עדות

על פנחס שדה

'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'

הספר אזל ולא יודפס יותר

הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

רבקה שכטר: מיסטיקה מעוורת

(1965)

צר לי כי דברי הוויכוח הלוהטים של אהוד בן עזר על "החיים כמשל", ירדו לפסים אישיים, במקום שיעסקו בעניינים עצמם. למען ברר כמה מושגי יסוד של היהדות, בכל אופן, מאחר שהדבר התפתח כפי שהתפתח, לא נותרה לי ברירה אלא להעמיד את אהוד בן עזר על כמה אי הבנות ואי דיוקים.

מיסטיקונים קמים בדרך-כלל בחברות מפותחות, כאשר הקשר החברתי מתרופף, והאדם מרגיש בדידות וחוסר סיפוק בתוך החברה ובתוך המוסד [המימסד] הרשמי. המיסטיקון מחפש קשר הדוק יותר עם ההווייה על-ידי כך שהוא מבטל את האני שלו והופכו חלק מהכוליות. התוהים הגדולים מופיעים בעיתות של חוסר הרגשת-בית ביקום, כדברי בובר. כאלו הם אגוסטינוס הקדוש, פסקל, שפינוזה, קירקגור, ניטשה. מחשבה מיסטית אינה מוגבלת לא לזמן ולא למקום מסויים. היא מופיעה בכל חברה שהגיעה להכרה ולרמה תרבותית מסויימת.

מיסטיקונים רבים חזרו, אחרי תהיות רבות, אחרי חיפוש גאולה לנפשם, לחיק הכנסייה הממוסדת שהשתייכו אליה באופן טבעי, כיוון שלא מצאו תחליף טוב יותר. ומאחר שהיו אנשים בעלי אחריות אישית וציבורית, קיבלו על עצמם עול מוסד [מימסד]. אלו הם בדרך-כלל הקדושים הנוצריים הנודעים, שאבלין אנדרהיל מדברת עליהם בספרה "מיסטיקה", וכן קדושים יהודים, כמו האר"י הקדוש. אלה הם אנשים חזקים, שלמרות שנכנסו לפרד"ס, יצאו ממנו בשלום.

אולם לא כולם הם כמו ר' עקיבא. יש ביניהם גם דמויות כמו אלישע בן-אבויה. אם אהוד בן עזר מזכיר לי שאת העיסוק בקבלה הגבילו לגיל שמעל לארבעים כבר בספרד, הרי עליי לתקנו: כבר בתקופת התלמוד והמישנה היתה קיימת תקנה מעין זו, כיוון שכבר אז ידעו את הסכנה שבהתעסקות בהפשטה לשמה, ושלא כל אחד יוצא ממנה בשלום. בכנסייה הנוצרית צצו בסוף ימי האימרפיה הרומאית תנועות מיסטיות גנוסטיות למאות, שהגיעו לפרברטיות מחשבתית גמורה.

כאשר דיברתי על הסכנה שבמיסטיקה, כוונתי לא היתה שמיסטיקונים בודדים, החוזרים לחיק המוסד [המימסד], מהווים סכנה, אלא למיסטיקה שנעשית נחלת תנועות, שנעשית הלך-רוח כללי. אם אנשים בודדים וחזקים יכולים לצאת בשלום מהפרד"ס, הרי המון, המורכב מאישים פחות חזקים, נתפס דווקא באלמנטים האנטי-נומיסטיים שבמיסטיקה.

גם המיסטיקה הגרמנית, שהתפתחה במשך המחצית השנייה של המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, לא היתה מסוכנת כל עוד היתה נחלתם של יחידים. היא נעשתה מסוכנת כאשר היא הפכה לתנועה המונית. וכאן עליי להצביע על חוסר הבנתו ההיסטורית של אהוד בן עזר. הוא טוען כנגדי, שהנני יוצאת כנגד קומץ אנשים ניבחרים מבין תלמידיו של פרופ' גרשם שלום, אשר בבבל הישראלי התפנו לעסוק בשאלות תיקון העולם, והרי קומץ כזה בכלל אינו יכול להשפיע על הרבים.

ובכן, לכל מהפכה פוליטית קדמה תנועה רוחנית שבדרך-כלל נישאה על-ידי קומץ קטן של אנשי-רוח. אינני מביאה אנאלוגיות ועדיין לא קבעתי עובדות, ולא אמרתי שבארץ קיימת סכנה של תנועה מיסטית הרסנית. אולם הצבעתי על כך שיכולה להית סכנה כזו, במיקרה שתיווצר קונסטלאציה פוליטית ורוחנית מסויימת, ובגלל החלל הריק שנוצר לאחרונה בארץ, עלול להתפתח מצב כזה.

גרשם שלום פנה כניראה למיסטיקה, בדומה לבובר, כתוצאה מהלך-רוח מיסטי ששרר בתקופתם בגרמניה, וכן בכל העולם המערבי. אלא שבעוד שבובר, כתוצאה ממשבר רוחני מסויים, ידע לפנות עורף למיסטיקה כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה, מתוך אחריות ציבורית ואישית, הרי גרשם שלום המשיך לעסוק בה כחוקר, ודבר זה הוא לגיטימי בהחלט. טעותו של אהוד בן עזר היא שהוא מחליף [בין] שני דברים, מחקר ונטיות רוחניות. אנו רשאים ואפילו מצווים לחקור כל תופעה רוחנית. אולם אין זה הכרח שנהיה מושפעים ממחקרינו, ונתחיל לעבוד את אלוהי הזולו כתוצאה מהתעניינותנו בתרבותם.

מה שקרה כניראה עם גרשם שלום הוא, שמרוב רצונו להוכיח שגרץ [ההיסטוריון היהודי-גרמני] לא צדק בשללו את המיסטיקה היהודית ואת החסידות, הוא החל לייחס חשיבות-יתר למיסטיקה, חשיבות שבאופן אובייקטיבי אינה מגיעה לה. מיסטיקה היתה חלק מהמחשבה היהודית, כפי שהיא חלק מהמחשבה האנושית בכלל, אלא שהיא לא נעשתה דומיננטית ביהדות אלא בשעות של מצוקה רוחנית וחברתית בלבד. נכון הוא כניראה שהעוסק במיסטיקה נסחף בלי-משים על-ידי ההעזה שבסוג מחשבה זה. קל יותר להתפעם משירה יפה מאשר מספר חוקים. למרות זאת, מסופקתני אם גרשם שלום היה מעמיד את שבתאי-צבי או את יעקב פראנק כמייצגים את היהדות או כמורי נבוכי הזמן.

אשר לפנחס שדה: אם קודם ראיתי בעצם העלאת ספרו "החיים כמשל" סימפטום שלילי בלבד, תוצאה של הלך-רוח מסויים, הרי לא הערכתי את המצב לאשורו. אם חשבתי לתומי כי אהוד בן עזר כואב את כאבו של סופר מוכשר ותוהה, שלא ניתנה לו תשומת-הלב המספקת, כלתופעה אכזוטית אחת מיני רבות – בא אהוד בן עזר והעמידני על טעותי. לא רק שפנחס שדה הוא סופר מוכשר, וכך יש להתייחס אליו, אלא שיש לתת לו את הכבוד של משיח, שיש לו כבר אף נביא ההולך לפניו.

כדי שנבין את גודל אישיותו של פנחס שדה עלינו להבין שהוא מתענה למען כולנו, ובדומה למוריו שבתאי-צבי ויעקב פראנק, הוא מוכן לרדת למעננו למעמקי הביוב, כדי להציל את הניצוצות שהתפזרו.

כדי שהדברים יהיו מוחשיים לעינינו – מהי אותה התענות למען תיקון העולם ותיקון נשמתנו – מתאר לנו פנחס שדה כיצד הוא בועל שתי נערות שנקלעו לחדרו לסירוגין, את האחת בנוכחות חברתה, ובאיזו צורה הוא מתכנן, עם חברו השיכור, לרצוח זקנה כדי לשדוד את כספה, נוסח "החטא ועונשו". לרדת לתעלות הביוב הוא אמנם הצליח, אולם מסופקתני אם יצליח לעלות מהן.

אם סברתי שמיסטיקה שוללת מהאדם את כוח השיפוט, בא אהוד בן עזר ומוכיח שמיסטיקה מעוורת עיני אנשים מסויימים עד שאינם מסוגלים להבחין בין טוב לרע.

*

רבקה שכטר: רשימת-התגובה "מיסטיקה מעוורת" נדפסה במוסף לספרות "משא" של "למרחב" ב-3 בספטמבר 1965.