יהודית קציר, "צילה"
הוצאת הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה, ישראל 2013, 509 עמ'

בימי נעוריי, ביתי השני היה שבט צופי ר"ג. אם לדייק יותר, זה היה ביתי הראשון. שם ביליתי שעות רבות מידי יום, שם ביליתי בשבתות, שם הייתי מדריך ורשג"ד ופעיל מרכזי בשכבה שלי ובשבט כולו, שם היו חיי החברתיים, שם היו אהבותיי הראשונות, שם במידה רבה עוצבה אישיותי ושם התחלתי את הדרך שהביאה אותי להגשמה בקיבוץ אורטל ולכל דרך חיי מאז ועד היום. ועד היום אני נושא בלבי תחושות געגועים, אהבה, תודה והוקרה לתנועה, שהייתה בעבורי תנועת חיים.
כתנועת נוער, אנו – בני הנוער, ניהלנו אותה. האחריות שהוטלה על כתפינו היתה עצומה. אולם בראש השבט עמדו שני זקנים, בגיל של הסבים שלנו; האבות המייסדים של שבט ר"ג ושל הנהגת ר"ג, שהובילו אותם, בהתנדבות מלאה, לאורך יובל, עד יומם האחרון. ראש השבט היה התעשיין משה למלשטרייך וסגנו היה יוסקה מרגולין. משה היה מעין מנכ"ל-על, דמות דומיננטית מאוד, בעל קול רועם ונוכחות חזקה. יוסקה היה נחבא אל הכלים. משה עסק בצדדים הארגוניים והכספיים (היתה זו באותם ימים מערכת בת 5,000 חניכים, שהרימה מפעלים אדירים ויקרים, והיה צורך במבוגר אחראי שיִפְקח עין עלינו, בני הנוער המסורים והנלהבים).
יוסקה עסק יותר בצדדים הפדגוגיים. הוא לא הירבה לדבר לפני קהל, גם לא בישיבות. כוחו היה בשיחה בשניים. הוא שוחח, כאילו באקראי, עם המדריך והרשג"ד, על הנעשה בקבוצה, על הקשר עם החניכים ועם הוריהם, על לבטיו וקשייו של המדריך, וכמשִׂיחַ לפי תומו סייע למדריך להתמודד עם קשייו, באמצעות אמירת אגב, או בסיפור אישי. ובעיקר בשאלות החכמות, שעצם הצבתם סייעה לנער לחפש ולמצוא תשובות לשאלותיו.
אני, ולא רק אני, נקשרתי ליוסקה. אהבתי להקשיב לחוכמתו, לעצותיו, לשאלותיו. אהבתי להאזין לסיפוריו על נעוריו בארגון "ההגנה", לדבריו בשבח הצמחונות. את קולו הניחר של משה שמענו מבוקר עד ערב במערכת הכריזה של "המחנה הגדול" – מחנה הקיץ של התנועה (ואני היטבתי לחקות אותו). אך אני ורבים מחבריי נמשכנו דווקא לקולו השקט של יוסקה, האיש הענו, שנתפס בעינינו כדמות מופת.
דמותו של יוסקה מלווה אותי כל חיי. לפיכך, כששמעתי שספרה של יהודית קציר "צילה" מספר את סיפורה של משפחת מרגולין, ובתוכה את סיפורו של יוסקה, ובקצרה אף את סיפור הקמתו של שבט צופי ר"ג (בטעות, משה נקרא שם למלשטיין), אצתי רצתי לקרוא את הספר. קראתי, התרגשתי, אהבתי ונהניתי.
לפני 18 שנים קראתי את ספרה של יהודית קציר "למאטיס יש את השמש בבטן", רומן ביכוריה. היה זה ספר בוסר, בעיניי, לא אהבתי אותו במיוחד, ומאז לא חזרתי לקרוא את ספריה. אולם הפעם פגשתי סופרת מעולה; בשלה, בעלת יכולת סיפורית נפלאה, הכותבת בשפה עשירה ויפה, אך עניינית ונטולת מליצות מיותרות. יהודית ספרה ב"צילה" את הסיפור המופלא והייחודי של משפחתה, משפחת מרגולין.
צילה היא האם המייסדת של השושלת, סבתא רבא של יהודית קציר (יוסקה הוא אחד מחמשת ילדיה). אישה חזקה, מיוחדת במינה, הגיבורה הראשית של הסיפור המשפחתי ושל הרומן שכתבה נינתה. הציר המרכזי של הסיפור, הוא שושלת האימהות והבנות, העוברת מצילה, אל בתה יהודית, לנכדתה עמליה ולנינתה יהודית קציר. גם את הכישרון הספרותי קיבלה יהודית קציר בירושה – חלקים רבים מהספר נכתבו בידי גיבוריו: סיפור חייה המרתק של צילה, שאותו כתבה בעצמה וחנן, אהבתה הגדולה, תרגם מיידיש לעברית. מכתבי האהבה של הסבתא יהודית והסבא עמינדב ויומנו של חנן.
הספר ארוג כתשלובת מרתקת של הטקסטים המקוריים הללו, שהם הנדבך המרכזי שבו, עם הסיפור שכתבה יהודית, המבוסס על הסיפור האמיתי, אך משלב בו השלמות פרי יצירתה ודמיונה.
הספר "צילה" הוא יצירה ציונית מובהקת. יש מי שהמושג "יצירה ציונית" מעורר אצלו פריחה, כפי שראינו בתגובות הסלידה והלעג כלפי פרס היצירה הציונית שיזמה שרת התרבות. בעיניי, זהו ציון לשבח.
זהו סיפורה של אישה שהותקפה ונפצעה אנושות בפרעות באודסה, בהיותה בגיל 19. המסקנה שלה היתה ציונית, חד משמעית – עליה לא"י. החליטה ועשתה. צילה עלתה לארץ עם בעלה אליעזר בעלייה השנייה. במשך עשרות שנים חיה המשפחה חיים חלוציים בא"י – ביפו, כמשפחה יהודית ראשונה בבאר שבע, כמשפחה יהודית כמעט בודדה בעזה, בגדרה, בת"א של שנות העשרים, תוך התמודדות עם קשיים רבים, בגילויים של נחישות, עוצמה ואידיאליזם ציוני, על רקע השנאה, ההצקה והאלימות של הערבים, שהיתה מעין המשך, במולדת, של הפרעות שפקדו את צילה בנעוריה בגולה, אך כל כך אחרים; מעצם העובדה שכאן הם על רקע של השתרשות בארץ ובניין בית לאומי. בהמשך דרכה השתקעה המשפחה בר"ג ובהרצליה, במעין אחוזות משפחתיות, חצי חקלאיות וחצי בורגניות.
אך לעומת הלהט הציוני של הדור הראשון, בלט בעיניי האסקפיזם של בני הדורות הבאים (אולי למעט פעילותו של יוסקה ב"הגנה", ששיאה במאורעות תרפ"ט), שכאשר מסביב יהום הסער, בתקופה הסוערת של שואה ותקומה, עסקו בעיקר בענייניהם האישיים. התכתובת בין יהודית ועמינדב, בימים הסוערים של ראשית שנות ה-30, כמעט ואינה מושפעת מן הנעשה מחוץ למעגל הזוגיות ולבטיה, חיפושי הפרנסה וחיי החברה. יהודית נמשכה לחיים הציבוריים, אך אזכורי פעילותה ב"המפלגה", כלומר במפא"י, נשמעים כעסקנות וכחיפוש קשרים בצמרת, יותר מאשר כנטילת אחריות לאומית. שיא האסקפיזם הוא לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ והקמת המדינה. באותה תקופה, יהודית ועמינדב ובתם הקטנה עמליה, שהו בארה"ב. צילה וחנן ביקרו אותם. וכך צוטט עמינדב: "ברגע שהאנגלים יעזבו את הארץ, תפרוץ מלחמה נוראה... אנחנו נישאר כאן בינתיים. אני מציע שגם אתם תישארו." תגובתה של צילה אינה מפתיעה: "'אנחנו נחזור לרמת-גן, הילדים זקוקים לי,' התיזה צילה מבעד לדמעותיה וירתה בחתנה הרכרוכי מבט של בוז, 'אחרי כל מה שעברתי בחיים, אני אשרוד גם את המלחמה הזאת'."
אולם עיקר הספר אינו הסיפור הלאומי, אלא הסיפור המשפחתי. אמנם בחיי היישוב הצעיר והקטן קשה להפריד בין השניים, ולו בשל העובדה שכמה ממנהיגי היישוב ויוצריו משולבים בעלילה באופן אישי, החל בסופר ברדיצ'בסקי (גיסו של חנן), דרך אוסישקין ומנהיגים נוספים ועד משפחת נתניהו אליה התקשרה המשפחה בקשרי נישואין של אחת הבנות. הסיפור המשפחתי סוער ויוצא דופן. לאחר הפוגרום באודסה, נישאה צילה הצעירה עם אליעזר מרגולין. לאחר שהוא נשק לה, בפעם הראשונה, היא הבינה בתמימותה שנגזר עליה לקשור עימו את גורלה. הם עלו לארץ, הולידו חמשה ילדים, אך מעולם לא שררה ביניהם אהבה. עם זאת, המשפחה שהקימו והאחריות לילדים, יצרה ביניהם חישוקי שותפות, לצד הניכור. צילה התאהבה בחנן, הצעיר ממנה בתשע שנים. במשך 25 שנים, עד מותו במפתיע של אליעזר, חיה המשפחה סביב המשולש הבלתי אפשרי הזה ובצִילו. והסיפור המורכב והמסובך הזה המשיך להטיל את צלו על חיי גיבוריו גם בעשרות השנים שלאחר מותו של אליעזר. ואם דומה שמדובר במשולש אהבה רומנטי של אישה משוחררת המצפצפת על הנורמות, הרי שהמציאות הרבה יותר עגומה – מדובר בטרגדיה שהעיקה והעיבה על חיי גיבוריה, שנשאו אותה כמשא כבד, כמעט בלתי אפשרי, עמוס רגשי אשמה, כל חייהם. ועל רקע אותו סיפור, נבנתה משפחה ושושלת מיוחדת במינה, עם ייחוד משפחתי – הצמחונות, שהיתה לדרך חייה. ולצד הצמחונות, סיפורים מעגליים על גורל חוזר של בני המשפחה, כמו מוות מוקדם מסרטן בדיוק באותו גיל, של סבתה ואימה של הסופרת; נישואין בעיצומו של הריון של הסופרת ושל אימה במהלך שנת האבל על האם (עם החזרה על השמות: יהודית, עמליה, יהודית, עמליה). זוגיות של אישה חזקה עם גבר צעיר וחלש ממנה (צילה וחנן, יהודית ועמינדב) ועוד.
הספר מחולק לשלושה חלקים. חלקו הראשון, היפה והמרתק ביותר – "נדודים", מבוסס בעיקרו על זיכרונותיה של צילה, ועל סיפור הפוגרום, העלייה לארץ והנדודים החלוציים בין מקומות יישוב שונים, תוך בניית המשפחה המיוחדת. חלקו השני, "אהבה", ובמרכזו חלופת המכתבים בין יהודית ועמינדב, סבה וסבתה של יהודית קציר. החלק השלישי, שאותו פחות אהבתי – "הבית", המתאר את חייהם המאוחרים של צילה וחנן, עד מותם של השניים בהפרש של שבועיים. הטקסט המרכזי בחלק זה הוא יומנו האישי, הסודי, של חנן, אותו ביקשה צילה, זקנה ועיוורת, מחתנו של חנן (אבינועם בן גריון, בנו של ברדיצ'בסקי) לקרוא לה. חנן, שבפועל היה איש שלקח אחריות על ילדיה של צילה וחינוכם אף יותר מאביהם הביולוגי, חי בעולמות פנימיים מנותקים מן המציאות, בחתירה לאיזו ספירה עליונה, נזירית. הוא כתב "מחקר" הזוי, על פיו מוצאה של היהדות ומוצאו של עם ישראל הוא בשבטים בהודו. אך השקפת עולמו, המושפעת מאוד מדתות המזרח, רחוקה מאוד מהיהדות, שהנה דת ארצית מאוד, הרואה את הגשמתה בחיים האמתיים, המעשיים, כאן על פני האדמה. ראיתי ביומנו מעין גירסה, שהקדימה את זמנה, של ניו-אייג'יות.
יהודית קציר ארגה בכישרון רב רומן המשלב את הטקסטים המקוריים עם הטקסט שלה. היא לקחה על עצמה בגיל מוקדם יחסית את משא השליחות הכבד, של "והגדת לבתך", סיפור ההגדה לבית מרגולין. היא הוציאה של שליחותה לפועל כאישה בשלה, בת 50. היא סיימה את סיפורה, בביקור בבית העלמין בהרצליה, בעליה לקברותיהם של צילה וחנן, עם סיום כתיבת הספר, ושם היא כותבת להם:
"... אולי אני טועה, ואחרי כל מה שראיתם וכל מה שידעתם בחייכם, שום דבר כבר לא יוכל להפתיע אתכם, וממילא כל זה כבר לא נוגע לכם.
ובכל זאת אני חשה צורך למסור לכם, וגם לסבא אליעזר, ששוכן לו בקבר יחיד בבית העלמין בנחלת יצחק, ואף לחמשת ילדיכם – אשר שלושה מהם, תקווה, יוסף ורות, טמונים זה לצד זה כאן, בחלקה שמעבר לשביל – דוּחַ קצר עלינו.
ניניכם, שלושים וחמישה במספר, גדלו והיו ל'אזרחים טובים', כפי ששאפת, צילה. כמעט כולנו חיים בארץ. אחדים מאיתנו צמחונים. שירתנו בצבא, אולם איש מאיתנו לא בחר בדרך חיים של לוחם, ואיש מאתנו לא נפל במלחמות ישראל. רובנו הקמנו משפחות, וכמה מאתנו, כמו גם חמישה מנכדיכם, התגרשו והתחתנו שוב. בכורי חִימֵשֵיכֶם כבר בני עשרים. בשנים האחרונות, מאז שהורינו – נכדיכם – הוסיפו שנים, והרביעית מביניהם הלכה לעולמה, איננו מקיימים עוד את מפגשי הפסח המסורתיים. הם נצורים בלבנו כזיכרון חם ושמח, שבו גם מי שכבר אינם, עדיין משחקים אתנו באגוזים בחצרות הפורחות ושטופות השמש של ילדותנו.
בקיץ האחרון נכנסתי לשנתי החמישים. כמוך, חנן, אני יודעת שאיני אלא חוליה בשרשרת של אלה שקדמו לי ואלה שיבואו אחרי. אימי וסבתי חלו כשהיו בגילי, ונפטרו כעבור שנים לא רבות. אינני צריכה לומר לעצמי 'מֶמֶנטוֹ מוֹרי' כדי לזכור. גם אם אחיה עוד הרבה, הולך הזמן ומתמעט. כעת שומה עלי לפסוע אל מחוץ לצִלך הגדול, צילה, ולצאת אל האור. לכל אדם יש זכות לחיות כברת דרך בעולם בלי הוריו וסביו והוריהם, ובלי לסחוב על הגב את זיכרונותיהם. הנה אני פורקת מעלייי את התרמיל הכבד שנשאתי יותר מעשרים שנה, ואולי משחר חיי. אפשר שגם אני אגש אל משרד נסיעות, ממשי או מדומיין, וארכוש לי כרטיס פתוח על העולם.
לפני שאני נפרדת מכם נשלחות אצבעותיי בהיסח-הדעת אל השיח הגדל פרא מעל לקברכם, אשר שורשיו מן-הסתם העמיקו והשתרגו בעצמותיכם, ואני 'מסלקת' ממנו שני ענפים צעירים, להשרשה."

2. השד הגלותי
האם אשכנזי אשכנזי?
השבוע למדתי שגבי אשכנזי הוא ממוצא "מזרחי". בתגובה לפוסט שפרסמתי בדף הפייסבוק שלי בנוגע לפרשת אשכנזי-הרפז, הגיב אחד הקוראים בהצגת תאוריית קונספירציה הזויה, על כך שהפרשה היא קנוניה "אשכנזית", בראשות ברק "הקיבוצניק", למניעת נסיקתו הפוליטית של אשכנזי בשל מוצאו ה"מזרחי", כפי שנעשה לכל "מזרחי" שבעבר איים על ההגמוניה של האליטה ה"אשכנזית" השלטת. פתחתי את הערך גבי אשכנזי ב"ויקיפדיה" ולמדתי שאכן, מוצאו "מזרחי". אני משוכנע שאשכנזי עצמו סולד מהתיאוריה הזאת.
איני מיתמם. אין בדבריי אלה כדי לטעון שאין בישראל בעיה עדתית ואין אפליה עדתית. הן רק השבוע נחשפה בבית המשפט שערוריית האפליה באי קבלתו לעבודה בתעשיה האווירית של מישל מלכה, אך ורק בשל מוצאו. תופעה זו היא קלון על החברה הישראלית ויש להילחם בה ולגדוע אותה.
אלא שהדרך לגדוע את התופעה אינה הנצחת העדתיות, אלא להיפך – חתירה לבניין עם אחד, לקיבוץ גלויות, לשילוב עדות. למרבה הצער, יש מי שמציגים את תופעת האפלייה העדתית, שהיא קטנה במימדיה, כאילו אלו פני החברה הישראלית. יש מי שדיג במים עכורים הוא אומנותם והבסיס לקריירה הפוליטית שלהם, ולכן הם יעשו הכל כדי להנציח את העדתיות, ממנה הם נבנים. יש מי שממציאים תיאוריות קונספירציה עדתיות כדי להגן על פושעים כמשה קצב ואריה דרעי. אלו תופעות המחזירות אותנו אחורה.
אני יהודי ישראלי. איני "אשכנזי" ולא "מזרחי". מדוע איני "אשכנזי"? כי "אשכנזי" הוא מי שבוחר ב"אשכנזיות" כזהותו. אולם הזהות ה"אשכנזית" וה"מזרחית" היא זהות גלותית.
אני מחנך את הילדים שלי על כך שהם יהודים ישראלים. אמנם חלק מן המורשת המשפחתית שלהם היא שסבא שלהם נולד בבוקובינה, סבתא שלהם נולדה בפולין ועוד סבא וסבתא נולדו בארץ ישראל. אך אין זה הופך אותם ל"אשכנזים", ובמובן העמוק, המהותי והרחב יותר, מוצאם הוא מכל מקום שממנו באו יהודים – אתיופיה, רוסיה, עיראק או צרפת. תרבותם היא התרבות היהודית, שמוצאה מפולין, מתימן, ממרוקו, מארה"ב וכמובן מא"י.
לפני שנים אחדות, אחיי ואני נסענו עם אבי ל"טיול שורשים" ברומניה. כעבור שנתיים הוא חזר לשם עם בני ואחייניתי, בשנת הבר מצווה שלהם. אין ספק, שחשתי התרגשות למראה המקום שהיה ביתו בעיירה רדאוץ שבבוקובינה; שחשתי במקום ההוא זיקה אל הסיפור המשפחתי שלי. אולם למעט הביקור הספציפי בעיירת הולדתו הקטנה, בכל שאר ימי הטיול, חשתי בדיוק כמו בכל מקום אחר בו אני מבקר בעולם: כתייר, כזר. בוודאי לא ראיתי בכך "טיול שורשים".
לאחר שובנו, ביקרתי עם משפחתי בירושלים ופקדתי עם ילדיי את הכותל. זה היה טיול השורשים שלנו. השורשים שלי אינם בבוקובינה, אלא בירושלים, בגמלא, בארץ ישראל. במהלך הטיול ברומניה, התנגן בראשי כל העת שירו של אהוד מנור "יליד הארץ": "אבא, שר אני לך, על שיום אחד קמת ותלך." וכשאני רואה את הדבקים בהנצחת הגולה והעדתיות בתוכנו, התופעה הזאת כואבת לי ומקוממת אותי.
המשפט "יותר קל להוציא את היהודים מהגלות מאשר להוציא את הגלות מן היהודים," המיוחס הן לנשיא הראשון חיים ויצמן והן לראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, מבטא את התופעה הזאת.
ואף על פי כן, אני אופטימי, ומאמין שבעוד דור או שניים לא יהיה ילד יהודי בישראל, שיידע האם הוא "אשכנזי" או "מזרחי".

פורסם לראשונה בעיתון "ישראל היום".

3. צרור הערות 7.8.13

* דבקותו של פוטין במשטר אסד, הטובח בעמו ודומה היה שאו-טו-טו נופל, נראתה הזויה ומנותקת מן המציאות. לעומת זאת, הפניית העורף של אובמה למובארק נראתה כמדיניות מתבקשת ונכונה של תמיכה בדמוקרטיזציה וברצון העם המצרי.
כעת נראה, שהאסטרטגיה של פוטין חכמה יותר. בכל המזה"ת הוא מצטייר כמנהיג יציב ונאמן, שניתן לסמוך עליו. אובמה מצטייר כבוגדן וכמשענת קנה רצוץ. אובמה החל את דרכו ביומרה משיחית להביא לפיוס היסטורי בין ארה"ב לעולם המוסלמי. בדיעבד, מדיניות הפייסנות שלו (ע"ח ישראל) בראשית הדרך, ומדיניותו ההפכפכה והמבולבלת בהמשך הדרך, רק העצימה את השנאה בעולם המוסלמי למערב בכלל ולארה"ב בפרט.

* גם אילו תמך אובמה במובארק, לא היה בידו למנוע את המהפיכה העממית. העם המצרי התקומם מתוך שנאה יוקדת לדיקטטור. הדבר היחיד שאיחד את כל הגורמים, היה השנאה למובארק. ברגע שהיעד הזה הושג, לא נותר עוד כל מכנה משותף והעימות בין הלאומיות והאסלאמיזם פרץ במלוא עוזו.
מדיניותו של אובמה לא השפיעה ולא יכלה להשפיע על ההתרחשויות במצרים. השפעתה היחידה הייתה על מעמדה של ארה"ב במזה"ת, וזו הייתה השפעה קטלנית.
ארה"ב רצה אחרי המאורעות, ונתנה אישור בדיעבד לכל השינויים שקרו. כאשר העם המצרי התקומם נגד מובארק, בן בריתה המסורתי והוותיק של ארה"ב, הממשל האמריקאי תמך בהתקוממות, בשם הדמוקרטיה. כאשר "האחים המוסלמים" – זרם אנטי דמוקרטי ואנטי מערבי קיצוני עלה לשלטון, ארה"ב תמכה בו, בשם הדמוקרטיה. כאשר משטר "האחים המוסלמים" הופל בהפיכה צבאית, שוב תמכה ארה"ב בשינוי, בשם הדמוקרטיה.
מה הפלא שא-סיסי מרשה לעצמו להשתלח בארה"ב?

* אדוארד סנודן, מדליף המידע על תכניות המעקב של ארה"ב, מעניין את פוטין כשלג דאשתקד. הסיבה היחידה לכך שהוא העניק לו מקלט מדיני ברוסיה, היא הרצון להתגרות בארה"ב ולהפגין בפני העולם את חולשתה ואת צפצופו עליה.

* ביטול ביקורו של ארדואן בעזה, הוא תוצאה ישירה של נפילת "האחים המוסלמים" במצרים. ציר הרשע האסלאמיסטי הסוני ארדואן-מורסי-חמאס נותק. זאת, אחרי שציר הרשע הקודם ארדואן-אחמדינג'אד-קדאפי-אסד התרסק לרסיסים.

* קראתי את החלטת הממשלה בנוגע לאזורי העדיפות הלאומית. ההחלטה מבוססת על קריטריונים ברורים ומוצקים, המבטאים מדיניות לאומית וסדר עדיפויות לאומיים. קביעת מדיניות לאומית היא בסמכותה ובאחריותה של הממשלה. לשם כך היא נבחרה. כמובן שמדיניותה של הממשלה נתונה לביקורת פרלמנטרית וציבורית.
כאשר זהבה גלאון תוקפת את מדיניות הממשלה ואת סדר העדיפויות שלה, היא ממלאת את תפקידה הפרלמנטרי ואת שליחות בוחריה. אולם כאשר היא פונה ליועץ המשפטי לממשלה בדרישה לבדוק את חוקיות ההחלטה, היא מועלת בתפקידה ובשליחותה. עצם הפנייה הזאת, שאינה אלא סחריר תקשורתי מכוער, מחלישה את הכנסת ופוגעת בדמוקרטיה. המשפטיזציה הזאת חותרת תחת יסודות הדמוקרטיה והמשטר הפרלמנטרי בישראל.
זהבה גלאון שופכת דמעות תנין מעל דוכן הכנסת, בנאומה נגד "חוק המשילות" בטענה שהוא מכרסם בדמוקרטיה (ובעניין זה אני מסכים איתה), בעוד היא עצמה, במעשיה, פוגעת באופן קשה יותר בדמוקרטיה.
הוא הדין בעתירות בני בריתה החדשים של זהבה גלאון – דרעי וחבריו, לבג"ץ, נגד ההחלטה.

* אבו סנאן, אבו סריחאן, אבו עבדון, אבו עמאר, אבו עמרה, אבו קורינאת, אבו רובייעה, אבו קונייק, אבו חלוט, אום בטין, אכסאל, אסד, אספר, אעבלין, אעצם – רשימה חלקית של היישובים (וזה רק באות א') שבגללם הוציאו את קריית גת וקריית מלאכי ממפת העדיפות הלאומית.

* כמובן שלא התכוונתי, חלילה, ברצינות להערתי הקודמת. בסך הכל הדגמתי כיצד נראית ההסתה הפרועה והדמגוגית נגד הכנסת התנחלויות למפת העדיפויות.

* ביקורתי האמיתית (כלומר ביקורת על המדיניות, לא ביקורת משפטפטנית) על מפת העדיפויות, היא על כך שהיא כוללת למעלה מ-700 יישובים. אם כמעט כל המדינה היא בעדיפות לאומית, אין זו עדיפות לאומית. הקריטריונים צריכים להיות הרבה יותר מצומצמים, כך שבאמת תיווצר כאן העדפה ברורה, על פי היעדים הלאומיים.

* המחלה הקולקטיבית של עובדי הרכבת – חזרת.

* בדיון הציבורי על פרשת הנגידים, נשמעה טענה נגד "הטהרנות" בדרישות המוסריות מנבחרי ציבור ומשרתי ציבור. בין השאר, בלבלו המבקרים בין הביקורת הזו לבין הביקורת על המשפטיזציה. מה הקשר בין משפטיזציה לבין דרישה ממנהיגי ציבור לטוהר כפיים? לא זו בלבד שאין הלימה בין שני המושגים, אלא במידה רבה הם סותרים זה את זה.
משפטיזציה היא התערבות המערכת המשפטית בסוגיות מדיניות, פוליטיות, ביטחוניות, ערכיות, שאינן משפטיות, אינן שפיטות, והן ביטוי לערכים הנתונים להכרעת הציבור ונבחריו. משפטיזציה היא הפרעה למהלך התקין של המנהל הציבורי ויצירת תרבות של כסת"ח ובריחה מאחריות. משפטיזציה היא משטר ועדות החקירה, המתייחסות למחדלים ושגיאות של גורמי הביצוע במונחים משפטיים ופליליים ובמקום להפיק לקחים, מחפשות אשמים לעריפת ראשים.
הדרישה להנהגה נקייה משחיתות אינה משפטית, אלא ציבורית, ערכית ומוסרית. המשפטיזציה פוגעת במאבק בשחיתות, בכך שהיא מורידה את רף הדרישות שלנו ממנהיגי הציבור לסף הפלילי. במערכת המשפטית, מה שאינו אסור על פי חוק – מותר. מה שאינו פלילי – כשר. עבירה פלילית שאין די עדויות להרשעה בה, משמעותה זיכוי.
הרף המוסרי שעלינו להציב למנהיגים, הרבה יותר גבוה מהסף המשפטי. הציפיה מהם אינה רק לא לעבור עבירות פליליות, אלא גם לאתיקה, למוסר, ליושרה ולדוגמה אישית.

* יש לקוות שחקירת פרשת אשכנזי תחשוף גם את תופעת עיתונאי החצר שלו.

* כשאני שומע את ההורים המסרבים לחסן את ילדיהם, אני מבין לשם מה המציאו את ד"ר יצחק קדמן.

* אם יורשה לי לומר כמה דברי כפירה... יורשה לי? סלחו לי כולכם, במטותא ובדחילו ורחימו, אך ... איני מתפעל מפולחן מֶסִי. אילו "בארסה" (ברצלונה) הייתה מגיעה לישראל למשחק כדורגל, היתה זו חגיגה ספורטיבית יפה וראויה. אך הם לא באו לשחק כדורגל, כי אם לככב כסלבריטאים. וממש לא התלהבתי מהנשיא וראש הממשלה שעלו לרגל לחלות פניהם ומכל מסע החנופה והסגידה, כפי שלא התלהבתי מההישג המדיני האדיר שבביקורם של שרון סטון ורוברט דה-נירו ביומולדת של פרס (להבדיל מברברה סטרייסנד, שהופיעה בארץ, כלומר באה קודם כל כאמנית ולא כסלבריטאית).