(סיפור)

"...אוי, פיארמן, פיארמן, אילו היית משׂים אל לבך, כמה מכזבים
האדונים האלה! צעוק יצעקו נגד הכתיבה – וכותבים;
בזים להעִתונוּת, לההמון, להקוראים – ומטים בלב דופק את
אזניהם לשמוע את משפט הקהל עליהם; צועקים, שבשביל
עצמם הם כותבים – ומדפיסים!..."
(י. ח. ברנר: "בחורף")

רוּדִי צָחוֹר גוהר על מעקה-הגג ומקיא.
גמוּע כדי מחציתו, מוטל בקבוק ה"ג'וֹנִי ווֹקֶר" ההפוך שלרגליו, כשהוא מגיר עצמו, הלוך והִתבּקבּק, על הריצפה. אלא שרודי, רודי צחור, רחוק עתה מדיקדוקים בורגניים של חיסכון כמטחווי הגג מקומת-הקרקע; ואין בינו ובין הבקבוק ההולך וחסֵר אלא זה – שאת הוויסקי שבּקִרבּוֹ הריהו פולט, כּיחות-כּיחות, הרחק יותר והַנמֵך יותר: אל אחוריה האפלוליים של החצר.
שם, למטה, בין פחי-האשפה וכותלו המתפורר של מיקלט-בדימוס, סומרים ממנו בבעתה יללנית שניים-שלושה מחתוליו המיוּחמים של לילה זה.
אבל למעלה שׂמח אותה שעה.
איך לא?
"שייקה אלדר זכה בִּפְרָס," מטעימה ניצה דוּגית באינטונַציית-אולפן-השׂחקנים שלה, "וזה מריח באיזה כמה תַ'לָפִים." ולאחר אתנח תיאטרלי קל, כִּבאֶטיוּד: "אם לא איכפת לכם כמובן..."
אלא שאיכפת, איכפת מאוד.
בתוך כך, רוחפת בין זוגות הרוקדים שבחדריה החשוּכים-לחצאין של דירת-הגג, או בין סיעות הרכלנים הנשענים על המעקה – היא מתדלקת את האוונגארד המקומי בכוסיות קטנות, מעוּנבּלות בקוּבּיות צלצלניות של קרח.
"פרס?" מיתמם מיכה, מיכה המזוּקן והנוראי מהקולאז'ים, "בשביל מה, אם מותר לי לשאול? בשביל הגירושין השלישיים שלו, או מה?"
ניצה עוקפת את המהמורה בחיוך קורקטי. אחרי הכל, זה חמישה חודשים שהיא מתגוררת כאן עם שייקה. כל עוד לא נסתיימו עניינים מאוסים אלה שבָּרבּנוּת, ועם עמליה זוגתו החוקית – שיתבטאו הרחרחנים, למי איכפת?
"בשביל הרומאן, חמודי, בשביל הרומאן." היא מוחלת לו, לַמקשן, כמין גננת סובלנית לילד טעוּן-טיפוח, "בשביל הרומאן החדש שלו, 'עד הבוקר, שניהם'!"
"פּרס..." מעווה מיכה שׂפתיו בליגלוג, כאילו פולט קללה, חרצן או לגימת משקה שנתפּגל, "ועוד של מועצת פועלי קריית אברמסקי..."
ולמי שלא ירד עוד לעומקו של הסרקאזם: "לספרות עברית וחוכמת ישׂראל... מיסודם של (שומעים? שומעים?) העשל וזעלדה קרוננבּערג... מה שהורג אותי זה לא כל-כך הפרס, כמו שהקרו-ננ-בּערג הזה... באמת גדול!..."
"והעשל מה? כבר לא מספיק רפּרזנטטיבי בשבילך אותו ההעשל?" כך אריאלה, אריאלה שנהב, מזכירת כתב-העת "איכפּת".
ותיכף לכך, מבלי לשעות לריזונאנס הגחכני של כל הבּאנדה:
"קודם עושׂים לך פּוזות ספרותיות של איזה מהפּכנים גדולים או מי-יודע-מה... הנרי מילרים של העברית, טי. אֶס. אֶליוֹטים, יֵיטסים... ואחר-כך נוהמים לך בשׂביעוּת-רצון עצמית, בַּלַבָּתית כזאת ומגוהקת, כמו איזה רוֹטוַיְלֶר שקט ומאולף שסרח וחזר לַמלונה עם הזנב המרדני בין הרגליים..."
"לַאסִי," צורח סַאנדוּ, ז'אן ז'אנֶה של אורגיות ה-L.S.D המקומיות וילד-הפרא התורן של הבמה הנסיונית, "לאסי, שובי הביתה..."
בַּחושך, בחושך המקופח רק בזהרוריהן העוממים של הנורות הצבעוניות התלויות – מיקלעות שתי וערב – על גגו הפתוח של שייקה, חושׂף בעל-הבית שני טורי שיניים מושחמות מניקוטין וצוחק, צוחק.
"חכֵּה-חכֵּה," הוא מטלטל את סאנדוּ בצווארון הקורדורוי השחוּק שלו, "עד למילגה הראשונה שלך לפאריס, מיסיֶה יונֶסקו..."
עכשיו צוחקים שניהם צחוק אשמאִי, קונספּיראטיבי, של חתרנים המִתאווים לִזכּות בַּצֶנזוּס להיות קונצֶנזוּס וממתינים לסוף הפּתיל המִתקצר, כּמו פצצת-זמן.

*
אבל רוּדִי, הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח, מלכם הלא-מוכתר של מודרניסטים שבאופנה, גוהר עתה, אחוּז הֶנְג-אוֹבֶר, על מעקה-הבטון הנָ"ל, בודד כמו הכוכב המתגחלל לו שם מֵעל לשְלַל אנטנות הטלוויזיה – ומקיא, מה זה מקיא, ניאגארה של שנַאפּס.
"פחות מדי משוררים!" מצריח מַאנוּש, רכילאי אחורי הקלעים של מאגאזין צהוּבּוֹן-הערב, "פחות מדי משוררים בְּבּוֹיבֶּרִיק פּרובינציאלית זאת ויותר מדי גראפומאנים של בית-אבות!"
"והמוספים?" מיידה אריאלה שנהב בליסטראות, "כל זירו וסגן-קופּירַייטֶר נהיה לךָ יעני רַייטֶר – ומדפיס!!"
"שטויות!" גוזר רודי באותה שי"ן רכה, מאווששת – שמסגירה את שׂרידי היֶקֶה מימי עליית הנוער (כגון כשהוגה "אֶרליש" ולא "אֶרליך", "מינשן" ולא "מינכן", ו"נַטירליש" ו"ברטולד בּרֶשט"). "לא מהגראפומאנים זה מצחין, לידיעתכם! אלה – הכי פחות מסוּכּנים אלה. עושׂים לך בכל יום ו' את צרכיהם הספרותיים בכל מוסף מזדמן וטוב – ושומרים לפחות על התור. אלא שדווקא הפּרופסיונאליים, הפֶּנסיונרים התשושים של האנפֶּסט האנאכרוני, האימאז'יסטים המעוּפּשים של שנות השלושים הסאכאריניות – אלה שמזייפים בכישרון – זה האויב!"
"ואת קרתגו יש להחריב!" מאלתר סאנדו איזכּוּר רומאי ישן מימי קַאטוֹ קנסוריוּס.
"ותִראֶה מי נדחף לך מתחת לדגל שלך תִראֶה," קובל מאנוּש ומצליח כמעט להישמע אותנטי. ואחר-כך, במשהו שמתבקש להיות אנחה נוסטאלגית סחבּקית, מתקתַּקת-עצב: "זוכר את הפּליאדה הירושלמית, רודי? 'פינק', 'טעמון' – אבל כיום..."
"מריח אותם מרחוק," אומר רודי כמי שמַתרֶה בשְפִּיוֹן נעלם, כזה שהִסתנן בַּלָּאט על תקן "חפרפרת" אל לישכת-הסתרים הסגורה הֶרמֶטית של מועדון המוּרמים מעַם.
וכאן, פתאום, כמו בחֲתָף, ללא כל התראה מוקדמת:
"ההוא שם למשל – זה, הילדון בחולצת-התכלת, שלא מעשן ולא שותה ויסקי – זה בטח לא נִראֶה לי מסוּכּן, מתערב שלא..."
"לא, באמת," מתנצל שייקה ונזכר ששכח להציג את הבחורצ'יק ("תמיד הייתי מארח מאוד לא אמין"), "והֲרֵי..."
"בלי הרי," חותך רודי, "תביא אותו הֵנָּה תביא. אבל כבר!"
ולַקורבן עצמו, במשהו סמכותי ועם זאת סרדוני:
"לא איזה משורר צעיר אני מקווה. זה הרי כתוב לאנשים על המצח..."
"או בעיתונים," פוקע שייקה, מבוּדח.
"בעיתונים?" תוכף לו רודי, "בָּאֵר ונַמֵּק."
"כן, גם בהם לפעמים," כך הבחורצ'יק, ומגחך במבוכה, כגימנזיסט.
"כלומר," מסנן פתאום רודי, מוּקנט, "כלומר... אדוני הצעיר דווקא כן?"
ומיד, כמי שלא יניח – בשום אופן לא יניח – שישטו בו:
"אַלְזוֹ, מה שמו של אדוני, אם מותר לדעת?"
"עוזי," נחלץ שייקה וכולו חיוכי מבינוּת של אני-הרי-הִזהרתי.
"שאלתי אותו," מתנשף עתה רודי ומעצים, בעצבּנוּת גוברת, את פכירת אצבעותיו, "עוזי מה?"
" אלון," משיב הבחורצ'יק, "עוזי אלון. נעים מאוד."
רודי ניתק מן הבקבוק כמוּכּש-צפע. משהו נִזעם, מאוד לא נעים מאוד, שוצף וּמִתגהק מִתוכו החוצה:
"אהה, עוזי אלון... מי שתקף את המאמר שלי ב'איכפּת' האחרון, על 'הטריוויאליוּת מאחזת-העיניים – או: – למהוּתה של שירת אליהו רוזובסקי'..."
"מודה באשמה," אומר עוזי-תפּּוזי, או מה שמו, בחיוך הגובל ב-casus belli.
"ואתה, זאת אומרת, אוהב את רוזובסקי?" שואל רודי ויונק בפראות מבקבוק השנַאפּס.
"נִדמֶה לי שעסקנו בשירת אליהו רוזובסקי," אומר עוזי, אותו עוזי, "לא בסימפאטיוֹת האישיות שלי."
"שנון," מטיח רודי תוקפנית, "שנון מאוד... ואתה, אדוני הצעיר, גם מחונן בסבלנות של ילדים טובים, מאולפים-היטב, שממתינים, קונפורמיסטים חמודים ועוקצניים, לתורם שגם אם יתמהמה בוא יבוא... יָא-יָא, מכיר את הלייט-מוטיב הזה, הצִדקנוּת, אורך-הרוח: עד שנרד כמובן גם אנו מן הבמה... הרי סופסוף לאחרונה הוא בירידה רודי צחור. פעם היה מנפנף בדִגלם של אוֹדֶן, של ספֶּנדֶר, של טי. אֶס. אֶליוט, קורא לפַנות מקודמיו את השטח ו-מ-נ-ג-ח ללא רחֵם. ואילו כיום הוא אנוּס כבר, נֶעבִּיש, להעלות מן הגניזה כמה שמות נשכחים מִשלנו... שטיינברג ופוגל, בן-יצחק וטֶמקין, שנודעו כבר הרבה לפניו אף כי הוא, סיניור קולומבוס, מתעקש שגילה אותם..."
"שייקה, אולי תפסיק את זה?" מתערבת, נחרדת, ניצה.
אבל מיותר. באמת אין כבר צורך. מסטוּל ומבוּקבּק כעוֹיְבֵר-bottle צְרוּב-קיבה גוהר עתה רודי מֵעַל המעקה ומגיר עצמו בשפך קולני אל החצר. ואז, מתנודד אווזית לעֶברה של דלת היציאה אל חֲדַר-המדרגות, הוא כושל וקורא בחימה לא נבלמת: "אין אור בכל חדר-המדרגות, עוד אשבור כאן ראש..."
עוזי זונק ממקומו לעֶזרוֹ בעוד איש מכּל עדת לקקנֵי הגוּרוּ רוּדי לא אץ לתוך חֲדַר-המדרגות אפוף-החושך שבּו מובטח לאיש שתוי ריסוק איברים גמוּר. "רודי," הוא לופת אותו עזוֹת בשתי ידיו, "האור בחֲדַר-המדרגות האַנטיקָה הזה הלך פַיְפְן. אז בוא ותישען עלי ונרד כאן בלַאנזאָם למטה, בלי שהגוף יתפרק לגורמים ובלי שום מִשׂחקי-כבוד..."
"אני... אני אסתדר לבד..." הוא שומע את רודי גונח, אך בו-זמנית חש איך כובדו של הגוף הלוּם האלכּוהול מִשׂתרג עליו כקיסוס.
כך הם יורדים, כשני עיוורים, מדרגה אחר מדרגה, כמו שכתוּב בַּבְּלֶק-אַאוּט של ספר "שמות" "וְיָמֵש חֹשֶךְ".
בחוץ, בִּשׂדרות נורדאו, לאורו של פנס-רחוב, מזהה אותו רודי לראשונה וניתָּק מכתפו בזעף.
"לא," הוא נרתע כניכווה, "רק לא אתה... לא צריך... תודה..." ומתחיל לצעוד בכוחות עצמו הבוגדים בו מיד, כִּבּרוּטוּס.
"תפסיק עם השטויות האלה, רודי," מפגיע עוזי. וחוזר לתמוך, כמו לפני שְנִיָּּה, בכובדו הקורס של זה.
"לא! לא אתה..." מטיח בו רודי הברות מגומגמות בְּצד תידלוּק מחוּדש של זעם, "אתה הרי אוהב, אני מבין, את שירת רוזובסקי... אתה הרי כתבתָּ על תסביך אדיפּוּס שלי..."
עוזי נזכר באותו ממוּאר שפירסם מבקר ידוע על מיפגש מרתק בין צחור לרוזובסקי בְּבָּאר תל-אביבי לֵילִי. שני האישים מיצוּ, מסתבר, עד תוּמהּ את הקוֹניָאקטוּרה שסיפּק שם הבּאר-מֶן עם כל הכּבוֹדקה, כוסית אחֲרי כוסית. היה זה לאחר האופנסיבה הטוטאלית של רודי במאמרו על שירת אליהו רוזובסקי (שלא נפלה בחד-צדדיוּתה וברישעוּתה מִמיתקֶפֶת הבּיאלִיקווידאציה של שלונסקי כלפי מחבּר "המתמיד").
ואז, פתאום, כשׂיא אולימפי של המוזר, הבּיזארי (שׂיא שהיה מרתק כל פּסיכיאטר חוקר צפוּנות-לב) כרע לרגליו של רוזובסקי, כמעט שנישק נעליו באֶקסטאזה, רודי צחור שבּיטלוֹ באותו מאמר כעפר לדוּש.
"אמרתי כבר: תפסיק עם השטויות האלה, רודי," גוער בּו עוזי ותוכף לו: "איפה אתה גר?"
כאן מִתהפּכים כּינוּיֵי-הגוף של העִברית בפיו של רודי ובִמקומו של גוף-ראשון-יחיד צץ גוף שני:
ֹ"הוא," מתחלף לו "אני" ב"הוא", "בשום מקום שהוא שלו איננו גר בעצם. אין לו לא בית ולא דירה והוא חי שָם בבית-מלון?"
"איזה מלון?" מתחקר אותו עוזי (ורודי, מוזר, גם על כך הוא עונה לו, תוך שחוזר וניתלה על כתפו בּמלוא כובד גופו השתוי). מִלמעלה, מִגגו של שייקה, כמו מִפּלנֶטָה אחרת, בוקעים צלילי ז'אק בְּרֶל, "נֶקִיטֶה פָּה" ("אַל תעזביני"). רק שאותו, מנהיגם הקורס לו בַּחושך, חושב עתה עוזי, עזבו השמֶגֶגִים מבלי לנקוף אצבע ברגע שנִזקק להם אולי יותר מִכּל.

*
לִבסוף, מִקץ זמן רב, הם בדירת-הסטודנט של עוזי. כאן, על גגו מסוּיַד-הזֶפֵת של בית משותף שכל יושביו תפוּסֵי תנומה, משכיב אותו עוזי על פני מיטתו, מאכיל אותו, משקה אותו קפה (שיָפוּג הסוּטוּל) ורק לאחר שנחלש ההֶנְג-אוֹבֶר חוזרים הם לחוּצות העיר בַּדרך לַמלון.
וזהו זה, שוב מתחדש אותו דישרוש בּשניים, כעת מִצְפון העיר למרכּזהּ הרדוּם אף הוא. אור פּנסי-הרחוב שופך שלוליות-שלוליות של בֹּהַק, כמו שביל-פירורי-הלחם של הֶנְזְל וגְרֶטְל אצל גְרִים. הדרך גם כעת אינה קצרה, עדיין לילה ועוד נוצץ הטל על ספסלים ציבוריים. מחר צפויה, נִראֶה כך, מין שבּת שכּוּלה תכלת. תכלת שאין בה תסביך אֶדיפּאלי של רצח אב פּואֵטי וחיבוּק נעלי האב...
"אפשר," משחרר פתאום רודי את נטל כובדו מכתפו של עוזי, "אפשר כמובן כמו תמיד ומִתוך ההרגל: לטנף ולרמוס. אבל לא, מִתנגדִי הצעיר, לא משקרים בחמש לפנות בוקר. שזוהי, מַיין גוֹט, השעה היפה ביותר אשר בּה, דווקא בּה, שרות הציפורים את שירי טְרַאקֶל וגֵיאוֹרְגֶה בעוד הזונות מסתכלות בָּראי בּמראן ושואלות עצמן דמוּעות: בעצם, למה?..."
"וזהו המלון," אומר לו רודי ליד "הבימה", "מלון של אפס כוכבים מִלבד ההם שמֵעַל הגג."
הם נכנסים, הם עולים לאיטם אל חדרו שאינו לא דירה ולא בית ועוזי משכיבו בנעליו ובבגדיו ובתמהיל ריחות הוויסקי והקיא הנודף ממנו על המיטה הנזירית שקפיציה חורקים כּאַנקות-כּאֵב.
רגע ארוך, ארוך מדי, הוא צופה בִּשנתו ועומד ללכת. עד שבוקע קולו של רודי מתוך איזה אופל מוּטרף חלומות. "רו-זוב-סקי," הוא פּולט מתוך שנתו בִבְלִיל אקוּסטי שאין עוד שום בַּאר-מֶן בכל תל-אביב שיוּכל לשחזר אותו "מיקס"כּפִייתי של סגידה וקינאה ושׂינאה.
הוא יוצא מן החדר ומן המלון ויודע שאין בשעה זו שום מוניות בַּסביבה כמו שאין לו מספיק מטבעות למונית. ורק אינו יודע כי מכאן ולהלן כשיפגוש בו רודי צחור בָּרחוב כּאיזכּוּר לקורות אותו לילה, יחמוק איקונוקלַסט זה, מנפּץ האלילים, נבוך ודֵי נִכלם לַמידרכה השנייה, מִמוּל.

*
אהוד יקירי,
מאחר שהזכרת בגליון 865 את מסיבת-הגג של יצחק אורפז מלפני שנים, ומאחר שחוק-ההִתיישנוּת איננו חל על הזיכּרון – אני שולח לך תיעוד של פָּן אחד מאותו לילה, שיש לי ספק אם בָּאֵי אותו גג יודעים בכלל, מאז ועד היום, על קיומו.
יוסי