השיחה על "החיים כמשל" נדפסה בכתב-העת "מן היסוד" ב-24 ביוני 1965. ראשיתה בתוכנית רדיו שנמשכה כשעה על "החיים כמשל" לפנחס שדה, ואשר שודרה ב"קול ישראל" במסגרת הסידרה "ההנאה שבקריאה" ב-8 באפריל 1965, עוד בטרם פגשתי בשדה. את הקטעים מספרו של שדה קרא בתוכנית נפתלי יבין. לא כל הנדפס ברשימה שודר ברדיו.

אהוד בן עזר: ראשית היכרותי עם ספרו של פנחס שדה באה דרך המודעה בעיתון "הארץ", אשר משכה את תשומת-ליבי במוזרותה. היה בה רישום של גבר עירום ומגודל-שיער המיסב על מצע של עלים ומהרהר. סגנון הרישום היה עתיק, כמו לקוח מעיטוריהם של ספרי מדע-הטבע בימי-הביניים. ולמטה היה רשום השם: פנחס שדה, ושם הספר: "החיים כמשל", ומצורפת הודעה בדבר טיב הספר, שהוא אוטוביוגראפיה; כן נאמר שם, שהספר יוצא לאור בהוצאת ספרים "ששת".

נתמלאתי סקרנות ואמרתי לעצמי, שאת הספר הזה עליי לקרוא. ודומני, כי שם ההוצאה הוא שתפס את ליבי לראשונה. ששת. שם שהעלה בזיכרון את עלילות רובינזון קרוזו ועבדו השבוי, ששת. אף הרישום המוזר והעתיק נתקשר בדימיוני עם מראהו של רובינזון קרוזו, וכך היתה בה, במודעה קטנה זו, מעין הבטחה להרפתקאות.

אחר שנים ארוכות של קריאה דומני, כי סיגלתי לעצמי מעין "חוש שישי" בכל הקשור לקריאת ספרים; די לי שאראה את שמו של הספר, ושתיים-שלוש מילים הרשומות על גבי כריכתו והמעידות על טיבו, ושאדפדף בו דיפדוף חטוף – וכבר אוכל לשער אם כדאי לי לקרוא בו ועתיד אני ליהנות ממנו – או שאין הדבר שווה בטירחה. וכך אירע שמיהרתי לרכוש את ספרו של פנחס שדה ולקרוא בו. אמנם את רובינזון קרוזו ואת ששת עבדו לא מצאתי בין דפיו, אך משהו מרוחו של רובינזון קרוזו מודרני, מעלילותיו המופלאות ומהרפתקאותיו של אדם בודד – נתגלו לי, די והותר, ולא איכזבו את ציפייתי הראשונה למראה המודעה בעיתון.

היתה זו השנה [1959] שבה עברתי לגור בירושלים וללמוד באוניברסיטה. העיר על סימטאותיה ואנשיה היו זרים לי עד אותו זמן, וירושלים החלה נפתחת לקראתי בד בבד עם קריאתי בספרו של פנחס שדה. כך קרה, שמקומות ודפים שבספר החלו מתערבבים בדימיוני עם מקומות ואנשים שבירושלים המציאותית, ולא פעם אירע לי שלא יכולתי לבקר במקום כלשהו מבלי שהאסוסיאציות שעורר בי הספר תמלאינה אותי ותקבענה באופן מכריע את התרשמותי מן העיר.

אני זוכר כיצד בהיכנסי לעת-ערב למסעדת הפועלים [ברחוב ההסתדרות], היה דיכאון מר עולה בי וחונק בגרוני. העצב היה זועק ממש מן הקירות הערומים, והיתה הרגשה של בדידות ומועקה למראה פניהם של הזקנים והזקנות, כל אותם טיפוסים בודדים שהיו קהלה הקבוע של המסעדה בשעות אלו. אולם היטב ידעתי, כי העצב והבדידות, ופני האנשים, לא היו מכבידים עליי כל-כך לולא היה קיים בי משקע קודם מתיאור אווירתה העגומה של מסעדת הפועלים לעת ערב, בספרו של פנחס שדה; ומציאות ודימיון כה נתערבבו בתוכי עד שהייתי חושש פן אותה זקנה היושבת בפינה עלולה לקום פתע ולצעוק גם עכשיו את צעקתה כפי שצעקה שם, בספר...

פנחס שדה: ישבתי במסעדה הקואופרטיבית משהתרחש הדבר. אישה אחת זקנה, שישבה לבדה אל שולחן בקרן-זווית, החלה לפתע מגביהה-קול וצועקת. היה בה בדיוקנה של אישה זו דבר-מה שהזכירני את ההיא מלונדון, אלא שזו, בירושלים, היתה זקנה יותר ושמנה יותר ולא היה לה כובע, אף לא כלבלב, ורק מלבושיה בלים היו וגרביה משולשלות.

למה צעקה? אני לא הבחנתי ולא ראיתי שום סיבה לדבר. אפשר שמישהו זילזל בכבודה. והיא, בפנותה אל כל הקהל, קראה באידיש:

"מה אתם מתפלאים שאני ניראית כך? כיצד יכולה אני להיראות אחרת? רציתי לעבוד, הייתי מסוגלת לעבוד, אבל בכל מקום ומקום דחוני. אני יודעת מה שאתם חושבים, אני יודעת, אבל אני שפוייה בדעתי. אני שפוייה בדעתי לגמרי. כן! אינני משוגעת. אבל אתם אין בליבכם רחמים."

ואני ראיתי שאין היא משוגעת. אני הבינותי אותה, כי אם מישהו צועק, ואפילו במסעדה הקואופאטיבית, ויהיו דברי צעקתו אשר היו, אני מבין מהו המביאו לידי צעקה. ואם היה מישהו משוגע באותו מקום, היה זה כל אחד ואחד מבין המסובים. כי הללו, מהם שצחקו לדבריה, ומהם שלא הנידו עפעף ואף הוסיפו ואכלו ועיינו בעיתוני-הערב שלהם. ("החיים כמשל", הוצאת "ששת", תל אביב, 1958).

אהוד בן עזר: וישנה מסעדה אחרת בירושלים, מסעדת "טרבולוס" [ברחוב יפו, פינת שטראוס] שאליה מעולם לא אזרתי עוז בנפשי להיכנס משום זכר תיאורה של צלחת מרק אחת שנלגמה שם בעוני, משום זכרו של הסבל, ושל כיסא ריק אשר במשך שנים על גבי שנים דימיתי לראותו, מבעד לפתח, עומד שם עדיין.

וכאשר ראיתי באחד מבתי הקפה בעיר [קפה "ניצן" הבוהמי, במעלה רחוב בן-יהודה, פינת קינג ג'ורג'] תמונת שמן שחתום עליה מאריאן, אמרתי לעצמי: זאת תמונת מאריאן של פנחס שדה, של מאריאן מן הפרק בו מסופר על חייו, טירופו וסופו.

ומשהייתי עולה להר ציון לעת לילה הרהרתי: זה הר ציון בלילה מתיאורו של פנחס שדה, ואלו ספסליו, ושם למטה בית האמנים ובו נערכת תמיד מסיבת פורים עליזה ושיכורה, ועדיין פנחס שדה סובב ברחובות, שוכר לבסוף מונית ונוסע לחדרו להתגלח כדי שיוכל אף הוא להיכנס פנימה ולקיים את תמונת הפגישה הנכספת בנשף המסיכות...

פנחס שדה: ולפתע תקפתני קדחתנות להיכנס פנימה ושוב לכבוש לעצמי את איילה. עכשיו – או לעולם לא, אמרתי בליבי; וחשתי שאני מסוגל לכך. הגעתי לבית האמנים ואחרי הסתבכויות שונות (כי כבר אזלו כרטיסי הכניסה) מצאתי את עצמי בפנים, מול פניה של איילה. עמדתי דומם, ידיי נעוצות בכיסיי, והשארתי את מבטי כלפיה. היא הניחה את בן-זוגה וניגשה אליי.

"למה באת?" שאלה.

"רק כדי להתבונן בך, איילה," עניתי. "אל לך לשים לב אליי; שובי לרקוד."

אבל – ובאותו רגע ידענו זאת שנינו – היא כבר שבה והיתה שלי, שלי! מבלי רצונה! כנגד ההגיון והנכון, היא נכבשה לפני הכוח הקדחתני, האילם, של האהבה הסהרורית ששפעה ממני (איני יודע איך; אולי מתוך המצוקה העמוקה) באותו ערב. (שם, עמ' 237).

אהוד בן עזר: והיו לילות בהם נהגתי לשבת בבית קפה ירושלמי קטן המשמש גם כמסעדה, השעה היתה כבר אחר חצות, ואליושה השיכור, בעל רגל-העץ והפנים המחורצות בקמטים, היה נכנס לפתע ומתחיל לבכות ומבקש קוניאק, ונדבה... ואני אמרתי לעצמי: מה אתה עושה כאן, אליושה... הן מקומך האמיתי הוא בעליית-הגג ליד חדרו של פנחס שדה. הן הוא היה זה שמצאך בליל חורף קר ישן על המידרכה, והביאך אל ביתו, והוא היודע את מנהגך מדי לילה בלילה:

פנחס שדה: אני יושב ליד השולחן, כותב, או קורא, או יש שאני שוכב כבר במיטתי; פתאום אני שומע רעש מוכר לי – אליושה מטפס, על ארבע, על מדרגות העץ החורקות; הוא מטפס בשקט, מאימת דיירי הבית, ומשתהה מדי פעם בפעם; ייתכן גם שהוא מתנמנם לו בהפסקות האלה. אף-על-פי-כן אין הוא יכול לעצור בעצמו והריהו מפזם חרש (אבל הפיזום נשמע כעין בכי) איזו נעימה רוסית רומאנטית. לבסוף הוא מגיע כבר אל הגג. כאן הוא מרשה לעצמו להגביר את קולו: הוא שר, או נואם; הוא מנסה לשכנע מישהו נעלם, הוא הולם באגרוף על החזה ונשבע להרוג את הלז אם לא יודה כי הוא, אליושה, הנהו "בחור טוב, הגון, בחור רוסי אמיתי, ידיד לכל האנושות," היצור הלא-ניראה אינו מגיב, ואליושה מתייפח בקול רם. כל גופו מזדעזע. הוא חוזר ושב וחוזר על השאלה: נו מה לעשות? מה לעשות, אם היתה לי אמא שישבה לפני החלון וקראה את לרמונטוב? אחרי-כן הוא עובר למלמל משהו ברוסית, או בצרפתית, או באנגלית. ולבסוף אני שומע איך, בצעדים כושלים, הוא פונה ומקיש בהיסוס על דלתי. הוא נכנס, נשען אל הקיר, או מתיישב, ופותח בהרצאת דברים ארוכה, מסובכת, מרוסקת, ללא ראש וללא זנב, מלווה בכי ותנועות-יד דראמאטיות, שנושאיה היו שונים אבל חזרו על עצמם שוב ושוב. לפעמים היה מתלהב כל-כך בשיכרונו עד שהיה מוציא שטרות כסף מכיסיו (בכל כיס וכיס היה לו שטר כלשהו, או מטבע לפחות) וזורק על שולחני. "אתה צריך כסף? קח, קח, פנחס, אני אוהב אותך!" רק בדי עמל הצלחתי להחזיר את הכסף לתוך כיסיו.

אז היה אומר בייאוש: "אתה פדאנט. מה לעשות. אתה פדאנט."

ואחר: "אבל אני אוהב אותך! אתה Poet כל הכבוד... כל הכבוד: Poet! גם אני, בתוך הלב, Poet כל הכבוד... אבל! (וכאן היה חובט על חזהו וצועק, ספק בכעס ספק בתחינה) אבל איפה הפרחים, איפה הפרחים בשירים שלך? איפה הפרחים בשביל האנושות? אני דורש ממך פרחים! אני, רוצה לראות פרחים!" (שם, עמ' 260-259).

אהוד בן עזר: וכך גדל הספר והתעצם בתוכי. ירושלים מילאה אותי והספר היה צובע למעני את רשמיי ממנה בצבע חריף ועז, מלמדני לראות ולאהוב, ולשנוא, לטייל, ולשמוע – לשמוע את שתיקת האדמה, ואת קול הרהוריו של המהלך עליה:

פנחס שדה: יום חולף והלילה (כמו יעקב האוחז בעקב עשיו) בא. גם הלילה חולף; בא יום. יום ולילה, לילה ויום.

ואני שומע את שתיקת האדמה. אני פוסע ברחובות ההולכים ומתרוקנים. אני פוסע לאט, כי שתיקת האדמה מבעיתה אותי וכמו יוצקת עופרת לתוך כפות רגליי, והיא מושכת אותי מטה, מטה. מי יוכל להבין איזה מגור כמוס בהווייתה של האדמה רחבת-הידיים, הכבירה, הכבדה, האטומה, הלילית, שתקנית, האדמה שהולכים עליה!

אני הולך ושומע את שתיקת האדמה, וגם איזה קולות אנוש אני שומע על סביבי, אך יודע אני כי הם מקריים בלבד. הלא אין להם ישות אמיתית. אני פוסע ברחובות הליליים לאט, לאט, לאט. ידי בכיסיי ומעילי רכוס היטב. יש מקומות שאור הפנסים הצהבהב נוגה עליהם; יש מקומות שאין להם אור. הזמן חולף. הזמן חולף, ואני הולך עימו. למה אדאג, אל מקום שהזמן יגיע שמה אגיע גם אני.

אף-על-פי-כן צר לי מאוד. כי מי יודע? אולי שלוח אני לומר איזה דברים שיש בהם משום ביטוי לאדמה השותקת? עכשיו אני הולך ושב אליה ואומר: אמא, באתי אליהם בשמך ורשמתי באותיות ברורות מה שציווית לי, והם נטלו את הכתב ועטפו בו את הדגים המלוחים שלהם. צר לי עליהם ועל עצמי.

והאדמה, כדרכה, תשתוק.

עשב יצמח וגם יבול, ממלכות תיווסדנה ותיפולנה, ארצות תיושבנה ותישאנה, אהבות תפרחנה ותכלינה, נביאים יוקדשו ויישחטו. והאדמה כדרכה הנצחית, שתוק תשתוק. (שם, עמ' 8-7).

אהוד בן עזר: שנים עברו. במסגרת לימודי האוניברסיטה בחרתי בתולדות הקבלה ובפרשת השבתאות [אצל פרופ' גרשם שלום ופרופ' ישעיה תשבי], וכמו ביקור ראשון במקומות שכבר כמדומה היינו בהם פעם, החלו צצים ועולים לפניי השמות וקשרי-הקשרים לספרו של פנחס שדה. לדרך בה עיכל וספג אל תוכו את שבתאי-צבי, את יעקב פראנק והשקפת החיים של הפרנקאות.

פנחס שדה: טולטלתי בין התענוג הבהמי לבין הגועל – שני דברים היכולים להיות, זה כמו זה, צורות של כפרה וסבל; כי הייסורים הנגרמים על-ידי קירבת-בשר אל מי שאין עימו קירבת-לב הם קשים לא-פחות מן הייסורים הנגרמים על-ידי ריחוק-בשר ממי שיש עימו קירבת-לב, והייסורים הראשונים הם יותר עכורים, יותר נואשים, מה שמרמז כי בכוח החטא שוחרר הגרעין הגנוז של הקדושה.

קראתי פעם אימרה של יעקב פראנק: יש מצב שבו צריך להתפרץ אל העיר המבוצרת דרך תעלות-השופכין. וכשקראתי זאת נזכרתי גם במה שמספר המקרא, דהיינו, שראשית דרכם של המרגלים לארץ-הקודש היתה, משום-מה, אל בית הזונה.

זאת אומרת, שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך החטא. (שם, עמ' 133-132).

אהוד בן עזר: וגם בשעה שהיכרתי, במסגרת לימודיי, את תולדות ראשית הנצרות, את האוונגליונים, סיפורי-חייו של ישו, משפטו ומותו – היו האסוסיאציות חוזרות ועולות בי – הנה ישו מתיאוריו של פנחס שדה, הנה יוחנן המטביל, והנה אלעזר האביון – הלא הוא אליושה השיכור. והנה שם, ברחוב קינג ג'ורג', מול קולנוע "תל-אור", בחצר בפנים, ניצב בית עתיק העומד להיהרס בקרוב. ולמעלה, מוסתרת מעט בצל העצים הגבוהים, מתנוססת כתובת שחורה באותיות לטיניות: "טליתא קומי" – וזהו בית טליתא קומי – שבירושלים – ירושלים החדשה, שדמותה המופלאה עולה ומצטיירת מתוך שיריו וחלומותיו של פנחס שדה.

ואז הרגשתי כי פנחס שדה מבקש למזג באישיותו הספרותית ובכתיבתו את שורשיה של המשיחיות היהודית – בין אם זו של יוחנן המטביל ושל ישו הנוצרי, שקרעה עצמה מן היהדות; בין אם זו של שבתאי-צבי ושל נביאו נתן העזתי, שזיכרם נישאר בתולדות היהדות לשלילה [ואשר חלק ממאמיניהם התאסלם ומהם נוצרה כת ה"דנמה" בתורכיה]; ובין אם המדובר בדרכו המיוחדת של יעקב פרנאק והתנועה הפרנקאית, שפרצו לבסוף אל העולם הנוצרי [בפולניה] אך שמרו במיסתרים על אופיים הכיתתי.

היו קוראים תמימים שהזדעזעו מגיבוריו ההיסטוריים של פנחס שדה. אך כלום באמת לא ידעה היהדות בתקופותיה הקודמות גם תיאולוגיה שבתאית, ומיסטיקה של צד-השמאל והסטרא-אחרא, ודימונולוגיה? וכלום היתה היהדות מעודה כה מונוליטית ועשוייה מעור אחד כפי שמנסים כיום להציגה על פי גילגולה ההיסטורי המאוחר?

נתן העזתי, נביאו של שבתאי-צבי, חיבר ספר מעניין בשם: "דרוש התנינים", המצוי בקובץ "בעקבות משיח" שיצא לאור על-ידי פרופ' גרשם שלום. הקובץ, או לפחות חלק ממנו, היה ידוע לפנחס שדה, המזכיר את "דרוש התנינים" בספרו. נתן העזתי אומר בדרוש על שבתאי-צבי את הפסוק המפליא הבא: "שורשו בעצמו (של המשיח) הוא רע גמור, שהוא קליפתו, שהוא יש"ו הנוצרי שעתיד הוא לתקנו."

פרופ' שלום כותב, בספרו על שבתאי-צבי והתנועה השבתאית בימי חייו, כי הרעיון של תיקון הקליפה, במקום ביטולה, ושל העברתה והעלאתה אל הקדושה, רעיון שיסודותיו מצויים כבר בקבלת האר"י וברעיונות על העלאת הניצוצות של הקדושה מתוך ספירת הטומאה – רעיון זה מצא כאן ביטוי למופת שאין למעלה ממנו בהעזתו היהודית. להחזיר את ישו לעמו ולשורשו המתוקן – כלום דבר קטן הוא? מה שהאגדה החסידית ידעה לספר אחר-כך על רבי ישראל בעל שם טוב, שביקש לתקן את נשמתו של שבתאי-צבי – הופיע כאן בקו מקביל מדוייק: שבתאי-צבי ינסה לתקן את נשמת ישו! יש משהו גדול בהתרוממות זו שבהעזה, שאינה מסכימה שה"אבודים" של ההיסטוריה היהודית יהיו אבודים לעולם.

עד כאן דברי פרופ' שלום. ודברים אלה שופכים אור על הקו המחשבתי בו נמצא פנחס שדה, ואולי גם על העמדה אשר מתוכה [גם] הוא יכול לומר שלפעמים צריך להגיע אל הקדושה דרך הטומאה.

פנחס שדה רואה בישו סמל של הזדהות, דוגמא לדרך חייו של המשורר בקרב בני-האדם ולוויתורו על המלכות הארצית, עם פשרותיה, סיאובה ופיתוייה – ולעומתן – הבחירה במלכות השמיים, הלא היא מלכות הרוח. דומני כי ביודעין או שלא ביודעין מתכוון פנחס שדה לישו ההיסטורי, היהודי, ולראשיתה של הנצרות בהיותה עדיין כת יהודית-משיחית. ובטרם התמסדה ופילסה לעצמה נתיב עויין ליהדות מתוך עמדה חיצונית וזרה לגמרי – ולא עוד מתוך שותפות של גורל לטוב ולרע.

אוכל להבין, אך לא להצדיק, את התופעה שיהודי תמים שתפיסתו אינה היסטורית-ביקורתית אלא דתית-קנאית – מזדעזע מספרו של פנחס שדה. אך אין אני יכול להבין מה פסול מצאו בו מבקרי-ספרות ופרנסי-עיר למיניהם אשר בשם אלילי-השווא הזרים שלהם, וכדי להיראות "בריאים" ולמצוא חן בעיני ה"גויים" ותורותיהם המודרניות – חירפו וגידפו לא פעם אחת ולא פעמיים את הגולה ואת יהדותה והרעילו את לב הנוער עד שאטמו גם את ליבו לחוש בזעקת ההרוגים. אי-הבנה זו בה נתקל ספרו של פנחס שדה – אין ספק בליבי שרק פרי הבורות היא. באשר לא פעם קורה כי דווקא אלו המקימים קול צעקה על מרעילי הבארות – הם-הם ששופכים במו ידיהם את הרעל, וכל צעקתם לא באה אלא כדי להוסיף חטא על פשע. ואני בטוח, כי אם יבואו יום אחד לחקור בדבר השפעותיה של המחשבה המשיחית היהודית על הספרות הישראלית – ימצאו ללא ספק בספרו של פנחס שדה חומר אותנטי מאוד ויהודי מאוד בגישתו; כי למרות השינאה העצמית ולמרות הבקשה להעמיד את הקיום על יסוד אחר – קרוב הוא אולי שורש נשמתו של פנחס שדה לקבלת האר"י יותר משקרוב לה שורש נשמתם של רבים וגם טובים בקירבנו.

שש שנים חלפו מיום צאת הספר. אמנם היכה גלים ועורר עניין, אך מצדדים שונים נשמעו קולות של ספק וביטול: "הרי זו רק ביוגראפיה!" – אמרו – "ביוגראפיה של אדם פרטי – מה לה ולספרות? והאם יוכל לכתוב עוד ספר שאינו ביוגראפיה? והייתכן כי בחור צעיר שטרם הגיע לגיל שלושים יתכוון לרמוז בדבריו על עצמו כעל משיח?"

משונה עד כמה הצליח פנחס שדה להתל בקהלו – בכך שכבש את התעניינותם, וגרם להם להאמין ולקבל ברצינות כה רבה את המסופר ביצירתו הבדוייה, כי אכן, יצירה ספרותית מסוגה של "החיים כמשל" בדוייה היא, ולו גם נושאת על עצמה חותם אוטוביוגראפי מובהק ביותר. היא בדוייה מכיוון שהיא אמיתית. משום שיש לה חיים משלה, וערך של יחידה אמנותית טהורה אשר לגביה שוב אין חשיבות לשאלות – האם זה קרה באמת? או שזה פרי הדימיון בלבד?

אבל נימוקים ממין אלו אינם משכנעים את הקורא ואת המבקר הספרותי, והם טוענים: "אם הוא אמר שהוא משיח, פירושו של דבר שהוא חושב שהוא משיח." ואתה לך והסבר להם, כי דברים אלה נאמרו במסגרת של אוטוביוגראפיה ספרותית [בידיונית], וכי איש טרם ראה, ודומני שגם לא יזכה לראות, את פנחס שדה מסתובב ברחובות ירושלים כשכתר-קוצים על ראשו והוא מכריז בקול גדול על משיחיותו.

עד כאן דברי הוויכוח על צידוקה או חוסר-צידוקה של הדרך האוטוביוגראפית בה נוקט פנחס שדה. אך אפשרית גם בחינה אחרת, לא על פי העקרון המופשט אלא על פי פירותיו בסיפור. הבה ונשאל את עצמנו: האם לא ייתכן, למשל, כי הפרק האוטוביוגראפי המסביר את התהוותו ולידתו של שיר יהיה פרק בעל ערך עצמאי של פרוזה טובה ומרתקת? ניקח לדוגמא תיאור אוטוביוגראפי העוסק בתהליך לידתו של שיר:

פנחס שדה: ברגע ההוא חלף על פניי זוג צעיר, שאך חצה את הגן לשם מעבר מרחוב לרחוב. הבחור ניראה לי כבן עשרים וחמש, טיפוס המוני, זול. אבל הנערה, כבת שבע-עשרה, היתה שונה ממנו מאוד, וברגע הקט שבו חלפה על פניי דימיתי לשאוב בעיניי את מלוא המתיקות והחן ששפעו ממנה. כפות רגליה, שהיו נתונות בסנדלים, היו יפות להפליא, וכן רגליה שבמכנסיים הקצרים, וכן גופה התמיר, וידיה, ופניה, ושערה הצהוב. הווייתה הזכירתני לפתע עולם אחר, רחוק, את הטבע, את החן.

גם את קולה שמעתי, ואני זוכר שהיה לו צליל נעים ונכון, ואני זוכר את שלושת המילים שהשמיעה:

"אסקדינייס זה שסק."

היא אמרה זאת בצחוק קל, כמו בגאווה שובבה, כי בן-לווייתה לא ידע, כניראה, מהן אסקדינייס, ועל שאלתו, שאותה לא שמעתי, ענתה –

"אסקדינייס זה שסק."

רק שלושת המילים הללו בלבד הן שנותרו לי ממנה, ועל כן החזקתי בהן והייתי שב ומהרהר בהן ולוחש אותן לתוך החשיכה. הן היו חלק ממנה, מן הטבע, מן היופי, מן האושר, ממה שהיה רחוק ממני.

"אסקדינייס זה שסק."

וכשהוספתי לגלגל בהן, החלו המילים, כפי שיקרה לרוב, מאבדות את מובנן, ורק הברותיהן וצלילן נותרו. ההברות החלו להתקיים קיום משלהן, מין קיום מפלצתי. ועכשיו, איך זה אירע שאחת משתי המילים – או אסקדינייס או שסק, לא אדע איזו מהשתיים – התגלגלה והפכה במוחי למילה סונטת? בכל אופן, המילה סונטת קפצה לתוך מוחי והחלה מנסרת שם כמו יתוש מטורף.

ואז התרחש ובא עליי הדבר בעל המהות הניסית, הדבר ששב, מאז, והתרחש לי בחיי כמה וכמה פעמים. בלי-משים הוצאתי מכיסי עיפרון ופיסת-נייר ורשמתי, לאורו הקלוש של פנס רחוק, את המילים:

"סנטו בי נערות"

ואחרי רגע הוספתי שורה שנייה

"על כי דלותי ככה."

למה כתבתי זאת? לא התכוונתי לכתוב שיר, ומה גם בגלל סיבה כה טפלה כאותה מילה שהתגלגלה למוחי דרך מיקרה. ואיך אפוא אירע שהמילה הטפלה ההיא עוררה בי התרעדות כל-כך עזה עד שכל מה שהיה כמוס באפלולית המעמקים של הנפש נפרץ והגיח ולבש דמות מוחשית של מילים? איך שהוא, מיד לאחר שרשמתי את שתי השורות הראשונות החלו באות – בלי משים, כמתוך הזייה סהרורית – המילים הבאות, השורות הבאות...

סנטו בי נערות

על כי דלותי ככה

אמן, אני אומר, אמן כי דל אני.

את כל אשר לי נתתי בברזל

את כל עושרי אשר חנני אלוהים (שם, עמ' 106-103).

אהוד בן עזר: דומני כי התשובה לשאלה שהצגנו – ברורה. תולדות כתיבת השיר הפכו לקטע של פרוזה בשלה, בעלת חיות ובעלת ממשות פנימית משכנעת. "החיים כמשל" לא נישארו, אפוא, בגדר כרוניקה של חיים בלבד אלא נתעלו לדרגת משל ספרותי מופלא, הניראה לי להיות אחד מן הספרים ברוכי ההשראה, הטובים, המעניינים והמהנים ביותר שהעמידה לנו מתוכה הספרות הישראלית בשנים האחרונות.

המשך יבוא