על ספרה של צילה דגון

"זיכרון השכחה – מסע אל העבר"

הוצאת אלון ספיר, 2011, 237 עמ'

אני מודה ששם הספר הרתיע אותי, נראה בעיניי מתחכם, אבל אחרי שקראתי, הבנתי שהוא קולע ביותר: הגיבור של הספר הוא צביקה דגון, בעלה של המחברת, שנולד ב-1941 בעיר הורודנקה (שעברה בינתיים מפולין לאוקראינה) להוריו מניה וד"ר משה פלפל (פלבסקי) – היא כימאית ורוקחת (בעלת שני בתי מרקחת), והוא משפטן. הזוג מבקש לברוח מפולין, אך המבריחים מסרבים להסתכן בהברחת תינוק בן חצי שנה, ועל כן, הם מפקידים את הילד בידי צעירה רוקחת שעבדה אצל מניה פלפל. הם משאירים לה את כל רכושם, כולל שני בתי המרקחת, מתוך כוונה לחזור אל הילד אחרי המלחמה. הצעירה, שאינה יכולה להפסיק את עבודתה, מביאה את התינוק למשפחת בומבס בכפר המרוחק מהעיר כ-30 קילומטרים. המשפחה מתאהבת בתינוק החייכן, ובעיקר אוהבת אותו ומטפלת בו הבת הקטנה שלהם – סוזנה בת העשר. אלא שהצעירה לוקחת את התינוק ומביאה אותו לחברה שלה בכפר אחר, שם היא מתאהבת בבעלה של החברה, ובורחת עימו. החברה, המטופלת בשלושה ילדים, רואה בתינוק נטל מיותר, ומפקידה אותו במלונה של הכלב (בדיעבד, זה מה שהציל את הילד מקפיאה בקור). סוזנה יוצאת בליל סערה וקור אל הכפר הסמוך, מוציאה את התינוק מהמלונה ומביאה אותו הביתה. ההורים חוששים להחזיק ילד יהודי בימים הנוראים ההם, כאשר על "פשע" כזה משלמים בחיים, אבל סוזנה מתעקשת, והילד נשאר במשפחה ונחשב לבנם, ואף נטבל לנצרות והוענק לו השם כרישצ'וף.

לאחר המלחמה מאתרים אותו אנשי העלייה ב' ומבקשים להחזיר אותו אל חיק היהדות ולהעלותו ארצה. המשפחה מתנגדת נמרצות, והילד (כבר כבן שש) מתחנן על חייו להישאר במשפחה, אלא שיראתם מהשלטונות, מזוודה של כסף כתמורה למשפחה על גידולו של הילד, ורובה צעצוע שהוענק לו – הכריעו את הכף, והילד נלווה אליהם. הוא שוכן בבית יתומים בלודז', ואחר כך במחנה בבורדו שבצרפת – קורות שני המקומות האלה נמחקו לחלוטין מזיכרונו. הוא מועלה ארצה ונקלט למוסד "אונים" שליד כפר סבא. כל הכעס על הורים שלא היו לו (לימים מסתבר שהוריו טבעו באונייה "מפקורה" שטובעה על ידי הגרמנים בדרך לארץ ישראל), ועל כך שנותק מהמשפחה הנוצרית האוהבת, נותב להתנהגות אנטי חברתית חריפה: הוא איננו מסוגל לקלוט את השפה שמדברים במוסד, הוא גונב מחבריו שזוכים למתנות וממתקים מקרובים שמבקרים אותם, והוא אפילו נושך את ידו המלטפת של המדריך המבקש את קרבתו וטובתו. לבסוף באה הגאולה: הדודים שלו, שרה ואברהם פישהוף, הורים לשתי בנות, קולטים אותו בביתם שבחיפה, אלא שגם אושר זה לא נמשך זמן רב – אברהם נפטר בדמי ימיו, ועול הפרנסה נופל על שרה. בעקבות כך עובר צביקה לפנימייה, ומשם לעתודה הצבאית ולשירות בצה"ל בתור קצין, שם הוא פוגש את צילה, ולימים נושא אותה לאישה.

הרש פלפל, הוא צבי דגון (לשעבר – פישהוף על שם המשפחה שקלטה אותו) עובר מטמורפוזה מתינוק חייכן ונעים שזוכה לאהבה רבה, והופך לסוציומט מוחלט במוסד "אונים", ואחר כך לתלמיד מצטיין הקופץ פעמיים כיתה, מתקבל לעתודה ולקצונה והופך להיות איש אמיד, אציל נפש, ונדבן עד כדי אלטרואיזם – מפלאי נפש האדם.

עיקרו של הספר הוא המסע שהזוג דגון עורך בפולין אל השורשים יחד עם הוריה של צילה, שגם הם נולדו בפולין (האם בעיירה שרפץ, והאב בעיר גדנסק).

אדלג כאן על הביקורים המרגשים והמדמיעים במחנות ההשמדה אושביץ ומיידנק, ואגש ישר אל המפגש עם המשפחה שהעניקה לו מקלט בשחר ילדותו. מסתבר שסוזנה, שהתעקשה לטפל בתינוק למרות הסכנה הגדולה, היא זאת שפנתה ל"יד ושם" כדי שימצאו את הילד האובד, ולאחר שאותר, התנהלה חליפת מכתבים בין השניים, וגם בקשה מציה שתוכר כ"חסידת אומות העולם" (צביקה, שלא זכר הרבה מאותה תקופה, התלבט ארוכות אם להיענות לפנייתה להמליץ עליה בפני "יד ושם"). קבלת הפנים בביתה בעיירה זמביצ'י (הרוסים גירשו את הפולנים מכפרם שליד הורודנקה, והעבירו אותם לזמביצ'י במרחק של 350 קילומטרים מביתם) הייתה חמה ולבבית לעילא. סוזנה ובעלה אגרו מזון וסוכר במשך חודשים (בפולין הסחוטה כלימון על ידי הרוסים) כדי לארח את ארבעת הישראלים כיד המלך. המתרגמת בין הפולנים לישראלים היתה אימה של צילה (אביה, יליד גדנסק, גודל על השפה הגרמנית). לקבלת פנים דומה הם זוכים גם אצל שתי האחיות האחרות של סוזנה – סבינה וכריסטינה. אלא ששם מתגלע ריב: הן סבורות שלא רק סוזנה היתה ראויה לתואר המכובד (שהטבות כלכליות בצידו), אלא גם הן, ובעיקר הוריהם, שהם היו המסתכנים העיקריים. צביקה מבהיר להן כי לא רק על כך שסוזנה טיפלה בו (שתי האחיות הגדולות עבדו בחוץ לפרנסתן), היא גם הצילה אותו מהכפר השכן, היא התעקשה שהתינוק יישאר בביתם, והיא זאת שחיפשה אחריו והתכתבה עמו – דברים שאי אפשר לומר על שתי האחיות האחרות.

הזוג דגון רחוק מלהיות כפוי טובה, כל אחת מהאחיות מקבלת שעון זהב וחבילה של דולרים, והבעלים וכל שאר בני המשפחה מקבלים מתנות נאות. צביקה קונה את כל הזרים מחנות פרחים ומביא אותם לקבר של הזוג בומבס, הוריהן של שלוש הבנית, והוא מזמין את שלוש המשפחות על ילדיהם, וכן מכובדי הכפר לארוחת מלכים בבית המלון בו התגוררו בעת שהותם בזמביצ'י, וגם מחלקים מתנות לכל 70 הנוכחים (ביניהם ראש העיר המופיע בכל הדרת מלבושיו הרשמיים). מתנות דומות מקבל גם "האח" של האחיות, שהיה בעצם בן דוד, בעיר הרחוקה גרוז'נו, ואשר בעצם נעדר מהבית בתקופה הרלוונטית, כי היה חייל בעת המלחמה. תיאור אותו "אח" ואישתו גורם לקורא להתגרד בחוסר נוחות: האיש הכרסתן והחירש מדיף ריח של אדם שלא רוחץ עת ארוכה... וכן, הנהג, שהסיע אותם לאורכה ולרוחבה של פולין במשך כל שהותם שם מקבל מצביקה 500 דולרים, בהם הוא מתעתד לקנות דירה לבתו העומדת להתחתן.

הארבעה מבקרים גם בעיירת הולדתה של האם – שרפץ, וגם בעיר הולדתו של האב – גדנסק. כאן נחשפת פרשה נושנה מזעזעת של אנטישמיות: סבה של צילה הואשם בעלילת דם ונאסר, והבן (אביה של צילה) הוכה מכות נמרצות על ידי בריונים

ביד אומן מתארת המחברת את העליבות של פולין הקומוניסטית בשנת 1989 (שנה לפני התרסקות הגוש הקומוניסטי): החנויות ריקות, במסעדות המפוארות אין מה לאכול, כי את כל הפרודוקטים מוכרים לתושבים בשוק שחור, תורים ארוכים ליד החנויות (תורים הנשמרים בקפדנות ובמשמעת עצמית), בתי השימוש נראים ומריחים זוועה, המים בברזים אינם ראויים לשתייה (במלון שבו שהו בזמביצ'י היתה מודעה שבין 7.00 ל 14.00 אין בכלל מים!), ילדים (בעיקר צוענים) מסמורטטים שראשיהם רוחשים כינים. השכר לעובדים מגוחך לגמרי: רופא משתכר בחודש 22 דולרים! הישראלים לומדים מהר כי על כל תקלה ניתן להתגבר באמצעות שוחד ותשר.

גברים שיקראו את הספר הזה יתמלאו קנאה בצביקה שזוכה לכך שאישתו, המחברת, מעתירה עליו מחמאות מאליפות על יופיו, נדיבותו, אישיותו הבנויה ולתלפיות (ראו דוגמאות: עמ' 88, 101), ומסתבר מהספר שלא רק היא מתפעלת ממנו, אלא גם כל מי שהם פוגשים במחוזות השונים של פולין.

ללא ספק, יש בספר הזה תעודה אנושית חשובה, המגוללת התרחשות יוצאת דופן, כי הרי כל הצלה מהתופת של אירופה בימים האפלים ההם הייתה בבחינת התרחשות יוצאת דופן, כי הרי כל ניצול שואה, ושריד שואה, הגיעו אל הגאולה והישועה בדרך נס.

דא עקא שהספר החשוב הזה היה ראוי לעריכה מקצועית (הבנתי שמהדורה שנייה – שלא הגיעה לידי – זכתה אמנם לעריכה כזאת) שהיתה מצמצמת חזרות ( כגון שהמחברת חוזרת פעמים רבות על הפלא שאיש בעל זיכרון פנומנלי כמו צביקה, איננו זוכר כמעט דבר מילדותו), וכן היתה מיטיבה עם הלשון שאיננה חסרה ליקויים. אבל באמת הכול נסלח משום התוכן המיוחד, המרתק.