"הנשאי לי! ולא – ארצח אותך!"
אדם שפוי לא ימליץ לבתו להיענות להצעת נישואין כזו, להצהרת אהבה מן הסוג הזה.
אך משום מה, לא מעטים בתוכנו משוכנעים שעל ישראל להסכין עם הצעות שלום מפתות כאלו. בתקופת המו"מ עם סוריה, לווה המו"מ באיומים נוראים, על המלחמה האיומה שתתרחש אם ישראל לא תיסוג מהגולן ומחוף הכינרת. הם לא שאלו את עצמם, איזה מן שלום הוא זה, המוצע תחת איומי מלחמה, אם ישראל לא תיכנע לכל דרישות היריב במו"מ? הבסיס לשלום אמיתי הוא הסכמה והצהרה ברוח "לא עוד מלחמה", ועל כך שכל חילוקי הדעות ייושבו ליד שולחן הדיונים. מי שמציע הצעות שלום כאשר הן מלוות באיומי מלחמה, מעיד על עצמו, שכוונות השלום שלו אינן כנות, ולכן אין להן כל משמעות.
יש מי שיאמרו: ההשוואה להצעת החתונה הזו אינה רצינית. איך ניתן להשוות יחסים בינלאומיים עם מקרה כזה?
אדרבא, הבה נבחן את הסוגייה במבחן היחסים הבינלאומיים. בין שתי מדינות דמיוניות, קיים סכסוך גבול. אחד הצדדים בסכסוך מציב אולטימטום לצד השני, ומאיים שאם לא יסכים להצעת שלום, על פיה הוא יקבל במלואן את כל דרישותיו הטריטוריאליות עד מועד מסוים, הוא יפתח במלחמה. האם אדם שפוי ימליץ למדינה המאוימת לראות בהצעה הזו הצעת שלום? ודאי שלא. אבל כאשר מדובר בישראל ומדינות ערב, משום מה חלים כללים אחרים.
מלחמת יום הכיפורים היתה תוקפנות חמורה של מצרים וסוריה שפלשו למדינת ישראל מצפון ומדרום. והנה, ישראלים לא מעטים, מציגים את הפולש כשוחר שלום, שלא נותרה לו ברירה אלא לתקוף, ומאשימים את המותקף בתוקפנותם של הפולשים, כיוון שישראל לא נכנעה מראש לכל דרישותיהם.
יום הכיפורים מתקרב, ובמלאת ארבעים שנה למלחמה, צפויה מתקפה תקשורתית על אזרחי ישראל, של סוכני הנראטיב השקרי, על פיו מחדל יום הכיפורים לא היה מודיעיני אלא מדיני – ישראל דחתה את הצעות השלום המצריות, ולא הותירה לה ברירה אלא לתקוף.
הטענה הזו אבסורדית. מי שמאיים על מדינה שכנה ולא כל שכן – תוקף אותה ופולש אליה, מעיד על עצמו בעצם מעשיו שאין לו כל כוונות שלום. האם אנו מעלים על דעתנו איום של ישראל על מצרים, שאם לא תיכנע לתביעותינו, אנו נתקוף אותה, נפלוש אליה, נצא למלחמה נגדה? האם רעיון כזה יכול לעלות על הדעת? והאם מישהו רציני היה רואה באיום כזה הצעה לשלום?
אבל פוסט היסטוריונים מסויימים והתקשורת המשרתת אותם, יתקפו אותנו בתיאוריות הללו. בשנה שעברה יצאה התקשורת מגדרה כדי לשווק כדברי אלוהים חיים ספר המוכר את התיאוריה הזו, ונראה בעליל שהכותב שיעבד את כל העובדות לשירות התאוריה, על פיה המלחמה פרצה כיוון שישראל דחתה את תחינותיו של סאדאת לשלום, ולכן היא אשמה במלחמה. גם אם נתעלם מן האבסורד שבגישה, המאשימה את המותקף בתוקפנות שלו – זהו ספר רצוף סתירות פנימיות ואין בו כל הוכחה חותכת לתיאוריה, ולבטח ניתן לפרש את העובדות המופיעות בו בצורה הפוכה. אולם המתקפה התקשורתית סביב הספר, הציגה אותו כאמת עובדתית המחייבת אותנו להתנער מכל מה שידענו עד כה על המלחמה.
היה זה הקדימון למתקפת יום הכיפורים 2013, שנת הארבעים למלחמה. והרי ברור שהמגמה העומדת מאחורי המתקפה, אינה אלא אזהרה מפני אסון שיתרחש עלינו, אם לא נכנע לכל דרישה שהאוייב דורש מאיתנו היום. "ביבי, אל תהיה גולדה," יאמר המסר, המבוסס על רצח האופי שנעשה לגולדה מאיר.
אילו מצרים רצתה בשלום, היא לא היתה תוקפת את ישראל. רק ניצחון ישראל במלחמת יום הכיפורים, חרף תנאי הפתיחה האיומים, הביא את סאדאת להכרה שאין תוחלת למלחמה הזו, והביאה אותו להצהיר "לא עוד מלחמה" – אמירה שאיפשרה מו"מ לשלום.
היטיב להגדיר זאת אלוף (מיל') פרופ' יצחק בן ישראל, במאמר שפרסם בגיליון האחרון של כתב העת "האומה":
"עבור המצרים היתה זו [תבוסתם בשדה הקרב במלחמת יום הכיפורים א.ה.] מכה נוספת בשרשרת שתחילתה במלחמת העצמאות, המשכה במבצע קדש, במלחמת ששת הימים ובתקיפות העומק של מלחמת ההתשה, ושיאה בחוסר היכולת להכריע את צה"ל במצב הטוב ביותר הניתן להעלות על הדעת במלחמת יום הכיפורים. ... צירוף גורמים אלו יחד, במקביל להתחזקות הדימוי הגרעיני של ישראל בעיני הערבים, הוביל את מצרים לחתימה הסכם השלום עם ישראל וליציאה ממעגל המלחמה."
יש לקוות שלא כל התקשורת תהיה מגויסת למתקפה הצפויה, ושיש מי שיבלמו אותה ויצאו למתקפת-נגד תקשורתית.

2. צרור הערות 28.8.13

* דומה שהפור נפל, אולם ההתלבטות האמריקאית בנוגע לפעולה בסוריה מובנת ומוצדקת. יש סיבות מצוינות לא לפעול, כיוון שאין כל אינטרס לאומי אמריקאי להסתבכות במלחמה בין גורמים שכולם אויבי המערב, כולם עריצים אכזריים, כולם טובחים זה בזה וכלל לא בטוח מי הצד הרע יותר. בפעולה צבאית יש סכנה להעמקת הקרע עם רוסיה וסין ולמשבר עולמי.
ואף על פי כן, ארה"ב חייבת לפעול. אם ארה"ב רואה עצמה מנהיגת העולם החופשי, היא אינה יכולה להשלים עם פשעים נגד האנושות – שימוש מאסיבי בנשק כימי נגד אוכלוסייה אזרחית. הבלגה על חציית הקו האדום שהגדירה, תפגע בשלום האנושות ותחזק את הגורמים הרדיקאליים הפנאטיים כמו איראן, צפון קוריאה, חיזבאללה, אל-קאעידה וכד', שגם כאשר הם נלחמים זה בזה, הם בראש ובראשונה אויבי העולם החופשי.
אסור לארה"ב להתערב במלחמה על השלטון בסוריה, לא לצד אסד ולא לצד אויביו. אולם עליה לפעול נקודתית להשמדת מאגרי הנשק הכימי שבידי אסד.
ובעניין זה, כל יום שעובר מקטין את האפקטיביות של הפעולה, כיוון שהעיכוב מאפשר לאסד להסתיר את מאגרי הנשק הכימי ולהעבירם למקומות חלופיים.

* על ישראל להשמיע קול מוסרי נגד הפשעים נגד האנושות בסוריה, אך בשום אופן אל לה להצטייר כממריצה של ארה"ב והמערב לפעול בסוריה. הממשלה נוהגת עד כה בתבונה בפרופיל הנמוך שהיא מגלה כלפי הנעשה בסוריה ובניטרליות המוחלטת שלה, ועליה לדבוק בקו זה.

* בכל שיקול רציונלי, אין לאסד אינטרס לתקוף את ישראל אם יותקף בידי ארה"ב. כל מעייניו נתונים למאבק הישרדותו במלחמת האזרחים עם סוריה, ופתיחת חזית עם ישראל במקביל, לא תשרת את המשימה העיקרית שלו, בלשון המעטה.
אולם גם אם הערכת אמ"ן זהה להערכתי, אסור שההערכה הזאת תהווה קונספציה משתקת בצה"ל. יש לזכור, שלעתים יש לאיומים דינמיקה משל עצמם, של טיפוס על עץ גבוה שקשה לרדת ממנו. על ישראל להתייחס ברצינות לאיומים ולהיערך ברצינות לכל תרחיש.

* בימים האחרונים התקיימה תכתובת ביני לבין היועץ האסטרטגי חיים אסא, ברשימת התפוצה של מתי דוד, בעקבות מאמר של מתי דוד שתקף את התבצרותו של אסא בהצדקת ניסיונות הנסיגה מהגולן, גם כאשר ברור היום, איזה אסון היה כרוך בכך למדינת ישראל. לדעת אסא, אילו ישראל נסוגה מהגולן, כל מה שקורה בסוריה לא היה קורה – היה מתקיים שלום עם ישראל, סוריה היתה דמוקרטית, המשטר היה פרו-מערבי עם אוריינטציה אמריקאית, חיזבאללה היה מתפרק, איראן היתה הופכת בלתי רלוונטית. להפתעתי, הוא לא כתב שבשאר אסד היה מצטרף כחבר כבוד להסתדרות הציונית.
אסא אינו היחיד. יש קבוצה נחושה של סרבני התפכחות, שיכולים להקים את עמותת "עיניים להם ולא יראו אוזנים", הנוהגים כמהמרים שאינם יכולים להרשות לעצמם לנטוש את הסוס בו השקיעו את הונם. האב הרוחני של הקבוצה הוא אורי שגיא. זה היה יכול להיות מצחיק, אלמלא הזיכרון המפחיד שהאיש הזה היה, קשה להאמין, ראש אמ"ן.

* כל מי שאינו מתגעגע לפיגועי ההתאבדות של ראשית העשור הקודם, ולתמונות של פיצוצים עתירי נרצחים באוטובוסים, במסעדות, בקניונים ובדיסקוטקים, חייב לדעת שהסיבה המרכזית לכך שהיום המצב שונה, היא הפעילות של כוחות הביטחון, שמידי לילה עוצרים מחבלים בשטחי הרש"פ. פעילות זו משבשת את התארגנויות המחבלים ומחייבת את המחבלים להקדיש את עיקר מעייניהם למנוסה ומחסה, ולא לפיגועי טרור.
ההסתבכות בקלנדיה, שבה כוח צה"ל שבא לבצע מעצר לא הצליח לשלוף את המחבל המבוקש ממיטתו, המחבל הצליח להתבצר על גג ביתו ומאות מתפרעים תקפו את כוח צה"ל, הוא תקלה מבצעית. תוצאתה – 3 פלשתינאים הרוגים, שירתה את האוייב, שלא החמיץ את ההזדמנות לחגוג עליה.
אין עשייה שאין בה תקלות. כמובן שצריך לחקור ולהפיק לקחים מהתקלה, אולם גם אם אחד מאלף מעצרים מסתבך, בסך הכל זוהי בהחלט תוצאה טובה.
תפקוד הכוח לנוכח ההסתבכות היה מקצועי וראוי. מצד אחד, לא ראינו את המראה המשפיל, של קיפול הזנב ומנוסה של צה"ל, כפי שקרה מספר פעמים בעבר. הכוח גילה דבקות במשימה, ועצר את המחבל המבוקש. מצד שני, הכוח נהג בשיקול דעת וריסון, לא איבד את העשתונות ולא גרם להרג המוני, שעלול היה להצית תבערה. וחשוב יותר – כוחותינו שבו בשלום תוך ביצוע המשימה. לגבי הפלשתינאים שנהרגו – מי שמשליך בקבוקי תבערה, סלעים ומכונות כביסה על חיילי צה"ל, הוא בן מוות. הריגתו הוא מעשה מובהק של הגנה עצמית. לא כל שכן, כאשר מדובר במחבלים ששוחררו בעסקת שליט וחזרו לסורם, כמו במקרה של שניים מן ההרוגים.

* ובשעה שצה"ל וכוחות הביטחון עסוקים בהתמודדות הקשה בטרור ובהגנה על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה בכלל, ואזרחיה החיים ביו"ש בפרט, הם נאלצים להתמודד עם הביריונים המטורפים של "תג מחיר". בשפה מקצועית ניתן להגדיר אותם גיס חמישי.

* במשך שנים אחדות, התפרסם בכנס שדרות לחברה מדד השחיתות. לא היה זה מדד אובייקטיבי הבוחן את הפוליטיקאים הישראליים על פי רמת השחיתות שלהם בפועל, אלא מדד תדמיתי: מי נתפס בעיני הציבור כפוליטיקאי מושחת, ומי – כפוליטיקאי ישר. באחד הסקרים, ח"כ יצחק בוז'י הרצוג נבחר כפוליטיקאי הישר ביותר.
בזכות מה? זה ברור. בזכות השתיקה.
הרצוג היה חשוד בפרשיות השחיתות של עמותות ברק. בחקירתו הוא שמר על זכות השתיקה, ולבסוף לא הוגש נגדו כתב אישום. מבחינה משפטית, זכות השתיקה מוקנית לכל חשוד, ומשלא הוגש נגדו כתב אישום, הוא בחזקת זכאי. מבחינה ציבורית, איש ציבור שאינו מסייע לגילוי האמת ושומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו סיבות טובות לשתוק, כיוון שאילו דיבר – הפליל את עצמו. לכן, מבחינה ציבורית, מששתק בחקירה, הרצוג הוא בחזקת אשם.
לאשמה הציבורית של פוליטיקאי ששתק בחקירתו אין התיישנות. הרי אי אפשר לומר על הרצוג שהוא "שילם את חובו לחברה," כמו, למשל, עמרי שרון, שישב בכלא על עבירות דומות לאלו שבהן נחשד הרצוג. האשמה הציבורית הזאת פוסלת את הנוגע בדבר להנהגה.
מן הראוי שחברי מפלגת העבודה יזכרו זאת ביום הבחירות המקדימות על ראשות מפלגת העבודה.

* מנהל טוב, רואה מתפקידו לבחון את כל המוסכמות בארגון שהוא מנהל, להפוך כל אבן ולבחון כל דרך להשתפר ולהתקדם. אולם מנהל טוב יודע שהוא לא המציא את הארגון, ומכבד את מה שהיה לפניו. האיזון הזה הוא מפתח להצלחה.
יש לברך את ירון דקל על שהוא מחפש כל דרך לשפר את גל"צ, ואין לו פרות קדושות שאסור לנגוע בהן. אולם תהיה זו טעות חמורה, אם תכנית איכותית כל כך ומוצלחת כל כך כמו האוניברסיטה המשודרת תסיים את דרכה. אם אכן כוונתו של דקל היא לבחון את התוכנית כדי לשפרה – מה טוב. אם הוא יבטל אותה, זו תהיה החמצה גדולה ופגיעה קשה באיכות התחנה.

* אחת מתכניות הרדיו האהובות עליי ביותר, היא "בילוי נעים" עם מולי שפירא, בגל"צ. הן כיוון שנושאי התרבות חשובים בעיניי, מעניינים אותי וחביבים עליי, אך בעיקר בשל העריכה וההגשה האיכותית והחיננית של התכנית, הן מצד מולי שפירא המיתולוגי, והן מצד מגישי הפינות השונות.
ב"בילוי נעים" אני מאזין בהנאה ובעניין רב גם לפינות העוסקות בנושאים שבד"כ אינם מעניינים אותי במיוחד. איני חובב ספורט, איני צופה בתכניות ספורט בטלוויזיה ולא מאזין להן ברדיו, אולם אני מקשיב בקשב רב לפינת הספורט של מוטי קירשנבאום ב"בילוי נעים". תוכניות בישול ואוכל אני מכבה אוטומטית. אבל ב"בילוי נעים", אני ממש גרופי של פינתו של גיל חובב.
אני אוהב את העברית המדויקת והנפלאה שלו, בה הוא משוחח בקלילות ובהיעדר מוחלט של נפיחות. ובעיקר אני אוהב את הקונספט של הפינה – המלצות על מסעדות טובות במחיר שווה לכל נפש, עד לגובה של 50 שקל למנה. הקונספט הוא של מולי שפירא, שיזם את הפינה במתכונת זו, כדי להעביר את המסר שלא חייבים ללכת למסעדות פלצניות, וניתן לאכול לא פחות טוב, במסעדות צנועות ועממיות, במחיר סביר.

* לקראת ראש השנה, יצא ספר קטן, לקט של 50 המסעדות המומלצות ביותר בפינתו של גיל חובב: "50/50 – 50 מסעדות בפחות מ-50 שקל". הספר נמכר בחנויות "סטימצקי", לחברי מועדון "סטימצקי" – במחיר של 10 שקל בלבד. מחיר הספר הוא המשך המסר – ניתן לקבל הרבה במעט.
אלא ש... אופס. כבר בדפדוף הראשון כל דפי הספר נתלשו ונשרו. מעין התרסה – רצית ספר בעשרה שקלים? אל תתלונן. אז זהו, שאני כן מתלונן. לא רציתי ספר בעשרה שקלים. רציתי ספר עמיד, שיהיה ברכב ואוכל להשתמש בו לאורך זמן. הייתי מוכן לשלם עליו מחיר הולם. לא נותר לי אלא לקוות, שאיכות האוכל במסעדות הזולות המומלצות בספר, קצת יותר טובה.

* זכיתי להיות השבוע סֶלֶבּ. במשך כמחצית השעה, בכל חמש דקות דיברו עליי ברדיו: "נמשך העומס בין צומת השומרים לצומת התשבי."

אהוד: ארוחה בחמישים שקל זה בלוף פירסומי אלא אם כן אוכלים מנה פלאפל או שווארמה בפיתה או רק מרק קובה. המחיר הנמוך ביותר לארוחה צריך להיות על בסיס של "עסקית" ראוייה בצהריים, בין 70 ל-80 שקל, וגם זה לרוב מחיר לצהריים בלבד, לא בשעות הערב.