"אוייב העם"?

פרק מתוך סיפור חייה של אסתר ראב

"ימים של לענה ודבש"

בהוצאת "עם עובד" 1998, 599 עמ'

גם הפרק הזה ומקורותיו אינם נזכרים כלל במחקרה של יפה ברלוביץ

המאבק בין הישן לחדש מתנהל בכמה וכמה מישורים ולא רק בענייני היגיינה אלא גם סביב התזמורת, הספרייה, הצגות התיאטרון, ובית-הספר העברי המעורב לבנים ולבנות.

ראשיתה של התזמורת ב-1897, כפי שמתפרסם ב"הצבי" הירושלמי בט"ו אדר ב', תרנ"ז: "בפתח-תקוה נוסדה תזמורת. טיפלו בזה המורה הטורקי, האדון דוד לאו, וכן אחד מבני המושבה, גיסין, שלימד קריאת התווים. ואחד מתלמידי אוסוביציקי בראשון, א. אייזנברג, נקרא לפתח-תקוה לנצח על המנגנים בימים הראשונים."

מה יש בהן, בהצגות התיאטרון הראשונות בארץ, שחרף כמותן המועטת, ביצוען החובבני – על-פי-רוב במסגרת בית-ספר, הביקורות שאינן מחמיאות בדרך-כלל, והיותן בטלות בשישים מול שאר גילויי החיים היומיומיים – הריהן כמטלית אדומה בעיני השמרנים במושבות ובערים, ובעיקר בעיני הרבנים? – אולי משום שהן מסמלות, יותר מכל דבר אחר, את המאבק שבין האדוקים לחופשים, שבין הישן לחדש?

בשלהי שנת 1907, כאשר משפחת ד"ר ברנשטיין-כהן כבר נמצאת בארץ, מוצג ביפו המחזה "ד"ר שטוקמן" או "עוכר העם", מאת איבסן. ההצגה נערכת על-ידי אגודת "חובבי האמנות הדרמתית" בכיכובו של מנחם גנסין, המשחק את תפקיד ד"ר שטוקמן: רופא אידאליסט, הלוחם בפרנסי העיר שאינם מוכנים לתקן את מערכת הביוב המזהמת את מי-השתייה של עירו, אך לבסוף מוצג הוא, הלוחם נגד השחיתות, בתור "אוייב העם".

בטרם מספיק גנסין לסיים את המונולוג הגדול של ד"ר שטוקמן: "אוייבם בנפש של האמת והחופש בינינו הוא רוב שעשה יד אחת. האיש החזק ביותר הוא זה העומד לבדו..." – נפתחת דלת ביתו של הנתין האמריקאי, שבו נערכת ההצגה, נכנסים שני פקידי השלטון התורכי, ואוסרים על המשך ההצגה. מתברר שיש ביפו "יהודים טובים" המעוניינים שההצגה לא תתקיים כי נופל עליהם "פחד הסוציאליזם". ואולם גנסין אומר שההצגה היתה כה גרועה: "ששמחתי בליבי על המאורע ששם קץ למשחק חסר-טעם זה."

גבריאל טלפיר, שבמחקרו על ראשית הפעילות הבימתית בארץ מביא גם את סיפורה של הצגה זו, מספר כי בליל פורים תרס"ז, 1907, הציגו בזיכרון-יעקב את המחזה "האינטליגנט" של פרץ הירשביין, המתאר את קשי חיי היהודים ברוסיה. משחקה של שרה אהרונסון זכה לביקורת מצויינת ב"השקפה" – בעיקר בזכות דיבורה העברי הצח והנעים. "הנה כי כן," כותב עתונו הירושלמי של בן-יהודה, "זכינו בארץ-ישראל בימים האחרונים למשחקים מצויינים, היודעים להגשים על במה עברית ובשפה עברית את חזיונות החיים העברים באופן יפה ונפלא."

"האינטליגנט" מוצג באותה שנה גם בפתח-תקוה ובעברית – על-ידי הפועלים, חרף האיסור שמוטל על ההצגה מטעם "המבקרים" אנשי הוועד, ל. מכנס, י. גולדנהירש וש. שטמפפר. בגלל האיסור מוצג המחזה בביתו של האיכר המרדן והאמיץ משה גיסין. ביתו של גיסין משמש באותה תקופה גם כמלון "הירקון", מרכז האינטליגנציה והקידמה במושבה, מקום מגוריו של הסופר יעקב רבינוביץ, שמתארו ברומאן הנפלא "נדודי עמשי השומר". הצלחת "האינטליגנט" רבה עד כדי כך שהפועלים מפתח-תקוה מציגים אותו גם ברחובות. חלק גדול מתושבי רחובות מתנגד, אך בזכות צעיריה "המושבה ניצלה מסקנדל."

במוצאי שבועות תרס"ז, 1907, מציגים צעירי פתח-תקוה, כניראה ביידיש, את המחזה "הונגרמן אונד קבצנזון" של גולדפדן, שמוצג לאחר כיובל שנים ב"הבימה" בשם "מעשה בנסיך". "ההשקפה" הירושלמי כותב: "ואף שהקנאים הצבועים והטיפשים בעזרת הרב – – – הכריזו בבית-הכנסת לבלתי ילך כל איש למחזה, – – – בכל זאת מספר הבאים היה רב מאוד. המחזה ארך כארבע שעות, וכל הבאים שבעו עונג רב והתפלאו על המשחקים הצעירים, שמעולם לא עלו על במת בית-חזיון והפליאו בכל זאת לשחק ולהציג דבר כל-כך טוב ונכון, כאילו היו משחקים מלומדים." הכתב מזכיר לטובה את האדון טשטמן, הוא כניראה חשסמן, הרג'יסור המקומי.

תנופת התיאטרון במושבה נמשכת, ולובשת אופי של מאבק בין העברית ליידיש. לקראת פורים תרס"ח, 1908, עומדים להציג ביידיש את המחזה "פאמיליע צבי" (משפחת צבי) מאת ד. פינסקי. ב"השקפה" הירושלמי מתפרסמת כרוניקה מאת "תושב פתח-תקוה", וזו לשונה:

בני האיכרים, הנקראים "צעירי פתח תקוה", מתעתדים להציג פה בפורים חזיון ז'רגוני. (ראוי לציין, שבין המתחילים במצווה נמצאים שני חברים מה"ועד" של אגודת "עבריה" המקומית, ושאחד מהם משתתף בחזיון בתור מקריא). ודבר פלא הוא אדישותם של מורי בית-הספר במושבתנו להעניין הזה, אשר עמלו כולם להפיץ את הלשון העברית בין ילדי המושבה, וכעת מרשים להשפיע ממש כנגד השפעתם. כל ההכנות והנסיונות להחזיון הז'רגוני יעשו באולם בית-הספר. גם ועד בית-הספר מסכים לכל, והשערוריה נעשתה: חזיון ז'רגוני במושבה!

בתשרי תרס"ט, שלהי 1908, מציגים "הצעירים" בעברית את "זרובבל" מאת משה לייב לילינבלום, מחזה שגרם לשערוריה ברחובות כשהועלה שם בחול המועד פסח תרנ"ה, 1895, על-ידי הפועלים. התגובות החברתיות דווקא טובות, וכך מדווח על כך "הצבי" הירושלמי:

עתה מראים צעירי פתח-תקוה את אהבתם לעבודה גם הגשמית והרוחנית, והצעירים האלה הם כולם עובדים חרוצים וכולם עסוקים בשדות, בכרמים או בפרדסים. ואחרי עבודתם החלו להתעמק בעבודה הרוחנית – – – יסדו תזמורת, שהיא לכבוד למושבה, פתחו בית-ספרים ויחלו גם לסדר חזיונות, ודווקא בעברית. וחזיון כזה ראיתי באור ליום ה' לחוה"מ סוכות. החזיון הוא "זרובבל", והמשחקים היו תלמידי בית-הספר. נערים מבני עשר עד ארבע-עשרה שנה, ולפי זה הצליח החזיון מאוד. מנערים אי-אפשר לדרוש הרבה, פעמיים הציגו את החזיון הזה, בפעם הראשונה לטובת בית-הספרים ובשנית – לטובת "חברת לינה". וראיתי בין המבקרים הרבה זקנים וזקנות. ושמעתי ילדים אחדים מתרגמים לאימהותיהם הזקנות את כל פרטי החזיון, והן יושבות ומתפלאות; וזוהי קידמה, שקנאי פתח-תקוה ילכו לבקר החזיון ולקבל הכנסותיו. זאת היא פעולת צעירי פתח-תקוה, אולם עוד רבה העבודה לפניהם. אך מקווים אנו, שיעבדו הלאה לטובת מושבתם והשפה העברית.

במקביל, באותו ערב, מציגים הפועלים במושב הצעיר הסמוך, עין-גנים, חזיון רוסי בתרגום עברי בשם "הסנה". בטאון הפועלים "הפועל הצעיר" מבקר קשות את התרגום העברי המסורס של המחזה ואת המשחק הגרוע, וממשיך:

באותו הלילה, שהציגו את החזיון בעין-גנים, הציגו גם נערי המושבה את החזיון "זרובבל" וגם בלילה השני הציגו אותו החזיון. וראוי לציין, שעד כה היו צעירי המושבה בוחרים להציג חזיונות בז'רגון בטענם, שלחזיון עברי ימעיטו בני המושבה, ובייחוד הנשים, לבוא מפני שחלק קטן מתושבי המושבה מבין עברית. ובעוד שרק לפני חצי שנה (בפורים העבר) הציגו דווקא בז'רגון "פאמיליע צבי" (לד. פינסקי); הפעם ראינו כי בני המושבה לא נמנעו מבוא גם לחזיון עברי ולא עוד אלא שנצרכו להציג את החזיון העברי פעמיים.

אבל האידיליה אינה נמשכת זמן-רב. בפורים 1909, אדר תרס"ט, כאשר המאבק של ד"ר ברנשטיין-כהן ב"זקני" ועד המושבה מתחמם והולך, עורכים "הצעירים" ערב תיאטרון שבו מוצגים המחזה "ליב גולדמן ובתו" בעברית, ו"מזל טוב" מאת שלום עליכם, ביידיש. "ועד המושבה הכריז חרם על הנשף הנערך בחצרו של האדון פסקל," – נמסר ב"הצבי" הירושלמי, – "משום שהשתתפו בו עלמים ועלמות, שזה נגד הסעיף המפורש בתקנות הוועד."

מתברר אפוא שלאו-דווקא תוכנו של המחזה, או נקיטת עמדה בין עברית ליידיש – מקוממים את ועד-המושבה, אלא בעיקר ה"פריצות" – בנים ובנות יחדיו. בתקופה זו מונהג הלימוד המעורב בבית-הספר יק"א מייסודו של הברון – ובתגובה נוסד בית-הספר הדתי "נצח ישראל", ששומר על הפרדה מוחלטת בין בנים לבנות.

ב"ספר היובל למלאת חמישים שנה ליסוד פתח-תקוה" מסופר כי תחילה מייסדים "הצעירים" את התזמורת, ולוקחים לרשותם את הספריה. בכך הם מרגיזים את "רוח הזקנים" אך לידי מלחמה גלוייה אינם באים כל זמן שאינם מתחילים "לסדר הצגות על הבמה".

הכוונה להצגת התיאטרון בפורים 1909, בחצרו של האיכר האמיד פרץ פסקל, שהיה עד לפני זמן לא רב אגרונום באדמיניסטראציה של הברון. בתו בכורתו לורט, חברתה של אסתר, לומדת בבית-הספר יק"א. פסקל יכול לצפצף על ועד המושבה ולתמוך ב"צעירים", שחלקם כבר אנשים בעלי שיבה או קרחות, אבל השקפת עולמם אינה שמרנית. ומציין אחד הכותבים מהתקופה ההיא, בספר היובל:

על "חילול קודש" שכזה לא יכול עוד הוועד לעבור בשתיקה. הראשונים שניסו להכניס את ה"שרץ" הזה אל המושבה היו הפועלים. אולם בשבילם המציא הוועד כלי-זין – את ההשבתה. והנה עברו רק שנתיים ונבואת הפועלים: "בניכם יילחמו בכם" – נתקיימה. "הרעה" יצאה מהמושבה גופה. החומה הסינית נהרסה ועל הבמה הופיעו בניהם ובנותיהם של איכרי פתח-תקוה לשחק, לדאבוננו – בז'רגון [כלומר ביידיש], לפני הקהל. הוועד השתדל למחות כנגד זה, אך הצעירים לא נרתעו אחור, ומאז החלה להתפשט מלחמה גלוייה בין הוועד של המושבה ובין "אגודת צעירי פתח-תקוה".