על השד העדתי (1.7.13)

אמנון לוי מלין על כך שמתוך 61 נשיאי האוניברסיטאות בארץ רק אחד היה מעדות המזרח, וכן שרק 9 אחוזים של הסטודנטים הם מזרחיים וכו'. אבל הוא לא ציין שלמרות שמתימן לא עלה אף פרופסור – היום יש עשרות דוקטורים ופרופסורים ממוצא תימני. צריך להיות עיוור כדי לא לראות איזו שממה תרבותית יש בארצות האיסלאם עד היום הזה, ואיזה פור ענק היה ליהדות אירופה בנדון. הרי יוסף קלוזנר, מרטין בובר, גרשם שלום, ישעהיו ליבוביץ, ואלפים רבים אחרים שהגיעו לכאן עם תארים אקדמיים הרבה לפני שקמה המדינה, שאופנתי מאוד לבוא אליה בטענות על אפלייה. לאה גולדברג ונחמה ליבוביץ הגיעו לארץ עם תואר דוקטור, כשבנות תימן הושאו בכפייה (תמורת כסף לאב!) – ולא הורשו ללכת לבית הספר (יש מקומות באיסלאם שיורים עד היום בילדות שמעיזות ללמוד!)

אבא של שושנה נדף [נדב! – אב"ע], שהגיע ארצה בראשית המאה העשרים, קרע על בתו קריעה, כשזו החליטה ללמוד לקרוא ולהתחתן עם "מוסקוביט" – המהנדס קלמן בסין, ממייסדי כפר יחזקאל. היא היתה עוברת בין מושבים וקיבוצים לאסוף תרומות כדי לתת לבעלים הזקנים 100 לירות כדי שייתנו גט לילדות שנישאו להם, כדי לשחרר אותן ללכת לבית הספר. האם זאת התרבות שאמנון לוי היה מעוניין לשמר?!

אני מבין את הכאב של אמנון לוי על הפער הזה שאיננו מתאחה, ועל כך שהאשכנזים התנשאו על אחיהם מעדות המזרח, אלא שעל חטא זה הגיבו המזרחיים בטונות של שנאה, אנטישמית ממש: האשכנזים כונו "אשכנאצים", על קירות "הבימה" ועל האנדרטאות לנופלים בקרבות כתבו באותיות ענקיות: "אשכנזים לבוכנוואלד". סמי מיכאל העניק שם לגיבור האשכנזי שלו "ז'ידוביץ", והתיאור שלו בספר דומה לתיאורים שב"שטירמר" הידוע לשמצה. שלמה צדוק התראיין אצל אלי תבור והצהיר שהוא מפסיק לדבר ויוצא לרחוב לירות בכל אשכנזי שיפגוש. משפחתו של אבוחצירא טענה שהרשעתו בדין היא לא פחות משואה ספרדית.

בפרק הטלוויזיוני הנ"ל יש טענה שכביכול ניתבו את הספרדים בכוח לפריפריה, ועובדה זאת קבעה את גורלם לנחיתות. זה פשוט לא נכון: אני הגעתי ארצה מרומניה ב-22.2.1951, ומשפחתי נשלחה ישירות למעברת באר-שבע, שם היה ים של אוהלים שהיו מאוכלסים ברומנים, פולנים, הונגרים בולגרים, עיראקים ומרוקאים.

וגם הטענה שבגלל "ההשתכנזות" איבדו המזרחיים את הייחודיות שלהם, ושוב באשמת האשכנזים – כאילו תהליך כזה לא עבר על האשכנזים עצמם, שהיתה להם שפה עשירה שבמשך מאות שנים הקימו בה תרבות לתפארת, ויצאו ממנה גאוני עולם כמו שלום עליכם, שלום אש, איציק מנגר, יצחק בשביס זינגר, ורבים רבים אחרים – ושפה זאת ותרבות זאת נמחקו כמעט לחלוטין, ורק זקנים בודדים עדיין מתרפקים עליהן.

אפשר לחפש תירוצים מתחת לאדמה לפער הכואב הזה, אבל כל מי שעיניים בראשו, רואה שבעולם הערבי המוסלמי יש שממה תרבותית היום לא פחות מאשר לפני חמישים ושישים שנה, ואני משוכנע שגם אחינו המזרחיים לא היו רוצים שבמדינה שלנו תהיה תרבות כמו בעיראק, סוריה, לבנון, לוב, סעודיה ומצרים.