* העובדה שהמדינה היחידה במזה"ת, שבה הערבים נהנים מזכויות האזרח היא ישראל, ידועה זה מכבר. כעת מתברר, שישראל היא גם המדינה היחידה במזה"ת שבה הערבים נהנים מהזכות הבסיסית ביותר – הזכות לחיות.

* תסריט: המו"מ המדיני מסתיים בהסדר. הרשות הפלשתינאית הופכת למדינה, בגבולות 49', אולי עם אי אלו "חילופי שטחים". והמדינה הזאת מתדרדרת במהרה למציאות סורית או מצרית, כלומר טבח המוני הדדי. שאלה: את מי יאשים גדעון לוי בהתדרדרות? (אין שתי תשובות אפשריות לשאלה הזאת).

* סגן נשיא מצרים המתפטר מחמד אל בראדעי, הוא לכאורה האיש הטוב בכאוס המצרי. הוא נאבק נגד הדיקטטורה של מובארק. הוא נאבק נגד הדיקטטורה של "האחים המוסלמים". הוא נאבק נגד הדיקטטורה של ההפיכה הצבאית. הוא מגלם את עקרונות הדמוקרטיה הליברלית והשלום.

אך בל נשכח, שבתפקידו כמזכ"ל הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) הוא שימש כמֶגָה מכונת הכביסה של תכנית הגרעין האיראני. ואחרי הכל, האיום הגדול ביותר על שלום העולם הוא איום הגרעין האיראני. אז נכון, הוא חתן פרס נובל לשלום. אולם אחרי שרב המרצחים ערפאת זכה בפרס נובל לשלום – אין כל סיבה לצפות לזיקה כלשהי בין הפרס לבין שלום.

* אני תומך בכל לבי בהצעת חוק יסוד ישראל כמדינת העם היהודי, כפי שהוצעה בכנסת שעברה בידי ח"כ לשעבר אבי דיכטר (אז מ"קדימה"). אולם אני מודע לכך, שאין היום סיכוי לחוק לעבור כמות שהוא, בוודאי לא בקונצנזוס הלאומי הראוי לו. בוודאי, לנוכח העץ שטיפסה עליו שרת המשפטים לבני, כשנטלה על עצמה משימת קודש לטרפד אותו. אגב, ממקור ראשון ידוע לי, שיוזמי ההצעה, עוד טרם הציעו אותה לדיכטר, הציעו אותה ללבני, אז יו"ר האופוזיציה. לבני הסכימה לחוק, התכוונה להציג אותו עד שקיבלה רגליים קרות.

לנוכח הקושי להעביר את החוק במתכונתו הנוכחית, נכון לגבש נוסח מרוכך יותר, שאולי הוא פחות מוצלח, אך יש לו סיכוי לגבש סביבו רוב גדול, תוך שמירה על עיקריו. בחירתה של לבני להטיל את משימת ניסוח ההצעה על כלת פרס ישראל, פרופ' רות גביזון, היא בחירה מעולה. גביזון הינה משפטנית דגולה, שמחויבותה לצביונה היהודי, הציוני והדמוקרטי של ישראל מוחלטת. גביזון מחויבת לערכים ליברליים ולזכויות הפרט ולערכים לאומיים, ויודעת היטב שאין סתירה בין השניים. גביזון לא תחפש את האיזון בין יהודי ודמוקרטי, אלא את הסינרגיה שבה ישראל תהיה יותר יהודית ויותר דמוקרטית, שהרי אם ננער את אבק התעמולה הפוסט ציונית – אין כל סתירה בין זהותה היהודית של המדינה לצביונה הדמוקרטי.

* הביטוי הרוחני תרבותי של הסינרגיה היהודית דמוקרטית של ישראל הוא שירתו הפוליטית של אלתרמן, "שירי העת והעיתון", כלשונו, כפי שבאה לידי ביטוי בעיקר ב"טור השביעי" ב"דבר" אך גם במקומות אחרים. אלתרמן היה מכסימליסט ציוני ומכסימליסט דמוקרטי. הוא נאבק למען זכויות הפרט ולמעט זכויות המיעוט ויצא בחריפות רבה נגד פגיעה במיעוט הערבי, ובעת ובעונה אחת (ולא "מצד שני"), תמך ללא פשרות בזהותה ובצביונה של ישראל כמדינה יהודית ציונית המחויבת להגשמת הציונות, לעליה יהודית ולהתיישבות יהודית. הוא נאבק למען זכויות הפרט של הערבים בא"י אך דבק בכך שרק ליהודים זכות לאומית על א"י.

המכון הישראלי לדמוקרטיה מוביל קמפיין של ציטוט דברים שכתב אלתרמן בזכות הדמוקרטיה, זכויות הפרט, זכויות המיעוט ועליונות המשפט ושלטון החוק. הציטוטים – מדויקים. אולם הם נכתבו טרם המתקפה הפוסט ציונית, כאשר איש בתוכנו לא פקפק בצדקת הציונות, לא המציא סתירה חסרת שחר בין מדינה יהודית ודמוקרטית וטרם מתקפת המישפוט של החברה הישראלית והאקטיביזם השיפוטי מבית מדרשו של אהרון ברק. הצגת דבריו היום, בדיון הציבורי האקטואלי, מחוץ להקשרם, ובעיקר – מבלי להבהיר מה הייתה עמדתו בסוגיה הכוללת של צדקת הציונות, היא הטעיה.

באחד משיריו האחרונים (1970) חזה אלתרמן בעיניים נבואיות את הפוסט ציונות, והזהיר שזו הסכנה החמורה ביותר למדינת ישראל, והאויב היחיד המסכן את קיומה.

אז אמר השטן: הנצור הזה / איך אוכל לו. / אתו האומץ וכשרון המעשה / וכלי מלחמה ותושייה עצה לו. / ואמר: לא אטול כוחו / ולא רסן אשים ומתג / ולא מורך אביא בתוכו /
ולא ידיו ארפה כמקדם, / רק זאת אעשה: אכהה מוחו / ושכח שאתו הצדק. // חוורו שמים מאימה / בראותם אותו בקומו לבצע המזימה!

אפילו השמים חוורו מאימה, מאחר ובבחירה החופשית הם מודעים לנטיה הקיימת לעתים בתוכנו לבחור ברע. שירו של אלתרמן הוא מעין צוואה לבחור בטוב ולהילחם ברע. להילחם על צביונה היהודי, ציוני, דמוקרטי של מדינת ישראל, ולהתנגד לכל ניסיון לחתור תחת אופיה זה.

* תשפוכת של דמגוגיה אנטי סוציאלית פופוליסטית מציפה אותנו בשיח הציבורי על קצבאות הילדים, ושיאה – אמירתו של לפיד על כך שתפקיד ההורים לפרנס את ילדיהם ולא תפקיד המדינה.

ודאי שזה תפקיד ההורים. אולם במדינה, שעל פי מדדי ה-OECD פערי השכר ופערי החינוך בה הם הגדולים ביותר בין המדינות המפותחות, אחוז העניים הוא הגבוה ביותר, חלק ניכר מן המפרנסים, גם משפחות שבהן שני בני הזוג עובדים, אינם יכולים להעניק רווחה וחינוך ראויים לילדיהם. תפקיד המדינה לסייע להם. הקצבאות בשום אופן אינן יכולות להחליף את המשכורת, אך הן מבטיחות חיים נאותים לעובדים.

80% ממקבלי הקצבאות הם אנשים עובדים, והניסיון להצדיק את הצעד באמצעות שלהוב יצרים נגד החרדים והערבים הוא שקרי.

על המדינה לראות כיעד לאומי יצירת מהפכת תעסוקה בציבורים הבטלים מרצון – גברים חרדים ונשים ערביות, באמצעות יוזמות השכלה ועבודה, צעדי הסברה, הקלות וגם באמצעות מקל. אך המקל בשום אופן אינו ענישה קולקטיבית שיפגעו ממנה בעיקר העובדים, אלא הפסקת התמיכה בישיבות שתלמידיהן אינם משרתים בצה"ל והפסקת ההקצבה לאברכים שאינם עובדים.

* לצד הביקורת על הקיצוץ בקצבאות, מן הראוי לזכור גם את הצד השני של המטבע – חינוך חינם מגיל שלוש, שהונהג לאחרונה, בעקבות המחאה החברתית והמלצות ו' טרכטנברג. אולם ההישג הזה מנוטרל בקיצוץ הקצבאות.

* מבצע החיסון נגד הפוליו, הוא שעתה היפה של מדינת הרווחה, הנוטלת אחריות על שלומם ובריאותם של אזרחיה. האנרכיסטים המנהלים קמפיין נגד המבצע, חושפים את פרצופם האמתי – אנרכיסטים לשם אנרכיה, ניהיליסטים חסרי אחריות.

* בימי קדם היה צומת גולני. לא עוד. החל מהשבוע – מחלף גולני. אתמול חנכתי אותו בשמחה. עוד אבן דרך במהפכת תשתיות התחבורה, המקרבות את הפריפריה הצפונית למרכז המדינה. נכון, כרגע הפקק נדד צפונה, לחלק הצפוני של כביש 65 (בין גולני לצומת קדרים) אך כבר מתקיימות עבודות הרחבת הכביש והקמת מחלפים וכך גם בכביש 85 בין צומת קדרים לצומת עמיעד המחודש. זו בשורה חברתית וכלכלית ממדרגה ראשונה.

* נשק אל-הרג הוא אמצעי הומאני, שנועד לאפשר למשטרה ולכוחות הביטחון לאכוף את החוק תוך הימנעות מפגיעה בחיי אדם. ה"טייזר" – אקדח ההלם החשמלי, הוא אמצעי מהסוג הזה.

אם יש תלונה על שימוש שאינו כדין או שלא לצורך ב"טייזר", במקרה של המעצר ביצהר או בכל מקרה אחר, יש לבדוק אותה נקודתית. לשם כך המציאו את מח"ש. ואגב, לסרטון שהופץ על אותו מעצר, אני מייחס אותה אמינות כמו לסרטוני "בצלם" – צילום מגמתי ערוך של נקודה בזמן, ולא של האירוע בכללותו, כולל מה שקדם לרגע הצילום.

התגובה של המפכ"ל דנינו – הקפאה גורפת של השימוש ב"טייזר" כשוקר חשמלי, היא תגובה נמהרת, היסטרית ובלתי מקצועית.

* ח"כ זהבה גלאון גינתה בחריפות את השימוש ב"טייזר", בעקבות הסרטון מיצהר. גלאון לפחות עקבית; מגנה את השימוש באמצעים כאלה כלפי כל הצדדים – יהודים וערבים, ימין ושמאל. אני מעדיף זאת על פני הצביעות של מי שצועק כאשר צעד זה או אחר מופנה כלפי הצד שלו ומריע כאשר הוא מופנה כלפי הצד השני.

אולם גלאון טועה. היא יצאה בהודעתה גם נגד מעצרים מנהליים ועונשי הרחקה, אף שכל הצעדים הללו נעשים בפיקוח שיפוטי ובאישור בית המשפט. זו חכמה קטנה מאוד להתלונן על אוזלת יד במאבק נגד "תג מחיר" ולכבול את ידיהם של גורמי האכיפה המנהלים את המאבק. אי אפשר לפתוח סתימה בלי לטחוב את היד לביוב.

* אתמול החל מחזור ב' של מדרשת השילוב בגולן. מדובר במעין ישיבת הסדר משותפת לחילונים ודתיים, בנות ובנים, המשלבים בחמש שנות השירות - שירות צבאי קרבי ומשמעותי באורך מלא, ועוד שנתיים של לימודי יהדות ברוח פלורליסטית ומתחדשת, מבוקר ועד לילה (ולעתים מבוקר ועד בוקר). אני רואה במדרשת השילוב את ספינת הדגל של ההתחדשות היהודית, ומייחל לכך שבעקבותיה תקומנה מדרשות רבות דוגמתה, כפי שהיה במכינות הקדם צבאיות. אני גאה להיות שותף במפעל הזה, בהתנדבות מלאה. אני חבר הוועד המנהל של העמותה ומלמד במדרשה. בשנה שעברה העברתי קורס על צדק חברתי ביהדות. השנה אעביר קורס על מחלוקות בתולדות הציונות והמדינה.

* סטטוס השבת של יאיר לפיד בפייסבוק, הפך להיות התשובה (או תמונת הראי) של דרשת הרב עובדיה במוצ"ש. מה הם יגידו השבת? עיזה או שנאוצר?

* בנוגע לנינט ויהודה. האמת היא שקיבלתי את ההודעה בהקלה מסוימת, כי באמת לא ידעתי איזו מתנה לקנות להם.

* ארדואן: ישראל אחראית לפרידה של נינט ויהודה.