על ספרו של אוריה באר
מול ההרים הסגולים
הוצאת עקד 2007, 271 עמ'

הפתעה נעימה היתה הקריאה בספרו של אוריה באר "מול ההרים הסגולים" המתרחש באילת בשנות ה-60 המאוחרות לערך, לפני כחמישים שנה. זהו רומאן הכתוב באופן ממש מקצועי, נפרש כסרט קולנוע על הדרום הרחוק, הפרוע, הקשוח – בדמות אילת של אותן שנים, המשמשת עדיין כעיר מקלט לטיפוסים רבים ושונים מן הצפון, ויש בה הוויי ישראלי מיוחד במינו, שבוודאי נפרש גם בזכות היותו של הסופר, שהוא גם עורך-דין במקצועו – תושב אילת לפרקי זמן. ויש להניח שחלק מהקשיים שהיו לו בכתיבת הרומאן היו דווקא ההתרחקות מן המציאות המוכרת לו היטב, לבל יזהו בדמויותיו אנשים מסויימים, למרות שכל הגיבורים ברומאן מצטיירים בצורה ריאלית מאוד, משכנעת ומאופיינת היטב, כאילו זה עתה פגשת בהם באילת או קראת עליהם בעיתון.
במרכז העלילה עומדת משפחה ישראלית "אשכנזית" מחיפה, שראשה, יוס, היה חייל בריטי ולחם ברומל במדבר המערבי, ואחר כך כאן, במלחמת השחרור. ואולם יוס הוא טיפוס של הרפתקן, מהמר כפייתי, בעיקר קלפן, וגם מכור לטיפה המרה, ובגלל הסתבכויות כספיות נאלץ בשעתו להגר עם אשתו, שני בניו ובתו, לאילת. המשפחה התפרקה. וכאשר העלילה נפתחת הוא חי באילת בצריף עלוב וחם עם בחורה צעירה שיכלה להיות בתו ושאותה גאל על הכביש מעילפון של סמים, אלכוהול וניצול מיני. היא, אורנה, בת להורים אמידים בחיפה, מאסה בחיים הבורגניים הישראליים של שנות ה-60 וברחה אל ה"זרוקים" באילת, שם התגלגלה עימם בכל אשר עשו עד שיוס הפך אותה לפילגשו ובינתיים היא עוברת שתיים-שלוש הפלות כי רבים המקיימים עימה יחסי מין, בייחוד בשעות שהיא מסוממת או שיכורה.
בעלילה לוקחים שלל "טיפוסים" "אילתיים" שכל אחד מהם מאופיין בצורה אחרת אך הבריחה מהחברה ה"מסודרת" של הצפון – היא סימן ההיכר כמעט לכולם. אוריה באר מצליח לתאר את ההווייה המיוחדת של תושבי ושל גרי העיר האלה, ולא בצורה סנסציונית, אין סקס בוטה, אך יש התרפקות רבה לא רק על האנשים אלא גם על הנוף האילתי הסובב אותם, נוף שלפני החזרת סיני למצרים, כאשר הגבול היה פתוח דרומה ומערבה אל מרחבי סיני ואל שארם-א-שיח'.
העלילה מתפתחת כך שלאחר שאורנה נחלצת משיעבודה ליוס, ומשתקמת במקצת אצל אילתית קשוחה וטובת לב בשם סטלה, המכניסה אותה לעסק של ייצור בקבוקי חול צבעוניים, היא, אורנה, נקשרת בנפשו של חנן, בנו הצעיר של יוס, הסובל מהלם קרב מאז מלחמת ששת הימים. הרומאן העדין והרגיש המתרקם בינו לבין הפילגש-לשעבר של אביו מצליח להתממש חרף כל הקשיים, והאלימות של האב המאהב-לשעבר, יוס – וכל זאת על רקע התפתחויות צבעוניות מאוד, מפתיעות מאוד ומלאות חיים, של היחסים בין כל שאר הדמויות המופיעות ברומאן. חלקן קשוחות והוללות מאוד, באווירת המידבר והתיירוֹת.
מאחר שהקהל הישראלי קורא, בעצם קוראות, לא יותר מקומץ סופרות וסופרים שרק אותם "חובה" לקרוא וגם לדבר עליהם, קשה להניח שהרומאן של אוריה באר פילס לו בשעתו דרך לקהל הרחב, וחבל. קראתי אותו כמעט בנשימה אחת, מרותק לגורל הגיבורים, לתפניות בעלילה, ואפילו שמחתי על כך שככל רומאן המתאים גם לסרט קולנוע, הוא מסתיים בהפי אנד למרבית הדמויות, והסופר אינו מתאכזר אליהן אלא רוחש כלפי כולן סוג של אהדה המתבטא בעיצובן ובאווירה שבה הן חיות ופועלות.
מומלץ.
אמנם יש לו חסרון גדול – הספר לא משעמם ולא יומרני כמו מרבית הרומאנים של הסופרים החשובים שלנו שמדפיסות בתופים ובמחולות הוצאות הספרים החשובות שלנו והם נעשים מיד רבי מכר חשובות מאוד. ויש עוד כמה וכמה מרכיבים שחסרים היו כנראה להצלחת הרומאן:
אין הוא מקונן על גורלם המר של אלפי הפלסטינים תושבי העיירה העשירה והפורחת אום-רשרש שנעקרו ממנה בכיבוש הישראלי ב-1949, ועכשיו עשרות אלפים מהם ממלאים את מחנות הפליטים.
אין הוא מספר על הסניף למימכר ילדי תימן באילת, ששיווק אותם לשיח'ים פדרסטיים בסעודיה.
אין הוא מזכיר את העובדה שנשים הן שיסדו ובנו את העיר אילת.