"ככה הוא אמר לה..."

במשך ימים אחדים הייתי מרותק ל-383 העמודים של הרומאן החדש של נגה מרון "ככה הוא אמר לה..." – המקפל בחובו תקופה שמאז שנות הארבעים המאוחרות, לפני הקמת המדינה, ועד כמעט לימינו אלה, כאשר הגיבורה שלו, נעמי, כבר סבתא, ואולי גם בקרוב גם סבתא-רבתא.

זהו קודם כל רומאן של אהבה, של אהבה אחת שמלווה את גיבורתו נעמי במשך כל החיים, אהבה לבן-גילה מילדותה בירושלים, אריק ירדנאי, גבר מקסים, שלימים מתגלגל להיות זמר ופסנתרן פופולארי בארה"ב בשם אריק ג'ורדאן, אך טילטולי חייו, שהם במידה רבה נהנתניים וחסרי אחריות, מביאים אותו לבסוף חזרה ארצה להיות מורה למוסיקה ומארגן מופעים בבית ספר תיכון ברמת-גן.

אביה של נעמי קרוב להנהגת היישוב ודרכו היא מתוודעת מקרוב למהלכים רבים שלפני ואחרי הקמת המדינה, פרקים אשר לבני דורה של המחברת נראים מובנים מאליהם אך בעיני הדורות היותר צעירים הם ממש פרקי היסטוריה מכלי ראשון, כאשר רוב הזמן שומר הרומאן על הענקת התחושה לקורא שהדברים המסופרים בו הם ממש מכלי ראשון.

יש ברומאן אווירה חזקה מאוד של מהימנות, כאילו כל הקורה בו אכן התרחש במציאות למחברת, לחבריה ולחברותיה, וכן למשפחתה הקרובה. לא לנו לחקור ולשפוט מה "אמת" ומה "בדייה" ברומאן, ואם אכן הוא מעין כרונולוגיה משפחתית או שהוא רק מתחפש להיות ככזו כדי לשבות את לב הקורא באמינות המסופר בו. כך או כך התוצאה הספרותית יוצאת נשכרת מן הסיפור הכמו-אוטוביוגראפי הרהוט בגוף ראשון.

כתיבתה של נגה מרון קולחת, פשוטה במובן הטוב, כובשת את לב הקורא באמינותה. אנחנו חיים יחד עם נעמי המספרת את כל תחנות חייה ואת כל המפגשים הנדירים, לאורך חייה, עם אריק. בעצם היא חיה רוב שנותיה במעין חיים כפולים. יש לה בעל נהדר, אפריים. משפחה וילדים. אבל במקביל היא חיה את אהבתה הגדולה לאריק. מי יידע צפונות לב אישה. אפילו אפריים בעלה הנאמן, כנראה לא ידע, והלך לעולמו במיטתם הזוגית מבלי לדעת דבר.

מומלץ. קריאה בטעם של פעם.

אבל, כאשר אני קורא רומאן כמו זה של נגה מרון, יש לי תמיד ויכוח עם עצמי, כי אני לא מסוגל לכתוב ככה. איך אפשר לעשות מעניינים תולדות חיים של אנשים ושל היחסים ביניהם, בכך שרק מספרים עליהם. זה נראה לי לא פעם כוללני מדי, כמו כשאנחנו מספרים תוכן של סרט שראינו או רכילות מכלי שני ושלישי. כשאני כותב אני חש אחריות רבה לצבעוניות ולעיצוב של כל עמוד, כל פיסקה, ולכן חוזר ומטפל בהם עשרות פעמים ומעשיר ו"מרהט" אותם בפרטים פיקאנטיים, צבעוניים, ובמעמדים שאולי ייחרתו בזיכרון שלי ושל הקורא, פרטים שאותם לא יכולתי להעלות על דעתי כבר בכתיבת הטיוטה הראשונה. וככה, אף שנדמה לי שאני כותב ספרות פשוטה ביותר, יוצא שכמעט כל המתואר בספרים שלי מעוצב ומצועצע ברצף של תמונות-תמונות. אחרת זה לא נראה לי חשוב ומהנה.

המו"ל שלי אומר: "אני אכיר מיד כל דף ברומאן שאתה כתבת, אפילו לא יהיה עליו שום סימן מזהה."

זה אולי בגלל הפיקנטריה שאני מכניס לספריי, ומשתדל לא לשפוט אחרים על פיה.

הרומאן של נגה מרון לא יצא לאור בהוצאה מוכרת ו"חזקה" אלא בהוצאת הספרים הפרטית שלה, "נעם". זה כנראה, בשנים האחרונות, גורלם של ספרים טובים רבים, לא רק ספרי שירה אלא גם רומאנים מעולים וקריאים, אפילו "מסחריים" ר"ל, שהוצאות הספרים העמוסות לעייפה במאות כותבים וכותבות – אינן מסוגלות להכיל אותם, אפילו המחבר ישתתף בהוצאות ההפקה... כמקובל כיום, כדי להבטיח למו"ל את החזר הוצאותיו עוד בטרם הפיץ או מכר המו"ל את העותק הראשון...