ככל ילד רמת גני, קיבלתי בכיתה ב' ספרון קטן, בצבע ירוק – "במו ידיו", ובו סיפור חייו של מייסד העיר ומי שעמד בראשה עשרות שנים, עד יומו האחרון, אברהם קריניצי. הכותרת של הספר מבטאת את המסר שלו – כל מה שקיים ברמת גן, הוא יציר כפיו של קריניצי. בעיני רוחי הילדותית, ראיתי בקריניצי מי שממש, פיזית, בנה כל בית ונטע כל גן. והאמת היא שזה היה כמעט נכון.
באותה מידה, ניתן לומר שאת קצרין בנה סמי בר לב במו ידיו. כן, כמעט יהיה נכון לומר שהוא אישית בנה כל בית ונטע כל עץ. כל מה שיש בקצרין, מן המסד ועד הטפחות, נזקף לזכותו של סמי. סמי הבנאי.
במיתולוגיה הרמת גנית נהוג היה לומר: למה הוקמה רמת גן? קריניצי רצה להיות ראש עיר אז הוא הקים עיר. במיתולוגיה הקצרינאית אמירה דומה: רמונה לא היתה מוכנה להיות קיבוצניקית. היא רצתה לגור בעיר, אז סמי בנה לה עיר.
סמי עלה לגולן אחרי מלחמת ששת הימים והצטרף לחלוצי מרום גולן. הוא עסק בארכיאולוגיה והיה שותף למפעל החשוב של חשיפת עברה היהודי של הגולן. כאשר חברי מרום גולן עברו מקונייטרה לנקודת הקבע שלהם, הוא נשאר בקונייטרה והגה את רעיון הקמת העיר הישראלית בגולן – בקונייטרה. סמי נאלץ להתפנות מקונייטרה במלחמת יום הכיפורים, ואחריה – ישראל נסוגה מן העיר. סמי עבר לראש פינה, המשיך לחפור בגולן, ובמקביל הקים את הגרעין המייסד של קצרין, עיר הגולן, בירת הגולן.
סמי הנהיג את הגרעין והוביל את מאבקו ופעולתו להקמת היישוב ולאחר מכן עמד בראש היישוב מיום הקמתו ועד עתה.
יש הרבה מה להתגאות בקצרין, במוסדות החינוך והתרבות שבה, במפעלי התעשיה המייחדים אותה כעיר המים והיין (והשמן והבירה), את התחברותה לקצרין העתיקה כתשתית הערכית של הקהילה, את המכון לחקר הגולן הפועל בקרבה ועוד. כל אלו ואחרות הן טביעות אצבעותיו של סמי.
תקצר היריעה לתאר את עשייתו, את תרומתו ואת הישגיו של סמי. אני רוצה לציין שני הישגים חשובים.
האחד הוא העלאת מכללת "אוהלו" לקצרין ושדרוגה המשמעותי לעומת מה שהיתה בעמק הירדן. המשימה הזאת נראתה בלתי אפשרית. איך אפשר לנצח את הלובי האדיר של עמק הירדן, שלעולם לא יסכים שהמכללה תעבור למקום אחר. ומי יסכים שהיא תעבור דווקא לגולן, בימים שבהם מתנהל מו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן.
הסיפור הבא עשוי להמחיש את גודל ה"חוצפה". משלחת של ועד יישובי הגולן, שכמדומני כללה את יהודה וולמן, יהודה הראל, אלי מלכה, עוזי קרן ואותי, נפגשה עם ראש המועצה האזורית עמק הירדן באותם ימים, ולוולה, כחלק מפעולותינו לרתום את יישובי הצפון לתמיכה במאבק. נכנסנו למשרדו של ולוולה, והוא התנה את קיום הפגישה בכך שאני אסתלק מהמקום, כיוון שימים אחדים קודם לכן פרסמתי מאמר בעד העלאת "אוהלו" לקצרין. כדי שלא תיווצר תקרית והפגישה לא תתפוצץ, הסכמתי ללכת. אבל תגובתו של ולוולה ממחישה עד כמה היה חשוב לו, ומדובר היה בראש מועצה חזק מאוד ובעל קשרים הדוקים מאוד עם הממשלה, שהמכללה תישאר בעמק.
כחלק מן המאבק נגד העלאת המכללה לקצרין, הח"כ באותם ימים חגי מרום הצהיר שזו התגרות בסוריה שעלולה להוביל למלחמה (!), לא פחות (והוא לא התכוון למלחמת האזרחים בסוריה).
מול מכבש הלחצים הזה, העברת "אוהלו" לקצרין נראתה חלום באספמיה. אולם סמי היה ממוקד מטרה ונחוש להעלות את המכללה לקצרין, ויהי מה. הוא ראה בחזונו את התרומה הגדולה לקצרין ולגולן של מכללה כזאת שתקום בתוכה. יש עוד הרבה לאן לקדם את המכללה, אך עצם קיומה בקצרין היא הצלחה גדולה, הנזקפת כולה לזכותו של סמי.
ההישג הנוסף הוא קליטת העליה מבריה"מ. כשהחלה העלייה הגדולה, סמי זיהה את הפוטנציאל הגדול שבה לקידומה של קצרין, לצד התרומה הציונית הגדולה של קליטת עלייה. גם כאן, היה צורך בהרבה אמונה, תעוזה וחזון כדי להאמין שהעולים יסכימו לעלות לקצה המדינה, סמוך לגבול עם סוריה, רחוק ממרכזי האוכלוסיה, באזור הנתון תחת איום של נסיגה. סמי סימן את היעד, השקיע את כל מאודו בשכנוע עולים – כבר בנתב"ג, לעלות לקצרין. ולאחר שבאו הראשונים, התקבלו בחום ואהבה שהורעפה עליהם מן הקהילה וקיבלו כל סיוע אפשרי מהמועצה, השמועה פרשָׂה כנפיים. קצרין הייתה ליעד מועדף לעולים רבים, שתרמו וממשיכים לתרום תרומה אדירה לקצרין, בתחומים רבים.
העלייה הזאת קידמה את החינוך, את התרבות, את המחקר המדעי ועוד ועוד. ציבור העולים בקצרין הוציא מתוכו כוחות משמעותיים כולל כאלו שפעלו ברמה הלאומית, עד רמה של מנכ"ל משרד ממשלתי. ודומה שהגיעה השעה שגם ההנהגה החדשה של קצרין תבוא מקרב הציבור הזה.

עיקר העבודה המשותפת שלי עם סמי היה בתקופת המאבק על הגולן, שבו שירתתי כדובר ועד יישובי הגולן. אף שסמי לא אהב, בלשון המעטה, את הלבוש הקיבוצניקי שלי, שלדעתו לא הלם את תפקידי כדובר (בחתונה שלי הוא ראה אותי לראשונה עם חולצת כפתורים ואמר לי: "ככה אתה צריך ללכת לעבודה"), אך יצרנו בינינו קשרי עבודה וחברות טובים וחמים.
המאבק על הגולן היה קשה מאוד לסמי והשפיע עליו לרעה. סמי לא יכול היה לעכל את עצם העובדה שממשלה ישראלית מנסה להחריב את מפעל חיינו ולקח זאת כעלבון קשה, ברמה האישית ביותר. סמי השתתף בשביתת הרעב בת 19 הימים בגמלא, ואף התמוטט לקראת סופה אולם לאחר טיפול רפואי חזר בו ביום והמשיך לשבות.
לא אחת, סמי חלק על הקו של המאבק, אותו התוותה הנהלת הוועד, שלא היה מספיק לוחמני, בעיניו. באחד המקרים, סמי הפר את החלטתנו (העקרונית וגם הנקודתית לאותו אירוע) ובתום הפגנה בצומת גולני חסם את הכביש הראשי ואף נעצר למספר שעות.
האמת היא שמאבק סוער יותר, די מתאים לצד הבלתי ממוסד, הקונדסי משהו, באישיותו. צד, שהיה לו חלק בקידום הקמתה של קצרין, בין השאר בסיפור הבא, להלן – סיפור "אשרי הגפרור". אחרי תקופה ארוכה של חיפוש המקום המדויק להקמת קצרין, נבחר המקום. אלא... שלא היה אפשר לגשת למדידות בשל שדות הקוצים. במשרד השיכון נאמר שאי אפשר למדוד בלי לשרוף את הקוצים, אך כל הגורמים אינם מאשרים שריפה: קק"ל, רשות שמורות הטבע ומשרד החקלאות. וכך, המדידות נדחו ונדחו.
כך, עד שבאורח פלא, בבוקר בהיר אחד נגמרו התירוצים. שריפה מסתורית פרצה, וכעבור שעה קלה לא היו עוד קוצים בשטח וניתן היה לגשת למדידות. עד היום לא ידוע איך קרה הנס. מה שכן ידוע, הוא שמקופסת הגפרורים של סמי (שעוד עישן באותה תקופה) נפקד באורח מסתורי גפרור אחד, לא לפני שבעל הקופסה בדק היטב את כיוון הרוח.
בתקופת המאבק, כאשר יהודה הראל נדרש לפגישות רבות בכנסת, הנפיק לו סמי תעודה כנהג ראש המועצה, עם תמונה ומספר הרכב, מה שאִפְשֵׁר לו לחנות בחניית הח"כים...

כשאנו רואים יישוב חדש בא"י, שאנו מבקרים בו לראשונה, אנו מברכים "מציב גבול אלמנה". העם היהודי שהתנתק מאדמתו, מארצו, מיישובו, היה כאלמנה, במצב של אובדן, של אבל. הקמת יישובים חדשים, הם הביטוי לשינוי המהותי במצבו של העם היהודי, העובר מגולה לגאולה.
אין ערוך לתרומה הגדולה של כל מעשה המחזק את ההתיישבות הציונית בארץ – כל בית שנבנה, כל תלם שנחרש, כל מפעל שנחנך, כל מוסד חינוכי שמוקם. לכל אחד מאתנו, מיישבי הגולן, סיבה לגאווה על תרומתו לאחד המפעלים הציוניים החשובים והמוצלחים בדורות האחרונים.
ומה ייאמר על מי שבמו ידיו הקים עיר ואם בישראל? קצרין היא מפעל חייו של סמי בר לב. יש מעט אנשים היכולים להציג רקורד כזה, תרומה גדולה כל כך לא רק לגולן, אלא למדינת ישראל.
36 שנים לאחר הקמת קצרין, החליט סמי לסיים את תפקידו ולא להתמודד על קדנציה נוספת בראשות המועצה.
סיום תפקידו של סמי, הוא סופו של עידן בקצרין. לא רק סמי פורש, אלא דור המייסדים מפנה את מקומו בהנהגה לדור ממשיכי הדרך.
יש עוד הרבה מה לעשות ועוד הרבה לאן לקדם את קצרין. יש להגדיל באופן משמעותי את קצרין, שעשויה להיות האבן השואבת העיקרית למסה גדולה של קליטה בגולן. יש למצוא את הדרך למשוך אוכלוסיה חזקה ואיכותית שתחזק את קצרין בכל תחומי החיים. יש לחזק את היחסים בין קצרין למועצה האזורית, שהתרופפו לאחרונה, כדי למצב את קצרין כבירת הגולן. אני בטוח שהדבר יעשה וקצרין תפרח ותשגשג.
וכפי שכל מה שקיים היום בקצרין הוא יציר כפיו של סמי, יחד עם תושבי קצרין שאותם הוא הנהיג ביד רמה למעלה משלושה עשורים וחצי, כך – כל מה שייעשה מעתה, יתבסס על התשתית הבריאה שסמי יצר וישאב את כוחותיו מהשורשים שסמי היכה בקצרין, במרכז הגולן.

2. פרוטקשן מצרי
ביום שבו "האחים המוסלמים" רצחו את סאדאת, מובארק, מחליפו של הנשיא הנרצח, רצח את השלום עם ישראל. לא רק את רוח השלום הוא לא כיבד, אלא גם עשרות הסכמי נורמליזציה שמדינתו היתה חתומה עליהם. הוא הפך שלום חם למלחמה קרה.
סאדאת חתם עם ישראל על שלום אמיתי, במלוא מובן המילה. שלום שנועד ליצור יחסי שכנות וידידות בין המדינות ובין העמים. הוא חתם על עשרות הסכמי נורמליזציה ושיתוף פעולה עם ישראל בכל תחומי החיים – מסחר, תעשיה, חקלאות, תיירות, אנרגיה, תרבות, חינוך וכו'. בארבע השנים שבין ביקורו הראשון בישראל להירצחו, הוא ביקר בישראל חמש פעמים.

בשלושים שנות שלטונו, לא ביקר מובארק בישראל (זולת גיחונת קצרה להלוויית רבין). את כל הסכמי הנורמליזציה הוא הפר ברגל גסה. מערכות החינוך והתקשורת (הנשלטת ומודרכת בידי השלטון) הובילו הסתה קשה נגד ישראל ונגד העם היהודי, תוך הפרה בוטה של ההסכם. מצרים הובילה שוב ושוב יוזמות מדיניות אנטי ישראליות, והיתה הרוח החיה של ועידת דרבן, הוועידה הגזענית והאנטישמית שבה גובשה אסטרטגיית הדה-לגיטימציה לישראל. פעמיים החזיר מובארק את שגריר מצרים בישראל לשנים אחדות, וישראל נאלצה לשלם מחיר מדיני תמורת החזרת השגריר, כאילו לא שילמה על הסכם השלום מחיר כבד ביותר, בנסיגה מסיני ועקירת ימית ובנותיה.
ובכל אותה תקופה, הקפיד מובארק לכבד את הנספח הצבאי של הסכם השלום במלואו, ככתבו וכלשונו, ושמר עליו כעל בבת עינו. מדוע? סיבה אחת לכך היא ההרתעה הישראלית. הסיבה העיקרית, היא הסיוע האמריקאי הנדיב מאוד, שהחזיק ומימן את הצבא ואף הפך אותו לשדולת השלום עם ישראל, עד כדי כך שאפילו מורסי לא העז לבטלו. בזכות עובדה זו, אף שהשלום לא היה שלום, ההסכם היה לנכס ביטחוני משמעותי עבור מדינת ישראל, וגורם משמעותי של יציבות במזה"ת. שמירת ההסכם לא נבעה מאהבת ישראל וגם לא מאהבת השלום. למעשה, מעצמת העל שילמה למצרים פרוטקשן, דמי חסות, כדי שיכבדו את ההסכם, לא יכניסו את צבאם לסיני ולא יבצעו פעולות תוקפנות נגד ישראל. מיליארדי הדולארים הללו, הביאו להישג של גבול שקט בין ישראל למצרים לאורך למעלה משלושה עשורים.
לנוכח מרחץ הדמים במצרים בשבוע האחרון, נשמעים מצד ארה"ב איומים בביטול הסיוע הכלכלי והביטחוני למצרים. אם ימומשו איומים אלה, ארה"ב תסכן בכך את ההישג הזה והיא עלולה לדרדר את המזה"ת, הבלתי יציב בלאו הכי, למצב הרבה יותר מסוכן.
אין ספק שהדילמה האמריקאית קשה. איך מנהיגת העולם החופשי יכולה לסייע לרודנות הטובחת בבני עמה בהמוניהם? אין ספק שעל ארה"ב לגנות בתקיפות את הטבח ולנקוט בצעדים דיפלומטיים נגד המשטר המצרי. ואף על פי כן, יש להבין שהשאלה אינה האם תהיה במצרים דיקטטורה או דמוקרטיה, אלא האם הדיקטטורה במצרים תהיה אסלאמיסטית אנטי מערבית, אנטי נוצרית ואנטישמית – או לאומנית, חילונית ופרו מערבית. דומני שהאינטרס של המערב ושל ארה"ב ברור – אין להם כל עניין שהזרם שביצע את פיגועי 11 בספטמבר ישלוט במדינה הערבית החשובה ביותר. ולכן, מן הראוי שבתגובתה על הטבח, תיזהר ארה"ב מלשפוך את התינוק עם המים, בצעדים קיצוניים כמו הפסקת הסיוע.
גם האינטרס הישראלי המובהק הוא שהשלטון במצרים יהיה לאומני חילוני ולא אסלאמיסטי (בניגוד למצב בסוריה – שם אין בעבור ישראל עדיפות לצד כלשהו). אף על פי כן – אל לה לישראל לגלות מעורבות כלשהי, ולא לבטא תמיכה בצד כלשהו. כל התערבות תפגע הן בישראל והן בצד שבו היא תתמוך.
פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 18.8.13
* פעמים אחדות בשנתיים האחרונות, כתבתי שלא תיתכן במצרים מלחמת אזרחים כמו בסוריה, בלבנון, בעיראק ובלוב, כיוון שבניגוד לאותן מדינות, קיים עם מצרי.
כנראה שיש להטיל ספק באקסיומה הזאת.

* הפרדוקס המצרי: הגורמים הנלחמים זה בזה במצרים – הלאומנים והאסלאמיסטים, הם אלה ששילבו ידיים כדי להפיל את מובארק. הם הפילו את מובארק כי מאסו בדיקטטורה המושחתת שהוא גילם.
אולם במקום הדיקטטורה הם לא קיבלו דמוקרטיה ואין סיכוי שיקבלו דמוקרטיה. מדוע?
דמוקרטיה היא רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות חופשיות, ושמירה על זכויות המיעוט והפרט. רצון הרוב הוא שלטון אסלאמיסטי ולכן "האחים המוסלמים" ניצחו בבחירות לנשיאות ולפרלמנט. אולם שלטון אסלאמיסטי הוא בהכרח שלטון דיקטטורי, המדכא את המיעוט ואת זכויות הפרט.
החלופה לשלטון האחים המוסלמים היא שלטון המיעוט. שלטון מיעוט הוא בהכרח דיקטטורי, כיוון שאין הוא תוצאה של בחירות חופשיות, אין הוא מאפשר בחירות חופשיות ובהכרח הוא מדכא את הרוב ואת זכויות הפרט.
מאחר ושלטון משחית ושלטון מוחלט משחית באופן מוחלט, אין דיקטטורה שאינה מושחתת. לכן, נגזר על מצרים שתהיה עוד שנים רבות תחת שלטון דיקטטורה מושחתת.
החלופה לדיקטטורה המושחתת של מובארק תהיה דיקטטורה עריצה ומושחתת יותר.

* כחלק ממסע הסתה ודה-לגיטימציה נגד א-סיסי, מופצת במצרים שמועה שאימו יהודייה. כשהכתב (המצויין) לענייני ערבים ערן זינגר דיווח על כך ברשת ב', הגיבה המראיינת (כמדומני, ענת דוידוב), "זה כמו אצלנו, האימא הערביה של פרס." והגיע הזמן לשים קץ להפצת המיתוס הזה. אף אחד לא ראה ואף אחד לא שמע מישהו שאמר או כתב שאימו של פרס ערבייה. פרס עצמו המציא זאת כהברקה: "הם גם אמרו שאמא שלי ערבייה." אחרי כמה פעמים שחזר על ההתבכיינות הזאת, הוא החל להאמין בה והבדותה הזאת הפכה ל"אמת".

* פרס: "הופתעתי שלבנון האשימה את ישראל בפיגוע בדאחיה." ואילו אני הופתעתי שהשמש זרחה הבוקר במזרח.

* הציבור הערבי היחיד במזה"ת, כמעט, שאינו שטוף בטבח הדדי, הוא הפלשתינאי. בזכות אקיבוש.

* במשרדי תלוי מאמר אחד, מעיתון "הארץ". המאמר "חשבון נפש" של ארי שביט, מי שהטיף במשך שנים לנסיגה מהגולן, בו הוא מודה בטעותו ומכה על חטא.
במוסף "הארץ" האחרון שביט ראיין את צבי האוזר, מזכיר הממשלה לשעבר. ראיון מרתק, אני ממליץ עליו מאוד. האוזר התייחס בראיון למאמרו של שביט. להלן דבריו הנכוחים של האוזר בנדון:
"אני עדיין ישבתי בישיבות סגורות שבהן בחורינו הטובים דיברו על כך שבשאר אל-אסד הוא פרטנר אמין ואפשר לסגור אתו הסכם ואפשר לתת לו את רמת הגולן ולהביא אותו עד הכנרת. זה לא היה לפני 30 שנה, זה היה לפני פחות משלוש שנים. והנה, באותה מהירות שבה מתחלפים סרטים בקולנוע גת, התחלפה לנו סוריה. אם היינו נותנים לה את הגולן ב-2010, ב-2013 היינו מקבלים את אל-קאעידה בעין גב. ושום דבר. שתיקה. אף אחד לא טעה, אף אחד לא עשה חשבון נפש. חוץ ממאמר אחד שלך, אף אחד ממצדדי השלום המופרך עם אסד לא אומר אופס, טעיתי."
יש לציין, למען ההגינות, שמאמר דומה של הכאה על חטא פרסם גם סבר פלוצקר ב"ידיעות אחרונות".

* בניגוד להתנגדותי לשחרור מחבלים, אני בעד החזרת גופות מחבלים. מה אנחנו צריכים את הגופות הללו? אם רוצים לעשות מחווה לפלשתינאים – החזרת גופות היא מחווה ראויה, שאין בה כל נזק לישראל.

* אם כבר משחררים מחבלים, מוטב היה לשחרר את כל ה-104 יחד, ולא לאפשר ארבע חגיגות ניצחון כאלה, שכה פוגעות ברגשות הישראלים בכלל, והמשפחות השכולות בפרט. ולמה משחררים אותם בארבע פעימות? כדי להמשיך ולהחזיק את אבו מאזן במו"מ שאין הוא מעוניין בו.

* רולטת הפנסיה – הפקרת הפנסיות שהציבור חסך כל חייו כדי להבטיח זקנה מכובדת, זקנה ברווחה, למהמרים בקזינו, תחת כותרות אורווליאניות כמו "רפורמה", "שוק חופשי" וכו', היא אחת העוולות החמורות ביותר בתולדות המדינה, שעלולה להביא בעתיד למצוקה רבתי. על מדינת ישראל להיערך לכך כבר עתה, ולמצוא פתרונות ממלכתיים ותקציביים שימנעו את האסון החברתי הזה. עליית תוחלת החיים מעמיקה עוד יותר את ההכרח במענה לבעייה. על הממשלה לקבוע זאת כיעד לאומי, אחד היעדים המרכזיים בשנים הקרובות.

* לתשומת לבם של מתנגדי החיסון נגד הפוליו (בשם תירוצים שונים, כמו "חופש הבחירה", "שהמדינה לא תכנס לפה שלי" ושאר סיסמאות, לצד תיאוריות קונספירציה הזויות) – בסומליה חלו השנה 151 איש בפוליו. רוב ילדי סומליה אינם מתחסנים. הקמפיין נגד החיסון הוא חוסר אחריות משווע. זהו קמפיין למען ישראל כמדינת עולם שלישי. החלטת משרד הבריאות על מבצע החיסון מבטאת שיקול דעת אחריות לאומית.

* אביתר בנאי בן ארבעים. בראיון ל"7 לילות" שאל אותו יהודה נוריאל: "הזמן שחולף מתחיל להלחיץ? המוות שנמצא שם בסוף?"
בן ארבעים, רבאק! שאל אותו על הבר מצווה, מה אתה שואל על הזקנה (מזכיר לי שכשאבא שלי היה בן 40, הכרזתי שהוא זקן. אבל אני הייתי ילד בן 7).

* חג בגולן. יקב רמת הגולן חגג שלושים שנות מצויינות. מאות אנשים השתתפו באירוע היפה ביקב – עובדי היקב, מנהלי היקב לדורותיהם, כורמים ואנו חברי היישובים הבעלים.מה ששבה את ליבי באירוע, היה העובדה שהמצגת על היקב לא התמקדה, כפי שניתן היה לצפות, בבחירת יקב רמת הגולן ליקב הטוב בעולם ולא לעשרות ומאות הפרסים והגביעים של יינות הגולן, אלא לעשיה החברתית הקהילתית, לתרומה וההתנדבות של עובדי היקב והנהלתו למען הקהילה, למען החלשים בחברה. זו הרוח הגולנית, ואין לי ספק שיש בה חלק משמעותי ומכריע בהצלחה הגדולה של היקב.

* האירוע הסתיים בהופעה של ישראל קטורזה. איני אוהב סטנד-אפ וחשבתי שאטעם חמש דקות ואלך. נשארתי עד הסוף ולא הפסקתי לצחוק. אז אולי בעצם לא ידעתי, ואני דווקא כן אוהב סטנד-אפ?