"המחאה לא גרה כאן יותר". מכתבה בשם זה מאת רועי ארד (עיתון "הארץ" (13.8.13), מסתבר שרבים מפעילי "המחאה החברתית" החליטו לרדת מהארץ. בין היורדים למשל "פרוטסטנט" בשם איליאן מרשק עולה מבריה"מ לשעבר, שירד לכפר בלטביה. (שם בלטביה כידוע קיימת חברה מושלמת).
כמה "פרוטסטנטיות" ירדו לגרמניה. לדבריהן לא בגלל מאבק חברתי ומשיכה לתורת רוזה לוקסמבורג שאמרה שליבה יותר לכל מדוכא בעולם מאשר ליהודים, אלא בגלל יוקר המחייה בארץ וזולותו בגרמניה.
המפורסם ביותר מבין "הפרוטסטנטים" היורדים, הוא מתי שמואלוף, שלדבריו הוא "מיואש פוליטית" מהארץ, ולכן הוא לומד גרמנית, ויורד לברלין.

שמואלוף והמולדת החדשה אשכנז (גרמניה)
בל נטעה, מתי שמואלוף אינו "פרוטסטנט חברתי" העוסק בתיקון חברתי, השגת צדק חברתי, סוציאל-דמוקרטי. בדומה לפרוטסטנט מרטין לותר בעל "האהבה הנוצרית" ושנאת ישראל, שמואלוף הינו גם כן בעל "אהבה", אבל ע"פ כללי ה-Amor hosti intellectualis , לשמואלוף אין אהבה לחברה הישראלית, ובכלל לישראל, אלא אהבה לאוייב, ועל כך הוא מתנאה בספרו "מדוע אני לא כותב שירי אהבה ישראליים".
לשמואלוף ישנה גם "אהבה" נוספת. מר שמואלוף מתנאה בכך שהוא ממוצא עיראקי (בגדדי), כורדי, פרסי (משהדי) וסורי (חלבי). והוא חושב "מזרחית" (קרי, מחשבה גזענית אנטי אשכנזית).
לאור "הפרוטסטים" הללו, אין ספק ששמואלוף ימצא מקום מפלט באשכנז (גרמניה). מן הסתם הוא יוכל שם להיאבק נגד אפליית ה"אוסט-יודה", והפעם ה"אוסט יודה" הלא אשכנזיים... כך שאם יחיה שם שנים רבות עוד יקראו לו ר"ל "אשכנזי" (גרמני).
תחי אשכנז (גרמניה) ובירתה ברלין! המולדת החדשה של שמואלוף.
לזכותה של דפני ליף יאמר, היא נשארת בארץ.

הקריאה לאלימות של אבו עמאר וציון עמאר
למוחמד יאסר עבד א-רחמן עבד א-ראוף ערפאת אל-קודווה אל-חוסייני, לא נולד בן, ולכן בחר לעצמו את הכינוי אבו עמאר (עמאר בערבית בנאי, כלומר "אבא של בנאי") על שם עמאר אבן יאסר אחד מבני לווייתו של מוחמד מייסד האסלאם.
עורך הדין, ציון עמאר, רצה בצעירותו לעברת את שמו, לכן החליט לבחור בשם בעל צליל דומה – אמיר. ציון עמאר הפך לציון אמיר. הוא לא היה היחיד. עשו זאת רבים לפניו, למשל: גרין-בן גוריון, צ'רתוק-שרת, שקולניק- אשכול, מאירסון-מאיר, רוביצוב-רבין, יזרניצקי-שמיר, ברוג-ברק, שיינרמן-שרון, מיליקובסקי-נתניהו. כולם רצו להשיל את השמות הלועזיים-גלותיים, ולהפוך לישראלים עם שמות עבריים. אבל כל אלו היו אשכנזים.
עו"ד ציון אמיר, המתעב אשכנזים, מיצר על כך שמחק את שמו הערבי עמאר, והחליפו בשם עברי. בדומה לאבו עמאר הערבי-פלישתינאי, שאיים באלימות על היהודים, מאיים כעת ציון אמיר (עמאר) במאבק אלים נגד האשכנזים.
בראיון לאמנון לוי הוא לא פירט כיצד בדיוק יש לדעתו להפעיל את האלימות נגד האשכנזים. לאלימות כידוע יש דרכים רבות.
האם עו"ד ציון עמאר ייקח בכוח את מחצית הווילה המפוארת של אמנון לוי מפני שהיא שייכת לאשתו האשכנזייה?
לעורך הדין ציון עמאר (אמיר) הפתרונים.

על פשעי מלחמה ועונשם – או אי עונשם
אייזיק רוטנברג ניצל ממחנה ההשמדה סוביבור, הוא שרד את המרד, הצטרף לפרטיזנים ונלחם בגרמנים. בתום המלחמה עלה לארץ, וגורש ע"י הבריטים למחנה מעצר בקפריסין. עם הקמת המדינה עלה לארץ, נלחם, ונפצע במלחמת השחרור. לאורך חייו עבד בבניין ובנה את הארץ. פשוטו כמשמעו.
בפסח 1994, בגיל 67, בעת שעסק בתיקון רצפה, והיה רכון על ברכיו, הגיחו שניים מהעובדים הערבים בבניין, הלמו בעורפו בגרזנים, ורצחו אותו.
היום, 19 שנה אחרי הרצח החליטה הממשלה לשחרר את הרוצחים. כיום הם בני 37 ו-42, כל חייהם לפניהם. עם משכורת חודשית מממשלת חמאס.
השבוע שוחרר אחד מהם, אבו מוסא סאלם עלי עטיה, (בקרוב ישוחרר חברו) הרוצח חזר למשפחתו ברצועת עזה, נישא על כתפיים, סימן וי בידיו, התקבל כגיבור ויחיה את שארית חייו באושר על כך שרצח יהודי, קשיש, פנסיונר, איתו עבד. שהרי מוחמד טען שהתנאי לגאולה הוא השמדת היהודים...
http://laad.btl.gov.il/Web/He/Victims/111.aspx?ID=35449
כידוע פושעי המלחמה הגרמניים כמעט שלא נענשו. רובם יצאו בלא כלום, והנה גם מדינת היהודים שקמה על מנת שלא יוכלו יותר לרצוח יהודים משום יהדותם, משחררת רוצחי יהודים.

מחיקת הרשות השופטת – ביטול הפרדת הרשויות –
והסכנה לדמוקרטיה הישראלית
חנינא סגן כוהנים אמר ש"אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.. (מסכת אבות ג') כלומר ללא מדינה אין בטחון. על בסיס העיקרון הזה כתב ההוגה האנגלי תומס הובס, ספר עם למעלה משש מאות עמודים, לוויתן.
לפי הובס קיימת בטבע מלחמת הכול בכול, לצורך זה יש לעשות "אמנה חברתית" שתבטיח את החיים. העם מפקיד את כל זכויותיו בידי הריבון כדי להשיג ביטחון. הריבון רשאי לחוקק חוקים ולקבוע תקנות כאוות נפשו ללא התנגדות. הזכות היחידה שנשארת בידי העם היא הזכות לחיים, שכן לשם כך חתמו בני האדם על "האמנה החברתית".
אין מנוס מלהודות, במדינת ישראל רוצחים אינם נענשים על מעשיהם. (טרם נגענו בנושא הרוצחים היהודים שיתבעו ללא ספק שחרור דומה). פעם אחרי פעם מבטל הדרג המדיני את החלטות הרשות השיפוטית, ומשחרר מהכלא רוצחים.
הפרט הישראלי יודע שהמדינה איננה עומדת לו בנושא זה. החוזה, האמנה, בין הפרט למדינה מופר. ודוק: אם אין "מוראה של מלכות, איש את רעו חיים בלעו." במצב כזה אנשים יחלו לעשות דין צדק לעצמם.
מצב זה, של ביטול הרשות השיפוטית, אם יימשך, עשוי להביא סכנה גדולה ביותר להמשך קיומה של הדמוקרטיה הישראלית.

המו"מ עם הפת"ח מאבק על התודעה
הטיעון שלא היה מנוס משחרור הרוצחים הוא טיעון סרק. כל המו"מ עם הפת"ח (החמאס לא בתמונה) הוא מאבק על התודעה. מי ייצא אשם באי השגת "השלום".
במאבק זה ישראל הייתה יוצאת עם יתרון לו היתה משכילה להבדיל בין שחרור הורגי חיילים, לבין רוצחי אזרחים פושעי מלחמה (כגון רוצחי אייזיק רוטנברג). בהבדלה יש גם אלמנט מוסרי וגם פוליטי-תועלתי. כל העולם היה מבין את זה, ומקבל את זה.
אני חוזר על מה שכבר כתבתי כאן ולצערי לא התקבל ע"י הממשלה.

קריטריונים לשחרור אסירים
בשחרור אסירים יש לשמור תמיד על הקריטריונים הבאים מבחינה מוסרית ותועלתית:
1. לא ישוחררו אסירים שהואשמו בפשעי מלחמה, כלומר ברצח אזרחים.
2. ניתן לשחרר אסירים רק אם הואשמו בפגיעה בחיילים.
3. לא ישוחררו אסירים בעלי אזרחות ישראלית ע"פ הקריטריונים הללו, אלא אם כן יוותרו על אזרחותם ויעברו לשטחי הרשות הפלישתינאית.
רק שמירה על הקריטריונים הללו תאפשר את המשך המאבק בטרור והשגת השלום.

המסר שצריך היה לצאת מהמצגת של שמעון פרסקי-פרס
הביקור של קבוצת הכדורגל בארסה מברצלונה אמור היה לייחצן את מפעלות "השלום" של שמעון פרסקי-פרס, ובעצם לייחצן אותו.
מרוב רצון ל"שלום", סירב פרסקי-פרס להתיר את שירת המנון המדינה (שמא יפגע הדבר בערבים שתקוותם היא שהיהודים לא יהיו עם חופשי בארצם), וסירב להעלות הצגה על סיפורו של הילד פליפה, עולה חדש מארגנטינה ומעריץ נלהב של כוכב ברצלונה, ליונל מסי. מפני שנאמר בה שישראל היא הבית הלאומי של היהודים, סיפור שעלול להעליב את הערבים.
למותר לציין שהתנגדות הערבים להמנון ישראל, ולהיותה של ישראל בית לאומי ליהודים אינו תורם לשלום, אלא רק מרחיק אותו.
המסר בביקור ברצלונה היה חייב להיות אחר. היות שספרד הצליחה להשתחרר מהכיבוש הערבי, ולפרק את כל ההתנחלויות הערביות, ולסלק את כל הערבים משטחה, והיות שחסן אל בנא, מייסד תנועת "האחים המוסלמים", תבע את כיבושה מחדש של ספרד כאדמת ווקף קדושה לאיסלם, (אפילו בארץ יש הרבה מקומות הקרויים ע"ש אנדלוסיה המראים את שאיפת הערבים לכיבוש מחדש של ספרד) – צריך היה פרסקי-פרס לתבוע בריש גלי מברצלונה שלמען השלום עם הערבים עליהם לוותר על שטחים מארצם* ולהחזיר אותם לכיבוש ערבי. אין ספק הכרזה זו היתה מועילה יותר לקידום השלום בכך שהיתה מחזירה את הערבים לפרופורציה המתאימה.

* ספרד אינה מוכנה אפילו להחזיר למרוקו את האי פטרוזיליה הזעיר:
http://en.wikipedia.org/wiki/Isla_Perejil

Moty Magdaleno
מוטי, האדמו"ר ממגדל – בעיית "הנטייה ההפוכה" (הומוסקסואליות) ופתרונה

מִרְיָם הַמִּגְדָּלִית
מִרְיָם "הַחוֹטֵאת" מִמִּגְדָּל, בַּת לִוְיָתוֹ שֶׁל בֶּן הָאֱלֹהִים.
עָשְׂתָה טוֹב לִגְבָרִים רַבִּים.
עַל מִרְיָם הַחוֹטֵאת מִמִּגְדָּל, אָמַר יֵשׁוּ:
"נִסְלְחוּ לָהּ חַטֹּאתֶיהָ כִּי הַרְבֵּה אַהֲבָה,"
וְהִיא גַּם זוֹ שֶׁטִּפְּלָה בְּגּוּפָתוֹ אַחֲרֵי שֶׁהוּרַד מֵהַצְּלָב.
 
ר' מָרְדְּכַי הַמִּגְדָּלִי
הָרַב הַקָּדוֹשׁ, ר' מָרְדְּכַי מִמִּגְדָּל, דוֹרֵשׁ בְּלַהַט.
יְטֹהַר הָעָם מִטֻּמְאַת מִשְׁכַּב זָכָר!
פִּיו שֶׁל הָרַב הַקָּדוֹשׁ, ר' מָרְדְּכַי מִמִּגְדָּל,
מֵפִיק מַרְגָּלִיּוֹת,
שְׂפָתַיִם יִשַּׁק,
מֶתֶק דְּבַשׁ טָהוֹר,
שִׂפְתֵי אַבְרֵכִים צְעִירִים.

חורחה מריו ברגוגליו, הידוע יותר בתור האפיפיור פרנציסקוס הראשון, הצהיר לאחרונה כי "לא ישפוט כמרים על הנטיות המיניות שלהם." "אם מישהו הוא הומוסקסואל, ופונה לאלוהים, ויש לו רצון טוב, מי אני שאשפוט?" אמר האפיפיור לעיתונאים, "אי אפשר לדחוק אנשים אלו לשוליים."
דברי האפיפיור באו על רקע של פרשיות רבות של התעללויות כמרים בנערים, והתפטרות האפיפיור הקודם בנדיקטוס ה-16 על רקע סקנדל לפיו חבורה של כמרים הומוסקסואלים יצרה "שדולה הומוסקסואלית" אשר פעלה באופן חשאי בוותיקן.
לעומת האפיפיור, רבי מוטי אלון ממגדל, הוא הומופוב קיצוני וברוח זו הוא גם מטיף לתלמידיו. לדבריו: "החשיפה לכל נטייה, לכל עיוות, בעיקר בקטע המיני, היא אבי אבות הטומאה." "הומוסקסואליות נובעת מחוסר שובע מיני. הצעד הבא – משכב בהמה." "הפיכת ההומוסקסואליות לאידֵיאה, לרעיון, למין הכרה משפטית בזוג – כל זה מהווה נדבך נוסף בשבירת הערך הבסיסי ביותר הנחוץ כדי לקיים חברה, מדינה, עם ואפילו עולם. פירקת את הפאזל המשפחתי – פירקת את כל המערכת."
הנה הכתבה עם דברי הרבי מוטי ממגדל ( Moty Magdaleno): (הקישו להגדלת הגיליון):
http://havruta.org.il/wp-content/uploads/2010/02/elon5.jpg

מן המפורסמות הוא שמרבית ההומופובים הינם למעשה הומוסקסואליים לטנטיים (יותר ופחות), והנה, ההוכחה גם כאן. לאחר ההטפה ההומופובית לא התגבר הרבי ממגדל, על יצרו, (ולא פעם אחת בלבד), ולאחרונה הורשע בבית המשפט בביצוע מעשה מגונה בכוח בתלמידו הקטין‏.
והנה לא רק שהרבי ממגדל לא הודה בעבירות אותן ביצע, ולא ביקש עליהן סליחה ומחילה, אלא הוא מוסיף להטיף לתלמידיו. והחמור מכל, פחות משבוע לאחר הרשעתו במעשים מגונים בכוח בקטין, זכה הרב מרדכי אלון לגיבוי משמעותי מאחד הרבנים הבכירים ציונות הדתית, הרב חיים דרוקמן.
דרוקמן, ממנהיגי הציבור הדתי-לאומי, הזמין את הרב המורשע ללמד תורה בישיבתו, "אור עציון", בשיעור שבועי שימסור לתלמידים. (כן, אותו הרב דרוקמן שבעבר גיבה גם את זאב קופולוביץ', לשעבר ראש ישיבת "נתיב מאיר", שהורשע במעשים מגונים בתלמידיו).
דרוקמן מכהן בין היתר כיו"ר של מרכז ישיבות ואולפנות בני-עקיבא ושל הנהלת איגוד ישיבות ההסדר ונחשב לרב הלא רשמי של תנועת הנוער בני-עקיבא שבה הוא חבר הנהלה. ככזה, להחלטותיו עשויות להיות משמעותיות עבור מאות אלפי בני נוער ומבוגרים – תלמידים, חניכים ובוגרים של מוסדות אלו.
הפתרון היחיד עבור הרב מרדכי ממגדל עצמו, ולכל הסובלים ממנו, ולכל אלו המתחבטים בין ההלכה למהותם, הוא מציאת פתרון הלכתי שיבטל את האיסור על יחסים הומוסקסואליים.

הומוסקסואליות – "הנטייה ההפוכה" הבעיה ההלכתית
ההלכה אינה אוסרת על "יחסים הומוסקסואליים". ההלכה אוסרת רק על קיום יחסי מין אנאליים בין גברים. מקור האיסור בפירוש הפסוק: "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח, כב). העונש על המעשה מופיע שני פרקים לאחר מכן: "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ שְׁנֵיהֶם מוֹת יוּמָתוּ דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ', יג).
לפי הפרשנות ההלכתית, העונש לעובר על איסור זה במזיד, בפני שני עדים, ולאחר שהתרו בו, הוא מיתת בית דין בסקילה. ודוק: האיסור בתורה הוא על יחסי מין אנאליים בלבד, כפי שמפרש רש"י: "מכניס כמכחול בשפופרת". יחסי מין ללא חדירה בין שני גברים, בהם הגיע אחד הגברים לשפיכת זרע, אסורים כפי שאוננות אסורה, משום שפיכת זרע לבטלה, ואינם גוררים ענישה.
באותה מידה מין בין שתי נשים, אינו נחשב על פי ההלכה כביאה, ולכן קיום יחסי מין לסביים לא נאסר בתורה. יחסי מין אלו מכונים "נשים המסוללות זו בזו."
ספרות הקבלה הגדילה לעשות. העונש הצפוי למקיימים יחסי מין הומוסקסואלים: "הבא על הזכר, יתגלגל בשפן או בארנבת, כפי מה שחטא או בועל נבעל."‏ (‏שער הגלגולים מאת רבי חיים ויטאל, הקדמה כב.(
היהדות הרפורמית קוראת את הפסוק "וְאֶת זָכָר לֹא תִשְׁכַּב מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה הִוא" (ויקרא י"ח, כב), כמתייחס למין פולחני שהיה נהוג במקדשים הכנעניים, ועיקרו עבודת אלילים. על פי היהדות הרפורמית איסור זה אינו רלוונטי עוד בימינו.

הומוסקסואליות – הפתרון ההלכתי
אמנם אני לא רב (רק נכד של רב) וללא השכלה תורנית, אבל ברצוני להציע פתרון הלכתי לבעיה, פתרון שעשוי להתקבל בבוא היום עם שינוי התודעה החברתית גם בקרב האורתודוכסים.

מין אנאלי באישה מותר גם בכפייה
לעומת האיסור על מין אנאלי בין גברים, ההלכה מתירה לגבר לקיים יחסי מין אנאליים עם אישה, ואפילו בכפייה בניגוד לרצונה. המונח בספרות התורנית, הוא "הפיכת שולחן".
כינוי נוסף ליחסי מין אנאליים הוא "ביאה שלא כדרכה". בתורה, ביאה שלא כדרכה (מין אנאלי) נחשב כעינוי לאישה, כמו שכתוב אצל שכם ודינה "וישכב אותה ויענה". ‏(בראשית לד ב').
ומאין ההיתר לקיום מין אנאלי באישה למרות העינוי שזה גורם לה?
ההיתר נלמד מאותו הפסוק האוסר יחסים אנאליים עם גבר. "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה" (ויקרא כ יג), מהמילה "משכבי" (ולא "משכב") לומדת המשנה שישנן שתי דרכים לגיטימיות לקיום יחסי מין בין גבר לאישה: "לא חלק בין ביאה לביאה" (יבמות ו א), ומפרש רבי עובדיה מברטנורא: "בין ביאה כדרכה, לביאה שלא כדרכה, דכתיב (ויקרא כ) משכבי אישה, ומגיד הכתוב ששתי משכבות יש באישה." (מין וגינאלי, ומין אנאלי).
בגמרא במסכת נדרים (כ, ב) ניתן היתר לכפיית מין אנאלי על האישה: "כל מה שאדם רוצה לעשות באשתו – עושה. משל לבשר הבא מבית הטבח, רצה לאוכלו במלח – אוכלו, צלי – אוכלו, מבושל – אוכלו, שלוק – אוכלו; וכן דג הבא מבית הצייד."
בהמשך מובאים שני סיפורים, על רבי יהודה הנשיא ועל רב, המחזקים גישה זו, והם מקור הכינוי "הפיכת שולחן": באה אישה לרבי בתלונה: בתלונה: "רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! (כלומר הפך אותי, וקיים מין אנאלי בכוח) אמר לה: "בתי, תורה התירתך, ואני מה אעשה ליך?" אישה באה לפני רב, אמרה לו: רבי, ערכתי לו שולחן והפכו! אמר: מאי שנא מן ביניתא? (ארמית: במה זה שונה מדג?)
נחזור לאיסור לקיים יחסים אנאליים בין גברים שנסמך על הכתוב בתורה "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה תּוֹעֵבָה עָשׂוּ." במציאות ניווכח שבשונה מהאישה בזכר אין משכבים, אלא רק משכב אחד. ההבדל המהותי בין הזכר לאישה אינו מאפשר את האנאלוגיה-הגזירה השווה, והיות ולא כתוב בתורה "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת זָכָר משכבי זכר." כי אין משכבי זכר. מבחינה אנטומית יש בזכר רק משכב אחד, ולכן נסיק שאין התורה אוסרת על משכב זכר. ולכן, משכב זכר מותר.
פירושים מפולפלים מפירושי זה, שינו הלכות מסוימות בתורה והפכן אותן על פיהן. לכן אין מן הנמנע שיתקבל גם פירוש זה.
הנה אתגר הלכתי לרב מוטי אלון, שנה את ההלכה, והבא גאולה, לך עצמך, לתלמידיך, ולעולם.
נ.ב. מן הראוי גם לבטל את ההיתר ההלכתי לאנוס את האישה ולכפות עליה מין אנאלי.

הסילוגיזם הגאוני של הפילוסוף הלוגיקן ישראל סגל
הפילוסוף היווני המפורסם אריסטוטלס, (שהיהודים מאד אהבו, ולכן החליטו לקרא לו בימי הביניים בשם החיבה "אריסטו" כמו צחי, יוסי, רפי). פיתח לראשונה את מדע הלוגיקה. הסילוגיזם של אריסטו היה הגיון פשוט. למשל:
כל היוונים הם בני אדם.
כל בני האדם הם בני תמותה.
מסקנה: כל היוונים הם בני תמותה.
מאז אריסטו אמנם התפתח קצת מדע הלוגיקה, אבל דומה שמאז ברטראנד ראסל, ולודוויג ויטגנשטיין, טרם קם לוגיקן כישראל סגל.
הנה היווכחו בעצמכם. הלוגיקן ישראל סגל הגיע לסילוגיזם מדהים. בגיליון בן עזר 863, הוא כותב:
"האלימות של מוסלמים כלפי יהודים החלה בסמוך לעלייה הציונית לארץ, והלכה וגברה עם הצהרת בלפור, תוכנית החלוקה של האו"ם, הקמת המדינה וכיבוש השטחים ב-67'?
המסקנה שלי (טוען הלוגיקן ישראל סגל) היא שלאסלאם ולמוסלמים אין באמת משהו נגד היהודים בתור שכאלה. מה שמפריע להם זה נישולם מהארץ "שלהם", ולעניין זה הם מאשימים את כל יהודי העולם (שהרי אנו מדינת היהודים). מכאן שהמלחמה באנטישמיות צריכה להתחשב בגורם החשוב הזה. התעלמות ממנו לא תביא שום תוצאות.
שימו לב ללוגיקה של ישראל סגל, מוחמד טען במאה השביעית שהיהודים הם קופים וחזירים, והתנאי לגאולה הוא להשמידם (כמופיע באמנת החמאס סעיף 7) בגלל שידע שהיהודים יכבשו מהערבים שטחים ב-1967...
תגידו אתם, מי אמר שתחום הפילוסופיה בארץ מתנוון...
אגב בדבר אחד צודק הלוגיקן סגל, מוחמד אמר את דבריו לאחר נישולם של היהודים מהארץ "שלהם" קרי, "ארץ ערב", שעד היום חייבת להיות ע"פ החוק יודנריין, בגלל הכרזת מוחמד ש"לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים."
הנה מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח, (הארגון שאיתו מתנהל עתה מו"מ) קורא להשמדת היהודים על פי דברי מוחמד:
http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

"השמחה" של דודו אמיתי
התעמלן הפרו-ערבי, החבר דודו אמיתי, מגבעת חביבה, מביא בגיליון "חדשות בן עזר" 864 את מה שהוא קורא "סרטון לא משמח על פעולות המתנחלים". מה פירוש לא משמח? הרי את דודו אמיתי הסרט מאד משמח. מה יכול יותר לשמח את החבר אמיתי כסוכן התעמולה הערבית מאשר השחרת יהודים, הרי על תעמולה זו בנויה פרנסתו.
כזכור, למרות כל מאמציו לא הצליח דודו אמיתי למצוא אפילו ערבי אחד מערביי "הדו-קיום" של גבעת חביבה שאינו גזען, ושרואה בדברי מוחמד לפיהם יש להשמיד את היהודים גזענות, ולא מופת מוסרי. אגב בסרט "הלא משמח" שהביא אמיתי רואים את חיילי צה"ל מטפלים בעדינות בערבי שהתעלף. מן הסתם בעולם הסרטים של דודו אמיתי, רק סרט אחד היה באמת משמח אותו, למשל סרט המתאר את ערביי חברון שוחטים את היהודים כמו בטבח 1929. הרי זו מטרת פעולתו של החבר אמיתי, הפיכת חברון (וכל יו"ש) ל"יודנריין".

הלקח המצרי והמו"מ עם הפת"ח
המצרים (האגיפטים-קופטים) לחמו כ-300 שנה נגד הכיבוש הערבי ודוכאו באכזריות. הכובשים הערבים הקימו מחנה צבאי כמרכז שלטוני בשם פוסטט, ע"ש יריעות אוהלי החיילים הכובשים. ממחנה פוסטט התפתחה קהיר (ההתנחלות הערבית הגדולה בעולם). כתוצאה מהכיבוש הערבי וההתנחלות הערבית במצרים, הפכו המצרים למיעוט בארצם.
מצרים המודרנית קבעה את שמה: "הרפובליקה הערבית של מצרים", ע"מ לציין שמצרים שייכת לכובשים הערבים ולא למצרים הילידים, שמניינם היום הוא כ-10 מיליון נפש.
המצרים (האגיפטים) הינם הסובלים העיקריים מהמאבק הפוליטי העכשווי במצרים. ככופרים באיסלם כנסיותיהם נשרפות, והמונים מסתערים על בתיהם ועסקיהם. מאות אלפים מהם נמלטים מפחד ממצרים.
למזלנו אין כבר במצרים יהודים שאפשר לפרוע בהם. מאז ביצע נאצר את הטרנספר בו "טיהר" את מצרים מהיהודים והלאים את רכושם, אין במצרים קהילה יהודית.
ככלל מצב הנוצרים קשה בכל שטחי הכיבוש הערבי (13 מיליון קמ"ר, יותר מכל אירופה) מצב הנוצרים בסוריה ובעיראק קשה במיוחד, בקרוב לא יוותרו שם כלל נוצרים. (יהודים כבר אין).
ומהו הלקח מהסכם השלום עם מצרים אותו ניתן ליישם במו"מ עם הפת"ח? מכבסת המילים התקשורתית מכנה את המו"מ עם ארגון הפת"ח מו"מ עם הפלישתינאים. למעשה זהו מו"מ רק עם ארגון הפת"ח. החמאס,מפלגת הרוב שזכתה ברוב קולות בקרב הפלשתינאים, איננה משתתפת כלל במו"מ.
הסכם השלום שנחתם עם מצרים, נחתם עם משטר דיקטטורי יציב, והנה עוד לפני שנכנס לתוקפו המלא על כל סעיפיו, הוא בוטל למעשה ע"י מובארק לאחר רצח סאדאת. כל זאת עוד לפני הכאוס הפוליטי העכשווי במצרים. כיום כל שנותר מהסכם השלום הוא רק תיאום ביטחוני.
אם כך קרה במצרים, קל וחומר יקרה עם הפלישתינאים. כל הסכם שייחתם עם אבא של מאזן, שאינו שולט אפילו בעמו, אינו שווה את הניר עליו הוא כתוב. קבלת התנאים הפלשתינאים לא תאפשר אפילו מצב של תיאום ביטחוני עם השעיית ההסכם הצפויה כבדוגמה המצרית.
על ישראל לסגת חד צדדית ולתת לפלישתינאים את החופש להקים את מדינתם בשטח A . מה שיעשו שם הוא עניינם.