל רנסאנס עברי של המיתוסים של המזרח הקדום, ולהינתק מההיסטוריה היהודית וממורשת הגולה), כנגדה היה לי ויכוח רב-שנים עם ידידי ובן-מושבתי הסופר יהושע קנז. נתתי לה ביטוי בשיחתי הפולמוסית עם יונתן רטוש "הלאום העברי החדש (ההשקפה הכנענית)" הכלולה אף היא בשתי המהדורות של "אין שאננים בציון".
מראיין: האם צבי הוא "הישראלי המכוער", הכובש, מי שעתיד להצדיק בהתנהגותו את הביקורת הקשה, בעיקר במערב-אירופה, על צה"ל ועל ישראל? ואולי זה גם מה שעושה את ספרך כל-כך אקטואלי ורואה-למרחוק, שהרי כתבת אותו לפני קרוב לארבעים שנה?
אהוד בן עזר: בתקופה שבה מתרחש "אנשי סדום", בשנת 1958, עבד בתור אחראי לאכסניה בסדום איש כבן שישים, כסוף-שיער, כחול-עיניים, שזוף, פניו חרוצי קמטים ועצֶב שָקט, מוותיקי הפועלים בים-המלח. שמו היה פִּינְיֶה (פנחס) זֶסְלָבְסקִי. רק שנים רבות לאחר כתיבת הספר נודעה לי סיבת העצב והייאוש שלו: בנו גדעון נהרג בשנת 1948, במלחמת השחרור.
דמות פסח ב"אנשי סדום" יצוקה כמעט כולה על פי דמותו של פינייה זסלבסקי, למעט דעותיו, שהוספתי אני. בפרק הסיום של הרומאן הוא אומר לשרה, בהתייחסו גם ללקח השואה:
"אל תבטח בכוח! מוטב לשמור את צלם-האדם במותך מאשר לאבּדו בעודך חי. כן, מילים. אבל זאת, הגבורה הישראלית החדשה, היא אחרת. וצריך להיזהר."
לדעת פסח, מי שצריך להיזהר ב"גבורה הישראלית החדשה" הוא הקצין הצעיר צבי – שחצן, שטחי, מחוספס, מסרב ומתבייש להזדהות עם ההיסטוריה היהודית של ששת מיליוני הקורבנות, אינו מוכן לחוש רגשות אשמה בעקבות אחריותו לנכות של חייל מפקודיו, שוכב עם אשת-איש ללא היסוסי-מצפון, ומשליך אותה ללא חרטה.
צבי הוא ההפך הגמור ממני. אני השתתפתי רק במלחמה אחת, מלחמת ששת הימים, בתור חובש. אבל צבי, וכמוהו עשרות אלפי קצינים וחיילים, אנשי צבא ומילואים ישראליים, מכל קשת הדעות והאמונות, חירפו נפשם ולחמו ברוב הקרבות של ישראל מאז 1948, אלפים מהם קבורים באדמת ישראל, עשרות אלפים נותרו נכים. למיטב ידיעתי כל אחד ואחד מהם שמר את צלם האדם במותו, איש מהם לא איבד את צלם האדם בעודו חי, ונכון – הם בטחו בכוח! – וכי יכול מישהו מאיתנו שלא לבטוח בכוח? – ולוּ רק בגלל המשוואה הפשוטה כל-כך, האומרת שאם לערבים לא יהיה נשק, לא תהיה מלחמה, אבל אם לישראלים לא יהיה נשק – לא תהיה ישראל.

תל-אביב, דצמבר 2003