עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

אהוד בן עזר: "סכנה במקום שאיננה"

(1965)

אחת מחולשותיהם של אנשי-הרוח, ואולי תוצאה מחולשתם – היא הרצון להעמיס על עצמם, או להטיל על אחרים, אשמה גדולה מנשוא, וגם להאשים את עמיתיהם וקודמיהם בתחום הרוח באחריות לגרימת קאטאסטרופות.

ואילו אני, חשדותיי עימי כי הרצון המפעם כאן במיסתרים הוא להראות: ראו כמה חזקה הרוח. כמה אשמה היא, עד כמה גדול כוחה להשחית!

במה דברים אמורים? ב"משא" מיום ה-6 באוגוסט 1965 פירסמה רבקה שכטר מאמר בשם "מיסטיקה מול קיומיות", על ספרו של פנחס שדה "החיים כמשל". ומאחר ששמי מוזכר בהקשר ל"העלאה מחדש" של פנחס שדה וספרו, דומני שראוי לי להציע השגות אחדות על דברי רבקה שכטר, המתגייסת לא פעם להציל אותנו מסכנות מדומות.

תנוח דעתה של רבקה שכטר. לא הרוח בלבד ילדה את הנאציזם, אלא אנשים פשוטים מאוד, מוגבלים מאוד, ש"ניגנו" על אינטרסים שפלים מאוד, בתוך מציאות היסטורית מסויימת של העם הגרמני. אפשר לקשור, בזהירות רבה, את ניטשה לנאציזם. אבל כאשר מציגים את הנאציזם כתופעה שלא היתה קמה אלמלא ניטשה – זו כבר התגדרותה של הרוח בכוחה לגרום קאטאסטורפות, שעה שלצערנו הן קורות, והיו קורות, גם בלעדיה.

וכאשר רוצים לקשור את ניטשה, או את המיסטיקה בכלל, לפנחס שדה, ולהסיק מכך מסקנות דומות לגבי הסכנות הצפויות לנו, כציבור – יש בכך משום חוסר חוש מידה. שלא לדבר על כך שאין זה מוכיח על הבנה רבה, לפחות במה שקשור לאופייה המיוחד של המיסטיקה היהודית.

אין קל מלהילחם באויבים שאנו בוראים לעצמנו בדימיוננו. ובעולמה של רבקה שכטר מהלכת איזו חיה מטילה אימים ושמה – מיסטיקה. בה שורש הצרות המאיימות על חיי-הרוח ועל בריאות הנפש הציבורית שלנו, – והללו, כידוע, עומדים כולם בסימן הראציונאליזם הטהור והמזוכך!

מה לעשות ומניין חוקריה ותלמידיה של המיסטיקה היהודית בארץ אינו עולה על שניים-שלושה תריסרים? מה לעשות ובמקום להיות כבר עתה "חיל החלוץ" ל"רינסאנס" של המחשבה היהודית – אין הם אלא כמיעוט, אמנם מיעוט חשוב שהשפעתו ההיסטוריוסופית מכרעת, אך מיעוט שקולו טרם נשמע כראוי בעולמה של העילית האינטלקטואלית הישראלית ובחיי-רוחה על כל תופעותיה, זו השטחית סתם, או הכנענית, או ה"פסיבדו-דתית" או ה"פסיבדו-הומאניסטית" וה"ראציונאלית" מסוג הראציונאלים של פרופ' קורצווייל.

רבקה שכטר פשוט אינה מדייקת בדבריה באשר למהותה ולאיפיוניה של המיסטיקה היהודית, ובכך היא נמצאת מטעה את הקורא. הכללותיה, לפיהן כל מיסטיקה היא בגדר סכנה – הן הכללות שטחיות שאינן עומדות במיבחן העובדות והביקורת.

וכי כיצד זה אפשר במקום אחד במאמר לציין כי פריחת המיסטיקה היהודית באה בדור שלאחר גירוש ספרד (אם כי חיבור ספר הזוהר נתרחש לפני הגירוש, אלא שבדוחק נוכל לקבל הכללה זו) – ובמקום אחר באותו מאמר לומר דברים אבסורדיים כמו:

"יש, בלי ספק, ניגוד בין שתי השקפות עולם אלו – ההשקפה המיסטית המבטלת את העולם למען עולם נעלה יותר, וההשקפה היהודית, אשר מקבלת את העולם כביטוי אלוהי, ולכן מקדשת אותו. ההשקפה היהודית הקיומית התפרשה תמיד על-ידי חוגים עוינים כהשקפה מאטריאליסטית, כהשקפה המעדיפה ערכים חומריים, אפילו ב"מיין קאמף" של היטלר אנו מוצאים את הדיעה הזו [ציטוטים מן הנאציזם והזכרת שמו של היטלר חביבים משום מה על רבקה שכטר כדי לתת את אותו מימד העומק של ה'אזהרה האינטלקטואלית' עליו הצבענו לעיל – א.ב.ע.]. אולם אפילו אם ניראית ההשקפה המיסטית במבט ראשון כהשקפה רוחנית, הרי בסופו של דבר היא לא הגיעה לדרגת רוחניות, כיוון שהאנשים שדגלו בה, המשיכו, בסופו-של-דבר, להתקיים בעולם החומרי מחוסר ברירה, ודיעותיהם השוללות את העולם הביאו רק לניהיליזם רוחני. קל יותר להרוס מאשר לבנות, ואילו היהדות, ותורות ראציונאליסטיות קיומיות אחרות, המקבלות את העולם החומרי והרוחני כגילוי אלוהי, מצליחות ביצירת מירקם חברתי ומוסרי."

עד כאן דברי רבקה שכטר, אך מה לעשות ועיקרה של המיסטיקה היהודית אינו ביחד השטני, האורב לפתחה של החברה כדי להכשילה, אלא ב"מקובל", החי את גלות עמו ושואף להסבירה, שואף להחיש את הגאולה ולהביא מרפא לרוח העם ולגופו? מה לעשות וההתעוררות המיסטית אחר גירוש ספרד – היתה התעוררות שבין היתר קמה מסיבה חברתית מובהקת? מה לעשות ואפילו הכישלון הטראגי של השבתאות לא בא אלא אחרי ששיאה של תנועה זו היה כמימוש זעקתו של המיסטיקאי היהודי על גאולת עמו? אני מניח שרבקה שכטר מכירה היטב את משנותיהם של גרשם שלום וישעיה תשבי, על כן אין לי אלא לתמוה שנסחפה בלהט הוויכוח אחר הכללות והטעיות שאינן עומדות במיבחן ידיעותיה שלה עצמה.

רבקה שכטר מקטרגת על הנהייה שב"אופנה" (שכאמור, למעשה היא נחלת מתי-מעט) אחר המיסטיקה היהודית. אך עובדה היא שטרם קם חוקר והיסטוריון מודרני להלכה היהודית, כשם שגרשם שלום קם לה לתורת-הסוד. ואתגר זה, של תחיית תורת-הסוד, ומציאת גישה חדשה אליה בימינו, אולי יעורר סוף-סוף בשנים הקרובות גם את יהדות ההלכה הדתית מתנומתה הדוגמאטית? אולי באמת תחול פעם התחדשות בחיי הדת בארץ, אשר תשפיע קסם ועניין ותמצא מסילות גם ללב האדם החילוני?

אך בינתיים, סכנותיה של משיחיות השקר, של המנהיגות הכאריזמאטית, וניצניהם של הפאשיזם הישראלי, של האגרסיביות הישראלית והסטיכיה השוביניסטית הישראלית – לא באסכולה הירושלמית לחקר הקבלה יסודותיהם, אף לא בספרו של פנחס שדה "החיים כמשל", אלא בעצם מצבנו הסבוך כאן באיזור, ובכל השלכותיה של החזית החיצונית לעבר זו הפנימית.

כלום לא חוסר-טעם הוא מצידה של רבקה שכטר שהיא אינה חוששת להעלות בנשימה אחת את הפרופיסורים הירושלמיים, את שדה, ואת אבות הנאציזם? בחיפוש אחר "מרעילי בארות" – אין לגבב זו על גבי זו דוגמאות היסטוריות שאין כל קשר ביניהן. מן הראוי לבחון בראש ובראשונה את המציאות בה אנו חיים כיום בישראל. הנזק המוסרי של קיביה ושל העלאתה-מחדש – דבר אין לו ולמיסטיקה היהודית, אך הרבה יש לו, לצערנו, ולאופי המתגבש של הישראליות החדשה.

השוביניזם הדתי והפסיבדו-משיחיות הממלכתית של הרב גורן, ודומיו – יסודם לצערנו ביהדות ההלכה הדתית – שרבקה שכטר רואה בה, ושלא בצדק, מעין "תעודת ביטוח" ראציונאליסטית או קיומית, כהגדרתה, נגד זרמים רוחניים נלוזים ונגד אפיקורסים העוסקים במיסטיקה ב"נוסח הרומאנטיקה הגרמנית."

ואין אלה אלא דוגמאות ספורות מתוך הרבה תופעות של חשבון, של השתקה ופחד, ומים השינאה ההדדית עם שכנינו הערבים, המרעילה בה במידה גם אותנו עצמנו ואת שאריות ה"ראציו" שלנו. ואם תרצו, אף חוק לשון הרע, על כל התחזית הקודרת שהוא מבטא, וגם עיוותיה של הצנזורה הביטחונית עד עתה – אף הם בעקיפין תוצאת ההיסטוריה ה"קיומית" שלנו. סכנתו של חוק זה להשתקת הדימוקראטיה הישראלית, ואיומו על חופש המחשבה, על קיום ה"ראציו", דומה שהם גדולים קצת יותר מסכנת ספרו השנוי בחלוקת של פנחס שדה, בדרך להיווצרות ניאו-פאשיזם בארץ.

העוול שעושה רבקה שכטר למיסטיקה היהודית שעה שהיא מזכירה אותה בנשימה אחת עם האידאות שנילוו או שאימץ לעצמו הנאציזם – דומה שהוא גדול יותר מכל עוול שבו היא מאשימה את חוקרי המיסטיקה הללו, את תלמידיהם, ואת פנחס שדה.

יש גם לדייק בפרטים. האיסור על לימוד קבלה בגיל צעיר היה קיים כבר עוד לפני שבתאי-צבי ויעקב פראנק, ולא החל לאחריהם, וכתוצאה מתנועות אלו, כפי שכותבת רבקה שכטר, ואולם כפי שכבר הוכח אנשים לא שמרו על איסור זה, לא לפני שבתאי-צבי ולא לאחריו.

אין לך מדע בעל גישה ראציונאלית כחקר הקבלה בימינו (אשר דווקא מתנגדיו נתפסים מדי פעם להתקפות אי-ראציונאליות) – ורק מיעוט בעם הם "משוגעים לדבר", ולחוכמת-ישראל בכלל, ומקדישים לכך את רוב ימיהם. ואילו בריחה מן הראציונאליזם – שעל סכנתה מתריעה רבקה שכטר – מתבטאת בארץ בבריחה אל השטחיות בלבד, ובחוסר רצון להשקיע כל מאמץ, כל עבודת מחקר רצינית, כמעט בשום תחום שהוא מעברו של העם היהודי.

אינני מקבל – ביישומו לגבי ישראל כיום – את האיפיון היסודי של רבקה שכטר כי בתקופה של אכזבה מהלך-רוח ראציונאליסטי, מתעוררת הנהייה למיסטיקה. לדעתי, רבים הם השואפים בקירבנו לשאת תואר "מאוכזבים" מן הראציונאליזם וההומאניזם, ואילו אלה מעולם לא דרו בראשם או בליבם. רבים הלומדים כה בקלות להיראות מאוכזבים מקניית הדעת ומן הסובלנות – במקום לקנות את הדעת ואת הסובלנות עצמן.

האכזבה מן הראציונאליזם היא מטבע שחוק מאוד, אחד מאותם "דחלילי נייר", שרבקה שכטר מקימה כדי להילחם נגדם. אך לא פעם ראינו כי דווקא הללו שהיו ראציונאליסטים אמיתיים, היתה להם, ויש להם גם בימינו – גישה מדעית מוצקה למיסטיקה (שלא לדבר על עצם הזרם השכלתני במיסטיקה היהודית, כבתורתו של ר' משה קורדובירו).

אולי עצם העובדה שאנו יודעים כיום מהי מיסטיקה יהודית וכיצד היה קיומה – היא חלק מתמונת העולם הראציונאלית של המדעים העוסקים בה. ואילו אותם המתאכזבים בריש-גלי מן הראציונאליזם, שמעולם לא היה נחלתם – הללו נישארים בשטחיותם המקורית ובבינוניותם, בין שזו פאסיבית או אקטיבית, חיובית או שלילית, ומבלי שיעלה על דעתם להתאמץ ולבוא לשתות מבארות אותה המיסטיקה.

וכי היכן יוכלו "האבודים של ההיסטוריה היהודית" – כישו, נתן העזתי, שבתאי-צבי ויעקב פראנק – לבוא על תיקונם והארתם הנכונה, אם לא בירושלים של היום, בידי דור חדש של חוקרי היהדות, המשוחררים מתסביכיה של חוכמת-ישראל בגרמניה, מן האפולוגטיקה היהודית ומן הצנזורה העצמית היהודית – שאמנם הונחו על ידי חוש שמירת הקיום היהודי בגולה? האם משום שגרמו לנו נזק, נתעלם מהם? האם נשמיט, דרך משל, מן ההיסטוריה היהודית-ישראלית בימינו את האנשים שגורמים לנו לא פעם נזק שקשה כמעט לתקנו?

דורות רבים נכתבה ההיסטוריה היהודית, וחלק גדול מן הספרות [שלה] – בידי אנשים שהיו משועבדים – אם שיעבוד חיצוני, ואם שיעבוד רוחני-פנימי. כאן בישראל, וזה הישגה וגם אתגרה הגדול של הציונות [כפי שהראה גרשם שלום] – ההיסטוריה והספרות תיכתבנה בידי בני-חורין, בידי חוקרים וסופרים שאין מורא רוחות רפאים עליהם. כי זאת יש לדעת – רוחות הרפאים של שבתאי-צבי, יעקב פראנק ודומיהם – שוב אינן יכולות לגרום נזק לעם ישראל כיום. הן ירדו מבמת המציאות הפוליטית, מבמת ההתייחסות האפולוגטיקה, מקבוצת הקרובים ה"מושחתים" שכל משפחה הגונה מתביישת בהם בפני משפחות זרות – ונותרו על במת ההיסטוריה רק בזכות המחקר העוסק בהן. דבר אין להן עתה עם הסכנות הממשיות לטוהר חיינו, לערכה של ישראל היום, לעתידה, ולדמות דיוקנה בעיני זרים. הערכת השבתאות שייכת כיום רק להיסטוריוסופיה ולמדע ההיסטוריה היהודית.

הרשעים, אשר להוותנו קיימים בכל דור, הם כידוע המתחסדים הגדולים ביותר. הם אינם נתלים באילנות "מפוקפקים" כמו המיסטיקה, ולהבדיל אלף הבדלות – ב"נאציזם". לא. הם תמיד דוגלים בשם האמת המוחלטת והצדק האחד אשר אין שני לו. בשם הצדק שלנו – כעם, או שלי – כמנהיג, אך לעולם לא של העם השכן, של המיעוט הלאומי שבתוכך, או של מתנגדך האישי. כאן, ורק כאן, נעוצה הסכנה שיאבד, או שלא יושג כלל – דיוקנה הראציונאלי, הדימוקראטי, הסובלני וההומאניסטי של מדינת ישראל, גם של חיי הרוח שבה.

לא נותר לי אלא לחזור, ברוח הדברים שהשמעתי על פנחס שדה בשיחתי ברדיו, שאליה מתייחסת רבקה שכטר במאמרה (נוסחה המילולי של השיחה הופיע ב"מן היסוד" מס' 76, מיום ה-24 ביוני 1965). פנחס שדה אינו משיח, גם אינו משיח-שקר – אלא סופר. וסופר טוב. בזאת לפחות מסכימה עימי גם רבקה שכטר. ובכן מדוע כל צורת הדיבור הזו: "אם העולם באמת רק חלום בלהות, כפי שכותב שדה בהרחבה, מדוע הוא מתייחס ברצינות כל כך גדולה לעצמו ולמעשיו? האם באמת חשוב כל-כך כמה מקטרות ברשותו של ידידנו ואיזו הנאות הן גורמות לו?... עצם העובדה שפנחס שדה כותב ספרים, מוכיחה שהוא אינו כותבם לעצמו. הוא כותב לאותו חלום, לאותה תופעה בת-חלוף, ואם כך, עליו לקבל את הכללים של 'משחק הנידמה'. ואם אינו רוצה לקבלם – עליו לשתוק." ולהלן: "כניראה שהעולם צריך להיהרס כדי שידידנו פנחס שדה ירגיש בטוב."

האם באמת אלו הן שתי הברירות היחידות העומדות בפני סופר – להיות נביא קדוש וסגפן בחייו ממש, או לכתוב בצורה קונפורמיסטית ואופטימית, אשר לא תזעזע איש? ומאין שואבת רבקה שכטר את מושגיה אלה? האם לא מתוך הלך-רוח של אותן סכנות אשר מפניהן היא באה להזהיר אותנו? ה"קיומיות" בכל מחיר – כלום אינה מתמזגת כאן עם העריצות ועם ה"לומר לזולתו מה יכתוב וכיצד"?

הספר "החיים כמשל" הטיל אתגר לעולמם של חיי הרוח שלנו. ומפני העיוורון והשטחיות לא ענו לו – או ענו שלא כהלכה. זכותו של שדה היא להגזים, לומר דברים "נוראים" ואפיקורסיים – כדי לזעזע, אם הוא חש שיש צורך בזעזוע. ירושה יהודית (וספרו של שדה הוא ירושה יהודית) אינה נקנית בדברי-נועם ובחלקלקות, אלא בדיאלקטיקה מרה-כלענה, בהתנגשות ובמלחמה בין דורות [כפי שהראה גרשם שלום]. עולמו של פנחס שדה, כפי שהינו – לא היה נוצר מבלי עולמה של היהדות, ומבלי קיומה של מדינת ישראל. אלה הן עובדות היסוד. וכגודל קיטרוגו עליהן כן הכרחיות קשרו אליהן. "אי-הנחת" של פנחס שדה – מקוממת ככל שתהא – היא יסוד להתחדשות, והיא אזהרה, והיא סימפטום. יותר מדי דברים העלו אבק ונשכחו בארץ חמה וחמסינית זו, השרוייה בשינאת אחים ומוקפת בשינאת אויבים – ואם לא תיזעק מדי כמה שנים זעקה מסוג זו הנשמעת בספרו של פנחס שדה – נהפוך כולנו לחרשים – לא מפני שאיננו מסוגלים לשמוע אלא משום שאיש אינו עומד עלינו להוכיח אותנו על פנינו ולהשמיענו דבר של טעם.

ואסיים בהודאה שתיראה אולי אישית במקצת. למעני היה בלימודה של המיסטיקה היהודית, אותה תורה "נוראה" ו"משחיתת-נשמות" – משום התקרבות לפלא-רוחה של היהדות, לרב-גוניותה, ליכולת ההעזה שלה להציע תשובה למצוקת הנפש – במתן תוכן חיובי של גאולה; וגם אם נסתלפו במיבחן ההיסטורי הקונקרטי כמה מדרכיה – מפני קוצר-הרוח וענות הנפש – הרי יסודה ותשתיתה, בספר הזוהר ובקבלת הרמ"ק [ר' משה קרודוברו] והאר"י – מדהימים בהיענותם לאותה "קיומיות" יהודית, לאותה קבלה של העולם החומרי והרוחני כ"גילוי אלוהי"; בקיצור – כל אותן מעלות שרבקה שכטר מתעקשת שלא לראות במיסטיקה היהודית; משום מה (כפי שם מאמרה "מיסטיקה מול קיומיות"), וללא כל בסיס של הצדקה – היא רואה את הכיוון הקיומי כעומד בניגוד גמור למיסטיקה היהודית – אשר היא, כשלעצמה, והעיסוק בה, שליליים בעיניה "אן-בלוק".

המלחמה במיסטיקה היא מלחמה בטחנות-הרוח אשר מתנגדיה יצרו לעצמם בדימיונם ובמושגיהם המוטעים והמטעים.

*

אהוד בן עזר: הרשימה "סכנה במקום שאיננה" נדפסה במוסף לספרות "משא" של עיתון "למרחב" ב-20 באוגוסט 1965. לפני 48 שנים.

המשך יבוא