הצצה אל העתיד הקרוב

פרק ט"ז

כל משך הסדנה נמנמתי בעיניים פקוחות, ובערב, כשהלכנו לישון, לא הצלחתי להירדם. כעסתי על עצמי, למרות שידעתי כי לחצי השנה שהוסיפו לי אין שום משמעות – חצי שנה ממתי? הרי אין לנו מועד שחרור. הערפול והעמימות מכוונים באי הזה, אבל בכל זאת, אני על הכוונת, וזה מגיע לי. אינני יודע מתי נרדמתי, אבל התחושה הייתה שישנתי רגעים ספורים, והנה, מישהי מעירה אותי. הקול מוכר לי, אבל אני לא מזהה, כי אני עדיין הלום שינה:

"קום, מני, אין הרבה זמן."

"אני עייף, כל הלילה לא ישנתי."

"קום, חמוד, בוא, אנחנו מסתלקים מכאן."

לא ייתכן, זה הקול של פאניה, פאניה צור, המדריכה המודחת. קפצתי בבת אחת, והדם הלם בצדעיים כמו פטישים.

"איך?"

הייתי מבולבל כל כך, שלא הצלחתי להוציא מפי משפט שלם. פאניה הייתה לבושה במדי החיילים היווניים.

"ששש, שלא נעיר את החבר'ה . לבש משהו כהה, ובוא נצא מפה."

"לאן, פאניה, לאן?"

"אנחנו מסתלקים מכאן. אל תשאל. אין זמן, אין זמן!"

פשטתי מהר את הפיז'מה, לבשתי את החולצה והמכנסיים הכחולים, והיא ליטפה את פניי. מה הולך לקרות? איך היא הגיעה הנה? לאן היא לוקחת אותי?

אחרי שנעלתי את הסנדלים, היא משכה אותי החוצה.

"אל תיקח כלום. בוא מהר."

בחוץ ירד גשם. לא ממש גשם – זרזיף, אבל ריח האדמה היה משכר, ואני חשתי סחרחורת, גם בשל החולשה שמלווה אותי מזה יומיים. מדי פעם היינו משתופפים מניחים לאלומת האור לחלוף, ושוב רצים. לא ברור מה התכניות של פאניה – הרי כל מי שברח, חזר למחנה, ונשלח לשיפוץ. אולי היא סומכת על הגשם, שנוכל לשתות מהגבים, אבל אוכל – מה נאכל? לה אין שום תרמיל, שום תיק, רק הכיסים שלה תפוחים. אולי כריכים? זה יעזור? לי בוודאי שאין כלום.

הגענו לבניין המנהלה. יכולתי לשמוע את הלמות הלב.

"עכשיו נזחל. אסור שהראש שלנו יתרומם מעל שלושים סנטימטרים, כדי שהאזעקה לא תפעל."

נדבקתי לקרקע. דחפתי את הגוף באצבעות הרגליים – הידיים הפשוטות לצדדים לא יכלו לסייע הרבה. הזחילה נמשכה נצח. פאניה הייתה יותר זריזה. היא חיכתה לי ליד פינת הבניין, וכשראתה שאני מתקרב, המשיכה לזחול לאורך הקיר האחורי. הדבקתי אותה בקושי רב, וראיתי שהיא מגרדת את הטיח בפצירת ציפורניים. מאחורי הטיח היה פח דק, שהיא הסירה בזהירות, ואז התגלה לוח מקשים קטן. פאניה הקישה מספר בן שש ספרות, ורמזה לי לזחול אחריה. הגענו לדלת פלדה שנפתחה ברגע שהגענו מולה. היא סימנה לי שעדיין אסור להתרומם. נכנסנו לחדר, והדלת נסגרה מאחורינו בטריקה קלה. היה חושך מוחלט. דקות ארוכות לא הצלחתי לזהות דבר. לאט לאט התרגלתי לחושך. פאניה הוציאה מכיס החולצה פנס קטן, הדליקה אותו ורמזה לי להישאר במקום. היא המשיכה לזחול לכיוון הקיר שמנגד, כשאלומת האור הקטנה מקדימה אותה. היא גירדה את אחד הספינים שבתחתית הקיר, והוציאה אותו ממקומו. גם שם התגלה לוח מקשים – שוב הקישה מספר ספרות, ואז רמזה לי שאפשר לקום. התקרבתי אליה, והיא משכה אותי ביד אל הדלת ממול. הדלת נפתחה ברגע שעמדנו מולה. נכנסנו לחדר אחר. על פי הכיור ושאר האביזרים שראיתי כשאני עוקב אחרי אלומת האור, זה היה כנראה מטבח. פאניה רמזה לי לסייע בידה להרים את לוח השיש הגדול שלצד הכיור. מתחתיו התגלה פתח המוביל אל מנהרות הביוב. נכנסנו פנימה וירדנו בסולם מתכת. פאניה לחצה על מתג, וכל המנהרה הוארה. התקרה המעוגלת הייתה נמוכה, ונאלצנו להתכופף. באמצע זרם הביוב בתעלה, ומשני הצדדים היו מדרכות בטון צרות.

פאניה משכה אותי והחלה לרוץ, ואני רץ אחריה, רוצה לגעת בה, לנשק את ידה, אבל היא רצה ומושכת אותי אחריה, ואני נשמע לה כמו פעוט לגננת שלו. לאחר עיקול מתגלה ממרחק של כמאה מטרים החוף והים. הגשם פסק, וירח של אמצע החודש האיר את הים. איזה מראה!

"בוא, מני, תשגיח על הראש, בוא נרוץ מהר, עוד מעט יתעורר המחנה."

אנחנו רצים ורצים, והמנהרה לא נגמרת, אבל החוף הולך ונעשה יותר ויותר ממשי. כשסוף סוף יצאנו מהמנהרה, ראיתי מימיננו סירת גומי, ועליה צללית של אדם.

"זה דני."

"איזה דני?"

"איזה דני? דני אלעד."

"לא!"

"כן!"

"הוא עשה רושם... כאילו... זה באמת הוא?"

"כן, מני, הוא ייקח אותנו ליאכטה שלו שעוגנת שני קילומטרים מכאן. אנחנו נוסעים לטורקיה, לחופש, לחירות!"

"לפני שמתקרבים לדני, פאניה, פאניה, תרשי לי לנשק לך את היד הטובה."

פאניה עצרה רגע, חיבקה אותי חזק, ונישקה לי על המצח, ואני לא התאפקתי, ודמעות של ילד, כזה המרחם על עצמו, זלגו לי על הלחיים.

"פאניה, פאניה, תסלחי לי!"

"על מה, טיפשון, על מה?"

"תסלחי לי שאני..."

לא היה לי אומץ להמשיך. עוד מעט נגיע ליאכטה, ואני לא חשפתי מאומה מסערת הלב. ואז, לא יודע למה פלטתי:

"עכשיו שנעלמתי - איציק ואהוד וכל החבר'ה יגידו שבאמת הייתי שטינקר..."

סוף