חדשות בן עזר במרשתת

חדשות בן עזר #865 15/08/2013 ט' אלול התשע"ג

אהוד בן עזר

להסביר לדגים

עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

"הנה הדגיגים באקוואריום שבביתי.

לא רק שאינם מבינים מהי הזכוכית שסוגרת עליהם,

והיכן הם נמצאים –

הם אפילו לא יודעים שהם ברמת-גן.

וכך מצבנו כלפי עולמות האין-סוף,

כלפי אפשרויות קיום אחרות.

תאר לעצמך איזה מאמץ עילאי

היה נדרש להסביר לדגים

שהם נמצאים ברמת-גן!

וגם אז, מה היה כבר משתנה בעולמם?

האם המאמץ היה כדאי?"

פנחס שדה בשיחה עם אהוד בן עזר, 29 במרס 1971

אהוד בן עזר: פרק יומן

(1965)

אתמול שידרו ברדיו את התוכנית שכתבתי במסגרת הסידרה "ההנאה שבקריאה" על ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל". מהכנת התוכנית ועד להקלטתה ולשידורה עברה כמחצית השנה. אולי לטוב כי לפני שלושה שבועות, בבואי להקליט, תיקנתי ושיניתי דברים רבים שלא חשתי במגרעתם בעת הכתיבה. וכרגיל, גם מכתב-היד וגם בשידור – הוצאו כמה מן הדברים ה"נועזים" אשר חס-ושלום עשויים להיראות כפוגעים במישהו, או בדיעה הכללית אודות הטעם הטוב. כך למשל הושמט הציטוט החשוב ביותר שהבאתי מיעקב פראנק – כפי שהוא מופיע בספרו של שדה – משום שאותו קטע מסתיים במילה – "זונה".

למרות פגמים אלה ואחרים, חשתי כי התוכנית עלתה יפה, ובייחוד מעניינים היו הקטעים מן הספר שקרא נפתלי יבין. למרות שקראתי כמה וכמה פעמים כל אחד מן הקטעים הללו, שאני בחרתי ואף עיבדתי אותם במקצת – הם ניראו לפתע כה אחרים, ובעלי מימד נוסף, וסוגסטיביים יותר מאשר בקריאה-סתם.

אולי לכן פתחתי בכתיבת דפי יומן שהוא מעין אוטוביוגראפיה שלי, אף-על-פי שרחוקות ממני היומרות אשר בספר "החיים כמשל". מה שלמדתי מן הספר, ובוודאי אין הוא ראשון בסוגו, אך מהיותו קרוב לי בהווי ובתקופה למדתי ממנו – את ערכה את ההתערטלות, את השטף שיש לווידוי לעומת הקושי אשר בהמצאה הספרותית.

ומהו מוסר? שאלה זו שייכת לכאן. אצלי מסתכם המוסר כולו בצורך להסתכל בעיניהם של האנשים הקרובים אליי קרבת משפחה או ידידות. וזה אולי הדבר הקשה ביותר העומד מול הניסיון להתערטל בפומבי, בצורה וידויית, בתוך הסיפור. לולא היינו חייבים דבר-מה לאנשים שבקרבתם אנו חיים – היו חיינו הספרותיים קלים לאין ערוך יותר, אך גם הבדידות היתה מגיעה לדרגה שאין לשאתה. אנו משלמים אפוא את המחיר – פחות בדידות, יותר כבלים. קצת חמימות – והרבה מעצורים בכתיבה.

אהוד בן עזר: מתוך היומן, ירושלים, 8 באפריל 1965.

לדברי אילנה, שעימה שוחחתי לצורך כתיבת הספר – כאשר עלתה ללמוד בירושלים, בשנת 1959, היה הדבר זמן לא רב לאחר שיצא לאור "החיים כמשל". ממני היא שמעה אז לראשונה על הספר. הסבתי את תשומת-ליבה למאמר הביקורת החריף ומעורר-הסקרנות שפירסם עליו ד"ר ברוך קורצווייל ב"תרבות וספרות" של "הארץ", וגם השאלתי לה את הספר לקריאה. בזכותי התוודעה לעולמו של שדה והוקסמה ממנו.

אילנה, שגדלה ברמת-יצחק, רמת-גן, היתה ידידתו-מנוער של חברי הצייר ומאייר ספרי הילדים, אורי שולביץ, החי כבר עשרות שנים בניו-יורק. יחדיו למדו בסמינר למורים על שם שיין בפתח-תקוה, דרכו היכרתי אותה, ושלושתנו היינו בעבר חניכי תנועת "הנוער העובד", היא בשכונת בורוכוב ואנחנו בפתח-תקווה.

לאחר השנה הראשונה באוניברסיטה עזבה אילנה את ירושלים והמשיכה את לימודיה באוניברסיטת תל-אביב. שם הכירה את הסטודנט יצחק אורפז, שעדיין היה קצין בקבע, בתהליכי שיחרור מהצבא, ואהב לשבת לידה בהרצאות, הגם שלא היה ביניהם שום דבר אישי.

בשלב מסויים היא שאלה אותו על פנחס שדה או הזכירה את השם, ואורפז אמר שאם היא רוצה הוא יכיר לה אותו, כי שדה רכש אז בדמי-מפתח את דירת החדר הקטנה של אורפז, על הגג ברחוב זמנהוף.

וכך יום אחד הופיעו בבית הוריה בגבעתיים יצחק ופנחס בטנדר הצבאי של יצחק. לקחו אותה לטיול. פנחס תיכף נקשר בה ולא פסק מלבוא לבית הוריה והיה יושב ומחכה לה שם שעות.

מאחר שלא ידעה איך להיפטר ממנו, וגם עמדה לפני בחינות, היתה נוסעת ללמוד אצל אחותה אביבה בירושלים.

פנחס הצליח, היא לא יודעת איך, לגלות את הכתובת של אחותה בירושלים, ויום אחד הופיע. הוא ישנו!

הוא לקח אותן לטיול ברחובות ובסימטאות ירושלים, והגיעו לשוק מחנה יהודה. שם הכניס אותן לכוך קטן שנקרא המסעדה של קדוש. בחורה מזרחית רקדה במקום לצלילי מוסיקה מזרחית שבקעה מהרדיו.

כאשר נכנסו ופנו לשבת, זרק קדוש מפינתו מגבת על הבחורה ואמר: "תפסיקי! את לא רואה שיש כאן אורחים נכבדים?"

לאכזבתו של קדוש הזמינו האורחים הנכבדים קפה בלבד.

הבחורה שרקדה חייכה אל אילנה כמתנצלת, ואולי גם אמרה משהו ברוח זו.

אילנה, מצידה, השיבה, "לא את, להיפך, אנחנו צריכים להתנצל, שהפרענו לך!"

ומאחר שנוכחותו של פנחס כבר הכבידה עליה, הזמינה את הבחורה לשבת לידם, ושאלה אותה מה היא עושה ומאיפה היא.

אז קם מפינת הכוך גבר ענק, שישב לשולחן עם קדוש, ומתברר – החבר של הבחורה, התקרב לשולחן הארבעה, השעין עליו את ידיו עד שהחל השולחן שט הנה והנה, וקירב פניו אל אילנה בקול מאיים:

"תגידי לי, גברת, מה זה? את עובדת סוצסיאלית?"

"לא – "

"אז למה את שואלת אותה שאלות כאלה, גברת? למה את חוקרת אותה?"

פנחס קם, גובהו היה כמחצית מן הבריון, ותבע ממנו להסתלק.

הביריון התעלם ממנו.

פנחס לא נבהל, הרים כוס קפה והתיז את תכולתה בפניו של הביריון.

"אתה תעשה לי כזה בושה ותזרוק לי קפה? מי אתה פה שתעשה לי ככה?" דחף הביריון באצבע את שדה, שנפל לרצפה, התגלגל, קם, ולא רק שלא נבהל אלא הפשיל שרוול כעומד להתנפל על הביריון ולהכותו.

לקח הביריון כוס קפה ריקה, השליך אותה לעבר פנחס ופצע אותו במצחו. דם החל לשתות מן המצח של שדה.

נבהל קדוש: "מה זה? מה זה? תיכף משטרה יביאו לפה! יורד לך דם! אל תפחד," אמר לפנחס, ולאילנה: "לא לפחד, אני כבר ישים לו קפה."

הוא הצליח להרגיע את הביריון ולסלקו, הביא ספל קפה, יצק את המישקע על השריטה שניבעה במצחו, ופנחס ניראה מגוחך מאוד עם כתמי השחור והאדום על פניו.

אך הוא לא נרגע ממה שקרה. בצאתם האשים את אילנה שניסתה לגרום לביריון שיהרוג אותו, ובקושי ניצל, והמשיך לומר לה בחוץ: "את יודעת מה הם יעשו לך עכשיו? הם יעקבו אחרייך. הם יתפסו את אבא שלך, הם יקשרו אותו לאחד העצים בחצר שלכם, ואותך הם יקחו ויאנסו לנגד העיניים שלו!"

לא פעם, כאשר שמה של אילנה היה עולה בשיחותיו עימי, היה חוזר ומעיר מתוך טינה: "זו שבגללה כמעט נהרגתי!"

לאחר התקרית הזו, ובייחוד דבריו על מה שיקרה לה בחצר ביתה, נשבר לאילנה ממנו והיא אסרה עליו להמשיך לבוא אליה, אז הוא שאל אותה: "אולי יש לה מישהי אחרת להכיר לי, אבל ושתהיה לא פחות ממך?"

אילנה הכירה לו את יהודית חברתה.

יהודית היתה אחות במושב בנגב שבו שירתה אילנה בתקופת היותה מורה-חיילת, עוד לפני האוניברסיטה. השתיים התיידדו והקימו קומונה לעצמן, כשיהודית מקבלת על עצמה את הצמחונות של אילנה. באותה תקופה הרתה יהודית. אילנה סידרה ליהודית מקום בקיבוץ כפר עזה, שם היו לאילנה ידידים מגרעין "הנוער העובד" בשכונת בורוכוב, דליה קוטלר וגלעד שגיא. יהודית ילדה את בתה בחדר בקיבוץ, לא בבית-חולים.

גלעד שגיא למד עם אילנה ואיתי באוניברסיטה בירושלים ולבסוף איבד את עצמו לדעת בריצת אמוק לעבר הגבול שבין שני חלקי העיר. הליגיונרים הירדניים ירו בו והרגוהו. הוא היה סטודנט לפילוסופיה וכתב עבודה בפילוסופיה יוונית בהנחיית ד"ר פפיטה האזרחי. פרשת חייו היתה לימים מרכיב אחד, לא מרכזי, בדמותו של פוליק שומרון, גיבור הרומאן השלישי שלי "לא לגיבורים המלחמה", שיצא לאור בהוצאת לוין-אפשטיין בשנת 1971 אך נכתב על-ידי פעמים אחדות במרוצת השנים 1969-1963. מגורלו של פוליק, הרץ אל מול היריות בהיותו באימונים בשירות המילואים ומאבד עצמו לדעת באמצעות האוייב הערבי, החל גם מחקרי רב השנים העוסק בתחושת המלחמה והמצור ובדמות הערבי בספרות העברית, וראשיתו גם במסה "פורצים ונצורים" שהופיעה בחוברת "קשת" בקיץ 1968, ובה כתבתי גם על פנחס שדה.

"כל גודלה של דירת החדר על הגג ברחוב זמנהוף 32, פינת שמשון הגיבור, שבמקורה היתה חדר-כביסה," מספר יצחק אורפז, "היה פחות משניים וחצי מטר על שני מטר. רק בשקערורית שבקיר היה אפשר להחזיק ספרים. ואם הכנסת כורסה, כפי שעשה שדה, לא נותר בחדר מקום אלא למיטת יחיד. השירותים היו בנפרד, אף הם על הגג."

בעל-הבית, שממנו רכש יצחק את הדירה בדמי-מפתח, סיפר לו כי בשעתו גר בה יגאל מוסינזון. כאשר החליט יצחק לעבור לדירה אחרת של חדר על גג, טובה יותר, בשדרות נורדאו, זו שלימים שימשה לו השראה לספרו "נמלים", נתן מודעת מכירה בעיתון.

יום אחד מצלצלים בדלת ועומד על המדרגות אברהם רימון, איש בעל נפח ונוכחות כבדה, ומאחוריו משתרכת דמות קטנה, נמוכה, עם ראש גדול ויפהפה, "ופקח בפניי את עיניו, ושכח לעצום אותן, דבר שמתברר שהיה קורה לו לעיתים קרובות, והיה לו מבט יפה בעיניים הירוקות ששוכח לסגור אותן ומחזיק אותן פקוחות עד שהן שוקעות בך – מין אסטראטגיה כזו, שפעלה כניראה גם על בחורות."

רימון: "באנו בעניין הדירה. ראינו את המודעה בעיתון." הוא סקר אותה במבטו. לא היה הרבה מה לראות. "הדירה תתאים לך?" הוא פונה לבא-עימו.

הלה מאשר בניד-ראשו שכן.

"תכיר – פנחס שדה," אומר רימון לאורפז.

ואז אורפז: "אתה הוא שדה, המחבר של 'החיים כמשל'?"

"כן."

"אני מברך אותך שכתבת ספר כזה."

ואז – "הוא הודה לי. הוא דיבר בלחישה," מספר אורפז, "כחושש להרים את הקול. או כדי שרימון, שעמד בצד ולא התערב, לא ישמע. הוא אמר שקרא את סיפורי 'עשב פרא' שלי ושיבח את התמימות שבהם. 'לא כמו ספריו של משה שמיר,' לחש במין זלזול מיתמם, כשעיניו כל הזמן בעיניי. היה משהו דביק ומביך בדרך שבה ניסה למצוא חן.

"שאלתי: 'למה דווקא שמיר?'

"'כי אומרים שאני דומה לו. אתה חושב שזה נכון? זו שערוריה.'

"עדיין לא מיצמץ.

"בכל אופן, את הדירה מסרתי לו בלי הסכם כתוב, ולפני שראיתי כסף."

ככה החלה ידידותם. אורפז: "תמיד עמדה על השולחן אצלו קופסת סרדינים לא-פתוחה ולידה תחתית ובה שתי עגבניות אדומות, ללא פגם, וסביבן תפזורת של זיתים דפוקים. הכורסה היתה כמעט דבוקה למיטה. הבאת בחורה, התחלת לזוז, לא היה מפלט. הברכיים נגעו והשאר כבר בא מאליו.

"אם בחורה סירבה לו, היה מדבר עליה כמי שחבל לו עליה, שהנה הוא, שדה, מוכן היה להרים אותה מאשפתות והיא בחרה להישאר שם.

"היתה לו הליכה חתולית. לא שמעת את צעדיו. כשהיינו משוטטים בסימטאות, מכיוון שלא שמעתי את צעדיו והיינו שותקים הרבה, היתה לי פתאום הרגשה ששדה אבד לי, והייתי מסובב אליו את הראש."

יום אחד הזמין אורפז את שדה למסיבת-גג בדירתו החדשה. היו שם נתן זך, דליה רביקוביץ, דן מירון, יוסף מונדי, דן צלקה, דליה הרץ, נפתלי יבין, יוסי גמזו ועוד דמויות צעירות מעולם הספרות והתיאטרון התל-אביבי.

במהלך השיחה, שהתנהלה סביב שולחן שניצב על הגג הפתוח, התחיל שדה לדבר בקולו השקט. שאר הנוכחים, שכניראה פגשו לראשונה את מחבר "החיים כמשל", השתתקו, והחלו שומעים אותו מונה אחת לאחת בפניהם את מעלותיו הדיוניסיות של – אדולף היטלר!

זו שהיתה חברתו של אורפז באותה תקופה לא התאפקה והחלה לצעוק על שדה – איך הוא מעז לדבר כך!

אורפז: "שדה השתתק מיד. הוריד את ראשו ולא הרים אותו, מסתיר מהנוכחים את עיניו היפות עם הגבות העבותות. לעיתים קרובות היה מתעטף בשתיקה ומרכין ראש כמנתק עצמו מסביבתו, ובשתיקות המתמשכות הללו גם קבע לעצמו מעין יתרון על זולתו."

לבסוף שדה קם, נכנס לחדר וישב על קצה המיטה, עדיין בהרכנת ראש.

"פנחס, אתה מרגיש לא טוב?" שאל אותו יצחק.

"לא, אני רוצה קצת לנוח."

לאחר זמן לא רב עבר יצחק בחדר ומצא את שדה שקוע על מיטתו בשינה עמוקה.

בזכות אילנה וחברתה יהודית (שאותה טרם היכרתי, וכבר היתה אשתו של שדה) פגשתי לראשונה את פנחס. אילנה, דרך יהודית, קישרה בינינו וכך, באחת הפעמים שבהן עלה פנחס לבקר בירושלים, קבעתי איתו בקפה "אורלי" שבמעלה רחוב אגרון, ליד "טרה סנטה", שם נהגתי לשבת לעיתים קרובות לפנות ערב עם יהואש ביבר, ישראל גור, נילי פרידלנדר ואחרים.

הפגישה התקיימה בשנת 1965, לאחר ששודרה ב"קול ישראל" תוכנית הרדיו שערכתי על ספרו "החיים כמשל", שכבר כמעט נשכח אז. התוכנית ריגשה מאוד את שדה כי הייתי אז כמעט קול בודד בעדו, ואני כבר סופר מוכר שספרו הראשון "המחצבה" (1963) זכה להצלחה רבה ואף הוצג בתיאטרון. שדה כבר קרא אז את הרומאן שלי ושיבח אותו חרף תוכנו החברתי, וגם הזכיר לטובה את סיפורי הראשון שקרא, "המת-החי של דדי" (1961), שעליו נסיבות כתיבתו אספר בהמשך.

בשנים הראשונות להיכרותנו לא מצאתי לנחוץ לתעד את פגישותינו ביומני ואפילו לא ציינתי את הפעם הראשונה שבה ראיתיו. חבל.

הצלחת "המחצבה" במתכונת ספר-כיס בסידרה של "הספריה לעם", שהיתה לה אז תפוצה של כשלושים אלף עותקים, רובם מנויים, לאחר ששנה לפניי זכה בה להצלחה גדולה ספרה של רחל איתן "ברקיע החמישי", ושנה אחריי – "אחרי החגים" של יהושע קנז – היתה בין הסיבות לכך שחשוב היה לשדה שגם "על מצבו של האדם" (1967) יופיע באותה סידרה, וזאת שעה שמרבית הסופרים הנודעים, דוגמת בנימין תמוז, חנוך ברטוב, אהרון מגד, משה שמיר ונתן שחם, (למעט יהודית הנדל, שושנה שרירא ויגאל מוסינזון) – החלו רק בשנת 1964 לפרסם את ספריהם החדשים בסידרה הפופולארית הזו (שבמרוצת השנים הפכה לסידרה אליטיסטית ודלת תפוצה, יחסית לעברה).

חרף הידידות בנפש שנקשרה בינינו מהפגישה הראשונה, אני מרשה לעצמי לשער שדעתו על כתיבתי היתה אחרת אלמלא נתתי ביטוי פומבי לדיעותיי החיוביות עליו ועל כתיבתו.