עדות
על פנחס שדה
'אסטרולוג' הוצאה לאור בע"מ 2002, 303 עמ'
הספר אזל ולא יודפס יותר
הוא מתפרסם עתה בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
אהוד בן עזר: פרקי יומן (1967)
חודשים רבים שלא נגעתי ביומן. בינתיים הייתי מגוייס חודש במלחמה, בגדה המערבית וברמה הסורית. המאורע היחיד שאירע לי משך כל התקופה האחרונה הינו הידידות הנפשית העמוקה עם פנחס שדה. מצאתי בו רע כמוהו היה לי רק אורי שולביץ. אדם עימו אפשר לשוחח בגילוי-לב עד השעות הקטנות של הלילה.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 31 ביולי 1967.
*
ובייחוד חזקה עליי השפעתו של פנחס שדה, אשר השיחות השבועיות או דו-שבועיות איתו הן פגישותיי הטובות ביותר עם אדם, ומזכירות לי את תקופת ידידותי הטובה עם אורי, ואת השעות היפות של השראה שהיו עם פ. שדה הפך לעיתים לכמין מצפון שני שלי. ובכל "הפעילות הציבורית" שלי, או עסקיי עם המילואים – עומדת בפניי שאלתו, והכרעתו – וכי מה חשוב לך יותר – כל השטויות האלה, או הספרים שלך. אתה חי רק פעם אחת. אינם יכול לזכות בטוב אשר בשני העולמות.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 28 בדצמבר 1967.
אהוד בן עזר: פרקי יומן (1968)
אותו ערב לקחה אותי דיקלה [שם בדוי] אל ליאונה [שם בדוי] והשאירה אותי שם. הילדה כבר ישנה. ישבנו שנינו, מאחר שהתקרבתי אליה ביקשה שנצא לטייל על חוף הים.
היה ערב חמסין בתוך כמה ימי חמסין רצופים של הפסח. טיילנו על החוף, חבוקים, הלוך וחזור, ובכל מקום היו זוגות שרועים ולא מצאנו לנו פינה. לבסוף הלכנו לאורך הקיר הדרומי של בריכת גורדון, בין הסלעים, ואל הקיר המערבי הפונה לים [זה היה עוד בטרם נבנתה המרינה], ושם השתרענו. ליאונה פשטה את חולצתה ואנחנו התגפפנו והתנשקנו, שוכבים-למחצה על פני הסלעים.
אחר כרבע שעה היא הבחינה פתאום באדם העומד בפינת הקיר הדרומי-מערבי, ומעשן סיגריה, ומתנודד באופן מוזר. היא דיברה, קצת בהזייה, ואמרה שהוא שיכור או משוגע ואולי בא להתאבד או לזרוק עצמו בין הסלעים, לים.
צחקתי לה.
לפתע התנודד האדם ונפל אל הסלעים. אמרתי לה שהוא נפל וכי עליי לקום ולגשת לעזור לו, כי אני חובש במילואים, אך היא נבהלה ואמרה שסתם דיברה וכי אינה מאמינה לי שאכן כך קרה לו.
לא ידעתי אם הרגיש בנו או לא. לפתע קרא: "חבר, בוא תרים אותי."
ניגשתי אליו. הוא שכב במים, אפרקדן, בין הסלעים. ניגשתי לעברו בזהירות, לבחון אם אין לו נשק ביד, נתתי לו יד והרמתי אותו למצב ישיבה.
הוא מילמל משהו על סבוטאג' ועל כך שהוא יראה למישהו הנמצא בבריכה ועומד שם. כל זה אירע בלילה, בערך בשעה אחת-עשרה. שאלתי אותו אם שתה ואמר שכן. רציתי לעזור לו במשהו אך אפילו סיגריות לא היו עימי כי נשאתי את המקטרת.
שאלתי אותו אם להביא לו משהו או לקחתו – והוא סירב.
לפני שהלכנו אמרתי לו שאני רוצה שהוא יקום, כדי לראות אם הוא יכול ללכת ואם לא נפגע. שוב נתתי לו יד והוא קם ועמד. זרק קופסת סיגריות רטובות אל הים. נעליי נרטבו, וגם חול נכנס בהן מן הטיול על החוף. הוא עמד שוב בפינה, כבראשונה, ואני כבר קצת התרחקתי ממנו, ולפתע קפצה ליאונה, שעמדה מולו, בבהלה ואמרה לי שנלך ונסתלק מיד.
חשבתי שהראה לה את אבר-המין שלו, אך היא לחשה לי ששלף סכין מיטבח, ופנה לצד הסלעים, לאורך הקיר המערבי, ועוד קודם לכן אמר שהוא עוד ימצא דרך להיכנס לבריכה, (בריכת גורדון הסגורה בלילה).
לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי להזעיק סתם אנשים בלתי-מזויינים. אמנם הסתובבו כמה על החוף ולפני הבריכה, מצד מזרח. משכתי את ליאונה עימי. מצד שני, גם למשטרה לא התחשק לי כל-כך ללכת ולהעיד. לבסוף עלה בדעתי שאני יכול לצלצל ולמסור את כל הפרטים מבלי לומר את שמי, וכך אמנם עשינו. נכנסנו לקפה "ורד" ומשם צילצלתי למשטרה ומסרתי הודעה. היומנאי שאל אם אני מוכן לבוא לזהות את האדם, וסירבתי, ולבסוף שאל אם אפשר לדעת מה שמי – עניתי שאני מעדיף שלא, והוא סגר את הטלפון. מה היה הלאה אינני יודע.
ליוויתי את ליאונה לביתה. סמוך לביתה עצרה, נשענו אל מכונית, היא התרגשה כל-כך שפירפרה וברחה באמצע.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 23 באפריל 1968.
*
בגיליון "הארץ" של ראש השנה התפרסם פרק מ"על מצבו של האדם" של שדה, חלק שני, "העשב האדום בוער לאט, הנהר הירוק זורם לעד", ובו תיאור מותו של אבשלום ולילו האחרון עם אביגיל. אחד הפרקים הנפלאים שנכתבו בשפה העברית. וכמין קוריוז – נכנס בו קטע ממה שקרה לי בזמנו עם ליאונה על שפת הים של תל-אביב, ליד בריכת גורדון. כאשר אבשלום שוכב עם אחותו, מתגלה יונה בן דוד העומד ומתנועע – כאותו אדם בחוף גורדון, בצלע הבריכה. ואבשלום ניגש ואומר לאביגיל שהוא מוכרח לגשת אליו כי אולי הלה חולה, בדומה למה שסיפרתי לשדה בזמנו על מה שהתרחש בחוף.
הוא שאל אותי אותו ערב, כשישבתי אצלו: "אהוד, אתה חושב לכלול את מה שקרה לך אותו לילה עם ליאונה באחד מספריך?"
אמרתי: "לא."
"אז אתה מרשה לי להשתמש בזה לסיפור שלי?"
"פנחס, לכבוד הוא לי. אתה רשאי לעשות בסיפור מה שאתה רוצה."
בשנה האחרונה קנה לו שדה את הבכורה בין הסופרים הכותבים כיום בארץ, בהשאירו את רובם אם לא כולם הרחק מאחוריו, ובקובעו רמה שקשה להתחרות בה אך גם קשה לכתוב אחרת לאחר שהוצבה. כך, פחות או יותר, גם דעת יהושע הכותב עתה את הרומאן השני שלו. ביום שישי האחרון, בשיחה בטלפון, התוודה לפניי, די בכאב, על הרגשתו כי עולמו של שדה ועולמו שלו עצמו נמצאים די קרובים, וכי הפרק שהתפרסם ב"הארץ" דומה בהרבה לפרק הסיום שתיכנן לרומאן שלו [כניראה "האישה הגדולה מן החלומות"] ואשר גם בו צריך להתרחש רצח.
בעיני ענת [לימים אשתי הראשונה] אין שדה מוצא חן, וזאת לאחר ביקור אחד שלנו אצלו אשר לא היה מוצלח ביותר. הידידות שלי איתו מרגיזה אותה, אין היא מבינה את שיגעונותיו ומוזרויותיו, ומרגיז אותה שלדעתי הוא עולה עליי בהרבה בכתיבתו. אהבתה אליי מעוורת את עיניה.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 23 בספטמבר 1968.
*
וכך מתאר שדה את רצח אבשלום, לאחר הזדווגותו עם אחותו העירומה אביגיל, בשוכבם על פני האדמה בפאתי ירושלים:
"לפתע, כנבעתת, התרוממה אביגיל וישבה על מקומה. בין העצים, בריחוק מה, כמו רוח-בלהות שהתגשמה מתוך האין, ניראתה דמות איש. פניו לא ניראו בחשיכה, אך אביגיל הכירתהו מיד: היה זה הבחור בעל השפתיים המשוחות באודם. כיצד הגיע לכאן? הייתכן כי הלך בעקבותיהם, בחשאי, בהיחבא, לאורך כל הדרך? ומה מוזר: הלה לא עמד דומם, אלא היה מתנועע על מקומו כבאיזו עווית, או כמקיא. ועם זאת לא השמיע שום הגה.
"לרגע דימה אבשלום כי אין זאת אלא שעיניו רואות מראה תעתועים, ואולם הוא ידע כי לא כן הוא. דמות האיש היתה ברורה וגלוייה לעין, ומרוחקת אך כעשרים צעד מהם. אבשלום קם, לאיטו, ועמד על רגליו.
"אל תיגש אליו, לחשה אביגיל.
"אולי הוא חולה? אמר אבשלום, בהיסוס... הוא פנה אל עבר הדמות, ובטרם הספיקה אביגיל, שחשה ברגע ההוא להתעטף בחולצתה, לעצור בעדו, כבר היה רחוק ממנה מרחק פסיעות אחדות, והיא ראתהו הולך באפלולית, אל בין העצים, הולך וקרב אל הדמות, אשר עתה ניצבה כמסומרת, ללא ניע וללא הגה.
"מה שהתרחש שם, עכשיו, באפלולית, בין העצים, לא נמשך אלא רגע קצר מאוד, ולא היה נהיר לאביגיל ממקום שבתה. לכהרך-עין ניראו שתי הדמויות כמתמזגות לגוש מטושטש אחד, משהו זע, נשמע קול עמום, מכוער, ואחריו כעין אנקה חטופה, ומיד שב הגוש הכהה והתפרד, חלקו האחד חמק כצל בין העצים ונעלם כלא-היה, השני שח לפתע, כמו התגמד, וקרס ארצה... אביגיל קפצה על רגליה. ליבה פעם בפראות. היא חשה אל המקום, וכשרכנה ארצה, ראתה את אבשלום יושב בלי נוע, מכווץ, ידיו שמוטות וראשו נופל על חזהו. מה מוזרה היתה ישיבתו כך, אביגיל קראה בשמו, ולא ענה. משהו רשרש בין העצים, ומי אחרי-כן נשמע מאותו מקום כעין חרחור, שיצא ספק מגרונו של יצור-אנוש ספק מגרונה של תנשמת. אביגיל כרעה על ברכיה והניחה ידה על כתפו של אבשלום. קצות אצבעותיה נגעו במשהו לח וחמים. היא לפתה את זרועו. גם זו היתה לחה. דם! קילוח דק של דם היה מפעפע וניגר מתחת לעצם הבריח ומטה, על החזה, על הזרוע. אין זאת אלא שהסכין פגעה באחד העורקים. פלצות אחזה בה באביגיל. הדם הוסיף לקלוח, לא בשפע אך באין מעצור." (מתוך: "העשב האדום בוער לאט, הנהר האדום זורם לעד", ספריית תרמיל, פירסומי קצין חינוך ראשי, משרד הביטחון, ההוצאה לאור, 1970, עמ 46-44).
לא במקרה כלל שדה באותו ספרון גם את "הסיפור על אודות איילה" מתוך "החיים כמשל" (1958), שבו תיאר את קנאתו לאיילה, אשתו-לשעבר. הוא מספר שם שערב-ערב היה עומד ואורב לה תחת חלונה:
"פעם (זה היה בחורף; איילה החלה מתיידדת אז עם צייר אחד, בחור ממולח, שרישומיו הווירטואוזיים וסגולתו להתחבב על אלה שנזקק להם היקנו לו כסף אף פרסומת) ראיתיה, בעומדי שם בשעת ערב מוקדמת, בצאתה מן הבית בלוויית ידידה. הלכתי לביתי, נטלתי סכין וחזרתי. חיכיתי עת ארוכה – אולי שעות אחדות. גשם החל יורד; שותת מים הוספתי ועמדתי מסתתר בצילה של גדר, עד שלבסוף, אחרי חצות, ראיתים בשובם. הם לא הבחינו בי וניגשו עד לפתח הבית. אני אמרתי בליבי, כי אם ייכנס הבחור עם איילה לחדרה, הרי שבצאתו אשחט אותו; אבל אם ייפרד מעליה ליד הפתח – הרי אין לי עליו ולא כלום. [- - -]
"עברו רגעים ארוכים. הרגשתי שאני עייף וחולה. רקותיי להטו; במוחי לא היתה שום מחשבה; השניים הוסיפו לעמוד ולהסתודד; חיכיתי.
"לבסוף נכנסה איילה בפתח והצייר פנה לאחוריו והלך. הוא עבר כה סמוך אליי עד שכנפי מעילו נגעו במעילי שלי. אחר-כן נעלם בחשיכה.
"הוספתי ועמדתי עוד איזה רגעים – איני יודע כמה – ובאחד מהם התרחש לי דבר מוזר, דבר שהתרחש לי כבר איזה פעמים בחיי: כמו ברק היכתה לפתע את כל הווייתי תחושה עמוקה של מוות." (שם, עמ' 77-74).
לימים סיפר לי אורפז מפי שדה כי לאחר שאשתו הראשונה יעל, הקרוייה ב"החיים כמשל" איילה, עזבה אותו, היא החלה יוצאת עם גבר אחר. שדה התמלא קינאה נוראה, לקח סכין והחל לעקוב אחריהם. באחת הפעמים עמד לדקור את הגבר שהיה עם אשתו-לשעבר ורק ברגע האחרון התעשת.
הסצינה שבה יונה בן-דוד דוקר למוות את אבשלום אינה אפוא רק פרי מה שסיפרתי לשדה ממה שקרה לי אותו לילה עם ליאונה אלא שאובה ממה שקרה לו עם איילה ב"החיים כמשל".
כל חייו התנודד שדה בין ההזדהות עם יונה בן-דוד החלכה, הצמא למגע אישה, הבודד מחוסר-ברירה – לבין אבשלום, היפה, הגא, אהוב הנשים, החי מעבר לטוב ולרע, המתבודד מרצונו, והוא היפוכו הגמור של יונה. שני אלה דרו יחד בנפשו של שדה והיו, יותר מכל דבר אחר – הוא-עצמו.
*
שרי. פגשתי בה ערב אחד ברחוב דיזנגוף, כשטיילתי יחד עם ענת. שער פזור כמו בתמונת השער של "על מצבו של האדם", ונוס של בוטיצ'לי. שרי שימשה לפנסח שדה דגם לדמותה של אביגיל בספר הזה. פניה הזקינו מאוד, נתארכו והן כמו חרושות קמטים. לאחר יומיים, כפי שנתברר לאחר מכן, פגשה במקרה את שדה בכיכר דיזנגוף והם שוחחו שעות ארוכות בביתו, לאחר שלא התראו כשנתיים. הוא מתפעל ממנה ו"שואב" את דמותה, בלא ספק למען הפרקים החסרים עדיין בחלק השני של ספרו.
בעיניי ניראתה מוכה מאוד ונואשת. מי יודע איזה עתיד נורא נשקף לה. אימה היתה בזמנו תקופה ארוכה אהובתו של דודי יחיאל [שהיה חביבן של נשים רבות בפתח-תקווה] והם אף עמדו להתחתן, אלא שהיא כניראה נסוגה ברגע האחרון למרות שאהבה אותו, משום שלא ניראה בעיניה די מבוסס מבחינה כלכלית [ואולי היו גם סיבות אחרות]... אביה של שרי הוא הבעל השני של אימה.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 16 באוקטובר 1968.
*
פנחס שדה, על "אנשי סדום" – הוא חושב שצדקתי בכך ששיערתי מראש כי הספר לא לטעמו. אמנם הספר מעניין, כתוב יפה ובסגנון, אבל, הוא מרגיש עצמו כמו שאמר קצטניק במשפט אייכמן – כנמצא על פלניטה אחרת. במצב שבו הוא נמצא עתה, וכל אשר מעסיק אותו – ניראה לו הספר מרוחק כאילו הוא, או הספר, שרויים בפלניטה אחרת. ואין הוא יכול להתייחס לכתוב בו.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 17 באוקטובר 1968.
*
אולי אני מחמיץ פגישות כה רבות עם קהל בהרצאות בדיבור על "נושאים" [תחושת המלחמה והמצור בספרות העברית] ועל סופרים השייכים יותר לסוציולוגיה של הספרות מאשר לנשמתה ולרוחה. אך אולי טבעי הוא כך שאינני יכול לדבר בצורה אכסהיביציוניסטית, רגשית-מדי, או בנוסח ה"מגיד" של פנחס שדה, אשר קודם כל, ותמיד, כדי ליצור "אווירה" – מפחיד בני אדם במותם הבלתי-נמנע, ואחר כך מטיף להם מוסר לבל יבזבזו את חייהם.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 20 באוקטובר 1968.
*
היחידי שאמר ביקורת נכונה [על מסתי "פורצים ונצורים"], נבונה, מנקודת מוצא אמיתי של הספרות – הוא פנחס שדה.
*
אהוד בן עזר: מתוך היומן, תל-אביב, 26 בדצמבר 1968.
המשך יבוא