"אסתרא בלגינא קיש קיש קריא." זו היתה תגובתי המיידית, בדף הפייסבוק שלי, על הודעתו של יאיר לפיד שהוא מצטרף לחיים הפוליטיים ומקים מפלגה בראשותו.
זהו פתגם ארמי המופיע בתלמוד, ופירושו המילולי הוא "מטבע בכד קורא קיש קיש". משמעותו היא, שקופסה שיש בה מטבע אחד, מרעישה הרבה יותר מקופסה מלאת מטבעות. בתגובה הזו הבעתי את זלזולי בלפיד, והצגתי אותו ככלי ריק, נטול ערך.
הזלזול שהפגנתי, נבע מהאופן בו הצטיירה בעיניי דמותו מכתיבתו כבעל טור בעיתונים ומהופעתו כמגיש "אולפן שישי" בערוץ השני. הוא הצטייר בעיניי כאדם רדוד, פסבדו אינטלקטואל, נוטה לסיסמאות שחוקות ולקלישאות, נעדר אמירה משמעותית מקורית, נרקיסיסט, שחצן, יהיר, מטפח דימוי כריזמטי המבוסס בעיקר על מראהו החיצוני. הוא האיש שבא למלוך עלינו?
האם כך אני רואה את הדברים גם היום? האם עמדתי אודות יאיר לפיד השתנתה?
התשובה לשאלה זו מורכבת. אני מודה ומתוודה שלפיד הפתיע אותי מאוד לטובה כמנהיג וכפוליטיקאי. יש בו הרבה יותר מכפי שייחסתי לו בעבר. מצד שני, לא אחת, כאשר אני קורא את דבריו ושומע אותו, הוא מחזק את דעתי הקדומה אודותיו.
מה גרם לתמורה בעמדתי?
מבחן התוצאה בבחירות, הוא הסיבה המרכזית לכך שלפיד הוא איש השנה תשע"ג. אל מול הניצחון הגדול שכל הסקרים וכל הפרשנים נבאו לנתניהו, לפיד טרף את הקלפים, בהישג מרשים מאוד של 19 מנדטים, למפלגה חדשה, שבראשה עומד אדם חסר ניסיון פוליטי וביצועי. זה בהחלט הישג גדול.
אולם מבחן התוצאה אינו מעיד בהכרח שטעיתי בהערכתי המוקדמת. אדרבא, פוליטיקאי יכול לנסוק ולהצליח בשל כריזמה מזויפת, זריקת קלישאות וכד', בעוד הוא עצמו ריקא ופוחז. דמגוגים ופופוליסטים יכולים להצליח ואף לנצח בבחירות, אך ניצחונם אינו מעיד על טיבם. ואנו למודי ניסיון של "עלייתו ונפילתו" של מנהיג זה או אחר או מפלגה זו או אחרת, שכמו עץ הקיקיון – בן לילה היו ובן לילה ירדו. נדמה לי שאחד מהם אף נשא את שם משפחתו של יאיר.
אולם מעבר לכישרון להיבחר, לפיד הוכיח את עצמו גם במבחנים אחרים. הראשון שבהם היה הרכב רשימתו. איני חסיד של שיטת הפריימריז, שלא היטיבה עם החיים הציבוריים בישראל, בלשון המעטה. אני מבכר סוג של ועדה מסדרת, שתבנה את הרשימה המתאימה ביותר ותציג אותה למשפט הציבור. לא, איני מצדד בשיטת לפיד-ליברמן-לבני-הרב עובדיה, של מנהיג שעל פיו תישק רשימה. אך יש למצוא דרך ביניים.
מאחר וב"יש עתיד", לעת עתה המנהיג בוחר את הרשימה, כל האחריות על הרכבה – עליו. במבחן הזה הוא עמד בצורה מעוררת כבוד. הוא הרכיב רשימה מצוינת. איני מתכוון לרשימת כוכבים נוסח ד"ש, מפלגת המרכז ו"קדימה" (וכמו חברי רשימתו עופר שלח ויעקב פרי), אלא לרשימה של אנשי אמת, אנשי חברה, חינוך, תרבות ורוח מן המעלה הראשונה. הוא הרכיב רשימה שמבחינת המסר לחברה הישראלית, היא היפוכה של "שינוי" בראשות אביו. שינוי היתה מפלגת החילונים והחילוניות הקיצונית, והמסר שלה היה שנאה, לעג ובוז אובססיביים לדת, לדתיים ובעיקר לחרדים. טומי לפיד מעולם לא היה מעמיד במקום השני ברשימתו רב אורתודוכסי, ראש ישיבה.
בבחירתו של יאיר לפיד ברב שי פירון למס' 2 ומועמדו לתפקיד שר החינוך, היה מסר חברתי שמשמעותו חורגת בהרבה מכך שמדובר במועמד מצויין. וכך גם בבחירת המנהיגה הדתייה ד"ר עליזה לביא, וכך בבחירת הרב החרדי דב ליפמן, וכך בבחירת ד"ר רות קלדרון – אשת רוח משמעותית ביותר בחברה הישראלית ומן הדמויות המרכזיות בעולם ההתחדשות היהודית בכלל ובתי המדרש הפלורליסטיים בפרט, בדור האחרון. כך גם בבחירתו של מאיר כהן, ראש עיריית דימונה, מנהיג חברתי וחינוכי אוטנטי שצמח כמורה ומחנך, מנהל בית ספר וראש העיר. המסר שבהרכב הזה, הוא מסר של אחדות לאומית, של גשר בין שסעים ובין חלקי החברה.
לכך מצטרפת הברית המפתיעה בין לפיד ובנט, "יש עתיד" ו"הבית היהודי". ייתכן שנכון היה לבחור בשניהם כצמד השנה. החיבור ביניהם היה, בעיניי, מסר השנה. בנט מציג ציונות דתית מתונה, מתחדשת, פתוחה – היפוכה של החרד"לות. ככזה, הוא מעניק ביטוי פוליטי להתרחשות עומק בחברה ובתרבות הדתית לאומית בשנים האחרונות, בניגוד לתדמית המקצינה והמתחרדת של מגזר זה. נאומו החם, המקבל והאוהד של בנט בוועידת הרבנים הקונסרבטיביים, שבו הוא התייחס באותם אהדה, קבלה וחום גם לרפורמים, הוא בעיניי ציון דרך משמעותי בחברה הישראלית. איש מקודמיו לא עשה זאת, איש שמקודמיו לא היה מעז לעשות זאת. הוא עשה זאת, כאשר הציבור שאותו הוא מייצג היה בשל לכך.
אחד הרגעים היפים והמרגשים השנה, היה נאום הבכורה של רות קלדרון בכנסת, שהיה בעצם שיעור במדרש. רבע מיליון כניסות לצפייה בנאום ביוטיוב בתוך ימים ספורים, העידו על כך שהחברה הישראלית כמהה מזה שנים רבות, לקול שרות הביאה לכנסת. אני נחשפתי לנאום הזה, לראשונה, דרך סטטוס בפייסבוק של נפתלי בנט, שיצא מגדרו כדי לשבח אותה על הנאום, תחת הכותרת "משהו חדש מתחיל". זו היתה גם תחושתי.
בתיקון ליל שבועות שהנחיתי בקריית שמונה, אירחתי שני ח"כים – חילונית וחרדי. בכך אין כל חדש. אבל כאשר הח"כ החרדי הוא ממפלגה שלעומד בראשה קוראים לפיד, והח"כית החילונית היא מ"הבית היהודי", כלומר מהמפד"ל – משהו חדש מתחיל, באמת. האמת היא שהרב שיח היה קצת משעמם, חסר אקשן. השנים הסכימו ביניהם כמעט על הכל. בהפסקה יצאתי לחנייה, לבדוק אם במקרה החמור של המשיח קשור שם.
הברית בין לפיד ובנט מבטא את שבירת הדיכוטומיה בין "דתיים" ו"חילונים" ובין "ימין" ו"שמאל". ובעיקר, זאת שבירת המיתוס של "גוש מרכז שמאל", שלכאורה לפיד היה אמור להיות שייך אליו, לצד דב חנין זועבי. לפיד הבהיר שאינו שייך לאותו מחנה עם הזועבי'ז, ולמרות התעמולה שהציגה את דבריו כ"גזעניים" ושוללי זכויות הערבים, כביכול, הציבור הרחב הבין היטב את כוונתו – יש לאזרחים הערבים מלוא הזכויות הפוליטיות, אולם עמדתם השוללת את קיומה של המדינה היהודית, מוציאה אותם מחוץ לכל משחק קואליציוני ומכל גוש פוליטי סביר במדינת ישראל. לפיד הגדיר את עצמו כמפלגת מרכז, ולא היה מוכן לשחק את משחק "קדימה", נוסח חיים רמון – מתן כותרת "מרכז" לעמדות מר"צ. לפיד הציב את עצמו ואת מפלגתו באמת במרכז. לא בכדי, את מצעו המדיני, שהוא מתון ופשרני במידה, הוא בחר להציג באריאל, והיתה בו התנגדות לנסיגה לקווי 49' ולחלוקת ירושלים.
את המו"מ הקואליציוני הוא ניהל, בשיתוף פעולה עם בנט, בהצלחה רבה שהניבה הישגים רבים. הוא עמד על התמודדות אמתית עם סוגיית השתמטות החרדים משירות בצה"ל וזה רק אחד מהישגיו. כמו בהקמת הרשימה, כך גם במו"מ הקואליציוני, יאיר לפיד הרשים אותי בעיקר בדרישתו העיקשת לקבל את התיקים החברתיים בממשלה – תיקי החינוך, הרווחה והבריאות. תיק החינוך הוא אמנם תיק נחשק, אולם משרדי הרווחה והבריאות נחשבו כארץ גזירה, ולכל היותר כפרס ניחומים. באמצעות תיקים אלו, ניתן להשפיע מאוד על החברה הישראלית. הרב פירון מוביל רפורמות חשובות מאוד, ובהן התמודדות עם עבודת האלילים של המדידה – הפטישיזם של הסרגל שקם על יוצרו, והעלאת החינוך האימתי, החינוך לערכים, החיבור האנושי בין מורה ותלמיד על ראש שמחתנו. הוא החליט על הקמת אגף להתחדשות יהודית, ובכך הוא ישים קץ לעוול המתמשך של אי הכרת המדינה ביהדות המתחדשת, הפלורליסטית ואפס תמיכה בה. העובדה שדווקא שר חינוך דתי, רב וראש ישיבה, מתקן את העוול הזה, היא בעבורי התגלמות הפוליטיקה החדשה. שר הרווחה בונה תכנית לאומית לחיסול העוני. נשמע יומרני, אך מזמן לא הוצבה מטרה כה צודקת ומוסרית בפני משרד ממשלתי. שרת הבריאות בוחנת את כל נושא השר"פ והרפואה הפרטית, ואולי תצמצם את הפער הבלתי נסבל ברמת הבריאות ותוחלת החיים בין עשירים ועניים.
בתור מי שהציב בראש מאבקו בבחירות את הסוגיות הכלכליות חברתיות, לפיד טעה ואכזב כאשר דרש לעצמו את תיק החוץ. אך הוא התעשת במהרה, ולקח על עצמו את תיק האוצר.
למרבה הצער, בתור שר האוצר, הוא התגלה, לפחות עד כה, כאכזבה. לפיד נישא בבחירות על כנפי רוחות המחאה החברתית של 2011. רבים ממשתתפי המחאה לא היו בשלים לתמוך במסרים הסוציאל-דמוקרטיים של שלי יחימוביץ', שנראו להם מרחיקי לכת (גילוי נאות – אני הצבעתי בעבורה, חרף התנגדותי לדרכה המדינית, דווקא בזכות דרכה החברתית). בלפיד הם ראו מנהיג המחויב לכלכלה הקפיטליסטית, אולם באורח מרוכך, אנושי, חברתי; – הם ראו בו דרך שלישית בכלכלה. הם לא חיפשו אלטרנטיבה סוציאליסטית, אולם הם רצו קפיטליזם נאור, שמציב במרכז ערכים של תחרות הוגנת, שוויון הזדמנויות ודמוקרטיה, להבדיל מהקפיטליזם החזירי המבוסס על רדיפת בצע חסרת גבולות ויוצר ג'ונגל פרוע של חטוף ככל יכולתך; שבו קומץ גדולים בולעים את כל השאר, בכלכלה של "כל דאלים גבר", כלכלת מקורבים ומחוברים (שלמעשה מנוגדת לא רק לסוציאליזם אלא גם לקפיטליזם האמיתי).
בשיאה של המחאה החברתית, פירסם לפיד מאמר שהוצב בכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות": "מרד העבדים". וכך הוא כתב, בין השאר: "הכבלים על ידיכם שקופים, השלשלאות על רגליכם בלתי נראות, אבל הן עדיין פוצעות אתכם. אתם עבדים למשכנתא, עבדים לשכר הדירה, עבדים למחירי המזון, עבדים למחירי הדלק.

"אתם עבדים לבירוקרטיה המשעבדת אתכם ולפקידות האדישה לגורלכם. עבדים לטייקונים המעבירים זה לזה מיליארדי שקלים, שחלקם הגדול נלקחו מכספי הפנסיה שלכם, מבלי שיטרחו לשאול אתכם או לתת לכם על כך דין וחשבון. עבדים לשלטון שהפך למועדון חברים סגור שבו לנצח אותם אנשים מתחלפים שוב ושוב באותם תפקידים, סוגרים עניינים בקריצת עין, ויודעים שלעולם לא יתבקשו לשלם את מחיר הכישלון.
"אתם עבדים מפני שעבדות היא מצב שבו אתה עובד ומישהו אחר מרוויח. אם הקוטג' עולה יותר, הדלק עולה יותר, שכר הדירה עולה יותר, התשלומים לבריאות עולים יותר, אבל אתם מרוויחים אותו דבר או פחות – אז מישהו אחר מרוויח. מישהו מקושר, מסודר, שחוקי המשחק נכתבו בשבילו.
"כי אם רוב מוחלט של מוצרי יסוד הוא יקר בהרבה מאשר באירופה או באמריקה, ובאותו זמן אתם מרוויחים הרבה פחות מאשר באירופה או באמריקה, אז זוהי עבדות מודרנית. איש אינו מצליף בנו בשוטים בשדות הכותנה, אבל גם לא צריך, אנחנו כבולים אל האדמה הזו לא פחות.
"פעם לפחות ידעו העבדים אצל מי הם עובדים. אם קראו לעבד 'ג'פרסון', סימן שהוא עבד בשדה של ג'פרסון. העבדים המודרניים אינם יודעים אפילו מי מחזיק בקצה השני של הכבל. רשת סבוכה של קשרים סובבת את חייהם, מנהלת אותם מבלי שיידעו איך היא פועלת.
"אנחנו לא סוציאליסטים, אחיי העבדים, אבל אנו יודעים לזהות אי-צדק כשאנו רואים אותו. מעמד הביניים הישראלי משלם על מי שמתחתיו, וזה בסדר, ועל מי שמעליו וזה מאוד לא בסדר."
וכן הלאה וכן הלאה. האם מישהו מהקוראים מזהה את האיש שכתב את הדברים הללו עם שר האוצר בממשלת ישראל? לפיד נכנס לתפקידו, והפך שפוט של פקידי האוצר והאידיאולוגיה שלהם יותר מקודמיו. זו אכזבה גדולה. עם כניסתו לתפקיד, הוא רתם את כישרון הניסוח שהיה מגויס למאבק נגד העבדות, כלשונו, להסברת המדיניות שנגדה נאבק טרם כניסתו לתפקיד. זו אכזבה גדולה. הוא מלווה צעדים אנטי חברתיים בדמגוגיה אנטי סוציאלית פופוליסטית, כמו "תפקיד ההורים לפרנס את ילדיהם" להצדקת הקיצוץ בקצבאות הילדים, כאילו מישהו התייחס לקצבאות כאל הגורם המפרנס ולא כאל כלי המסייע לאזרח ומקל על העובדים לקיים את משפחותיהם בכבוד.
לפיד תולה את הקולר למדיניותו הכלכלית בגרעון שהותירה הממשלה הקודמת, ומבטיח שבתוך שנתיים יהיה טוב והוא ימלא את הבטחותיו לבוחר. איני יודע מה יהיה בעוד שנתיים, ותמיד נשמח להיות מופתעים לטובה. נכון לעכשיו, שר האוצר הוא אכזבה.
רבים יורדים על לפיד, על כך שהוא כותב סטטוסים בפייסבוק במקום לנהל את האוצר. זו טענה מרושעת. הרי כל השרים כותבים סטטוסים בפייסבוק, לא פחות ממנו. הפייסבוק הוא כלי חשוב לקשר עם הציבור ולהשפעה עליו. הבעייה אינה בכך שלפיד כותב בפייסבוק, אלא שבתוכן ובסגנון כתיבתו בפייסבוק, הוא מצדיק בדיעבד את ה"קיש קיש קריא..." – או אולי כאן מתאימה יותר ההגדרה "פחז כמים". האם הוא קרא שנית את שכתב; האם עשה איזושהי הגהה, בטרם שחרר את התגובה לאזרח, בוחר "יש עתיד", שהביע בפניו את אכזבתו ותסכולו: "נכון ארנון, כולנו אידיוטים והיינו שרויים בתרדמת הבורות העצובה שלנו, עד שקרה לנו נס גדול והגעת אתה – שלא היית מימיך בכנסת, לא ניהלת מפלגה, לא העלית הצעת חוק ולא ישבת בוועדה – גאלת אותנו מייסורי טיפשותנו הקולקטיבית, ונשאת אותנו על כפיך הצחורות אל פסגת התבונה"? הרי הסגנון הזה והתוכן הזה גורמים לנו להסמיק מבושה. הזה שר האוצר שלנו?
אז מה היה לנו שם? לפיד הפתיע בהישגים גדולים ובהצלחות מרשימות ובהכרעות ערכיות משמעותיות ביותר. אך לעיתים הוא גם שב ומתגלה כאותו כלי ריק, יהיר ושחצן.
אז מיהו ומהו יאיר לפיד האמיתי? מבחינתי הוא עדין חידה.
מעבר לכף הזכות וכף החובה במאזנו של לפיד, יש לגנות ולהוקיע את התופעה מעוררת הסלידה של שנאת לפיד – שנאה שיש המטפחים אותה באובססיביות. לפיד היה למושא להסתה שלוחת רסן ומסוכנת, בעיקר ברשתות החברתיות. חובתה של החברה הישראלית להגן על לפיד ובעצם על עצמה מפני אותה הסתה ואותה שנאה. שיאה של התופעה הוא המיצג ה"אמנותי" במוזיאון עין הוד – מתקן נעלים להשלכה על דיוקנו של יאיר לפיד. אם היה מוענק אות קלון להסתה ולשנאה על שם יגאל עמיר, אין ספק שהזוכה המאושר לשנת תשע"ג היה דרור קרטה, יוצר המיצג.
יאיר לפיד היה האיש שהשפיע על חיינו השנה יותר מכל אחד אחר, ולכן בחרתי בו כאיש השנה תשע"ג.

אהוד: תמכתי בלפיד לפני הבחירות, כאשר אתה יצאת נגדו בשצף-קצף, ולא התאכזבתי ממנו גם אחרי הבחירות, חרף דבריך עליו כשר האוצר – ואני חושב שהוא נוהג באחריות ובתבונה ואני מאחל לו הצלחה בתפקידו הקשה וגם בכל תפקידיו בעתיד. אני אמנם אלרגי לח"כית רות קלדרון ממפלגתו, אבל זו גחמה אישית שלי, ואתה – תיהנה ממנה ומפיה המפיק מרגליות.

2. הוועד האורווליאני
תגובה ליובל דניאלי, "גלויות הוועד למען השלום בישראל",
"הדף הירוק" 29.8.13
ברומן הדיסטופי "1984", מתאר ג'ורג' אורוול מציאות עתידית, לכאורה, של "אוקיאניה" בשלהי המאה ה-20. למעשה, הוא תיאר באופן מדויק את המציאות בברית המועצות ובמדינות הגוש הסובייטי בימיו. אחד המשרדים החשובים במשטר באוקיאניה נקרא "מיניסטריון האמת". תפקידו – הפצת שקרים, שיכתוב ההיסטוריה, כיבוס השפה, והחדרת "שִֹיחַדָשׁ" ומעוות לחיי האנשים במדינה.
"מלחמה היא שלום" הייתה אחת הסיסמאות של השלטון והמפלגה, בספר. ובמציאות, השלום היה אחת הבשורות הגדולות של משטרו המדכא של סטלין, המשטר שרצח מיליונים מבני עמו, ודיכא את רוח האדם של כל אזרחי בריה"מ והגוש הסובייטי. את בשורת ה"שלום" שלו הפיץ סטלין בכל העולם החופשי, מתוך מגמה ברורה להחלישו ולכרסם בו מבפנים, ומתוך הכרה בחולשות הדמוקרטיה. ואכן, בכל העולם נמצאו לו אידיוטים שימושיים, ובהם הטובים שבאנשי הרוח, היוצרים והסופרים, שנשאו את בשורתו – בשורת "השלום" ו"הדמוקרטיה העממית".
גם בישראל. את "1984" כתב אורוול ב-1948. הספר יצא לאור ב-1949. ב-1949 קם בישראל "ועד השלום בישראל", בראשותו של מאיר יערי, שנשא את בשורת ה"שלום" הסובייטי. הוועד היה סניף של "תנועת השלום העולמית", שהפיץ את רעיון השלום העולמי, מחה נגד פיתוח הנשק הגרעיני והפצתו ועוד, אולם למעשה לא היה אלא כלי שרת של המדיניות הסובייטית הבינלאומית. הוועד החל את פעולתו במשלחת ישראלית לקונגרס היסוד של "תנועת השלום העולמית" ב-1949. הוא כלל את אנשי מפ"ם ומק"י. אנשי "אחדות העבודה" והקבה"מ במפ"ם – מיהרו לפרוש מן הוועד כבר ב-1951. גם מפ"ם הלכה והתרחקה מן הוועד, ככל שהתפכחה מבריה"מ בשלהי שנות ה-50 וראשית שנות ה-60, ואחרוני חברי הוועד מטעמה פרשו לאחר מלחמת ששת הימים, לנוכח תמיכת בריה"מ במדינות ערב. הגוף נשאר על טהרת הקומוניסטים, אנשי מק"י.
בכתבתו "גלויות הוועד למען השלום בישראל", מתאר יובל דניאלי תמונה פסטורלית של תנועת שלום תמימה ושוחרת טוב, ואינו מזכיר במילה את ההקשר הסובייטי הסטליניסטי של פעולתה. הוא מצטט בערגה את סיסמאותיה האורווליאניות, ללא כל פירוש ביקורתי, שיציג לקורא שאינו בקיא את הקשרן, בפרספקטיבה היסטורית. הוא מציין, למשל, את ההתנגדות להתחמשותה של גרמניה, ואינו מזכיר שמדובר בהתנגדות לחימושה של מערב גרמניה בלבד.
הוא מזכיר את ההתנגדות לצירוף ישראל ל"ברית האזורית התוקפנית" ואינו מזכיר שהכוונה היא להתנגדות לאוריינטציה המערבית של ישראל.
הוא מזכיר את הקריאה להבטיח את זכותה של קובה לקיים את ריבונותה כרצונה, ואינו מזכיר שהכוונה היא למשטר הדיכוי הקומוניסטי הטוטאליטרי של פידל קסטרו, שדיכא ומדכא את העם הקובני.
וכמובן שהוא מדבר על מאבק למען שלום ואחווה באזורנו, כאשר ביקורתו היא כמובן כלפי ישראל. כן, ישראל של לפני "הכיבוש".
אני אוהב מאוד וקורא בשקיקה את כתבותיו של יובל דניאלי, המתארות את ההיסטוריה התרבותית והאמנותית של התנועה הקיבוצית בכלל, ושל הקיבוץ הארצי בפרט. ובהחלט, מן הראוי היה להציג גם את תופעת גלויות ה"שנה טובה" של "ועד השלום". אלא שראוי להציג את התמונה בצורה אמיתית, לא כאילו יצאה תחת ידו של "מיניסטריון האמת". ראוי להציג את פרשת "ועד השלום" באופן ביקורתי, המעורר חשבון נפש, בדיוק כפי שמתייחסים לתליית תמונתו של סטלין בבתי הילדים ולאבל על מותו. הרי מדובר בדיוק באותה תופעה. "ועד השלום", היה ועד של שטיפת מוח סטליניסטית, בדיוק כמו תמונותיו של "שמש העמים". אין לעובדות הללו כל זכר בכתבה של דניאלי.
דניאלי מסיים את כתבתו בפסקה הבאה: "היום אין יותר גלויות מטעם הוועד למען השלום. היום כבר אין ועד למען השלום, גם הוא כבר ז"ל. אמצעים אחרים ממלאים את השליחות למאבק על השלום."
האלגוריה הזו דווקא נכונה. כן, גם היום קיימת מכבסת מילים המשתמשת ב"שלום" וב"זכויות האדם" ככלי לשטיפת מוח למען מטרות רחוקות, רחוקות מאוד מן הבשורה הנישאת לשווא. הלקח שאני מסיק מהפרשה, הוא הצורך להיות ספקני וביקורתי ולא ללכת שבי אחרי סיסמאות שווא, של כל מי שרוממות השלום בפיו.

אהוד: כבר בנעורינו במושבה וב"הנוער העובד" ידענו שאמונתם של השמו"צניקים בסטלין ובתנועת השלום היא שקר וכזב למרות שהם ניסו להיראות בעינינו כטובים לעומת הרעים, שהיו אנחנו.

3. לזיכרה של אמא, במלאת 25 שנים למותה

אמא נפטרה בגיל 52. באמצע החיים. במותה, היינו אנו – ילדיה, בשנות העשרים לחיינו. דומני שרק היום, כשאנו בגיל שבו מתה, אנו מצליחים לקלוט עד כמה מוקדם היה מותה, בטרם עת.
את חוברת הזיכרון שערכנו לזכרה, פתחנו בקטע מתוך שירו של ביאליק "אחרי מותי". השיר הזה ביטא בעבורנו את תחושת ההחמצה, של אישה בשיא חייה ויצירתה, שכמאמר המשורר – שירת חייה באמצע נפסקה. וצר, עוד מזמור אחד היה לה, והנה אבד המזמור לעד. שירו של ביאליק היטיב לבטא את התחושה הזאת.
אולם השיר לעמקו, מעביר מסר נוסף. ביאליק מצטט בשירו את מספידיו העתידיים שיְבָכּוּ את השיר שלא הספיק לכתוב, אך רומז להם, שאת השיר שהם ציפו לו, לעולם לא היה כותב. בכל אדם, גם אדם יוצר, גם משורר, צפוּן רז; יש מקום מסוים שאין הוא יכול ואינו רוצה לחשוף, והציפיה לכך שיחשוף את הרז הזה כמוה כציפיה חסרת תוחלת למשיח, שלא יבוא.
"נימה אחת אלמה נשארה... // כל ימיה זעה נימה זו, / דומם זעה, דומם רעדה, / אל מזמורהּ, דודהּ גואלהּ, / כמהה, צמאה, עגמה, נכספה, / כאשר יעגם לב למזומן לו // ואם התמהמה – בכל יום חכתה לו / ובנהימה טמירה שִׁוְעָה לו - / והוא התמהמה אף לא בא / אף לא בא!"
הרז הגדול של אמא, המקום אותו הדחיקה ולא שיתפה בו את העולם, ולא שיתפה בו את תלמידיה, ובעיקר לא שיתפה בו אותנו, ילדיה, היה סיפור ילדותה בשואה. ויש לי תחושה עמוקה, שהיא כה הדחיקה את סיפורי אותם ימים, עד שלא סיפרה אותם גם לעצמה. היא פשוט מחקה אותם.
לא היתה בבית שתיקה מעיקה, לא היתה אווירה של סוד גדול שאסור לדבר עליו. ההדחקה הייתה כל כך טוטאלית, עד שהיא עברה אלינו ב-DNA. העובדה שאימנו היא ניצולת שואה, היתה לחלוטין מחוץ לתודעתנו. רק אחרי מותה, כאשר ערכנו את החוברת לזכרה וחקרנו את תולדות חייה, נחשפנו לסיפורי האימה הקשים והתובנה הזו החלה לחלחל לתודעתנו.
המידע החדש איפשר לנו, אולי, להבין מיספר דברים, כמו דאגנותה היתירה לנו, ילדיה. אולם בעבורי, המידע הזה בעיקר חידד את הערצתי לכוחותיה האדירים ולבחירותיה בחיים; בחירתה לשקם את עצמה, להקים משפחה לתפארת במדינת ישראל, לבחור בתחום החינוך כשליחות גדולה של חינוך ילדי ישראל. קשה להבין איך כנערה, עולה חדשה בת 13, שנחלצה מהתופת ולאחר מכן מהשנים במחנה הפליטים בגרמניה, החליטה להתערות לחלוטין בארץ, לרכוש את השפה ולהצטיין בלימודיה ובפעילות מחוץ ללימודים.
סיפרו חברות ילדותה: "רחל היתה תלמידה מצטיינת, כל הזמן חשבה כיצד לשנות את עצמה, להיות אחת מילדי הארץ. רחל לא הסתפקה בלימודים בביה"ס באָזוּר, בית ספר של עולים חדשים. היא רצתה להתקדם, ללמוד יותר, להרחיב אופקים וזאת יכלה לעשות רק בין צברים, ילידי הארץ. ... רחל היתה ילדה שמחה, ידעה לשיר נהדר ואהבה לרקוד ריקודי עם. ... עברו שנתיים ושוב היינו על פרשת דרכים. לאן ללכת? מה לעשות? מה ללמוד? רחל ידעה מראש מה שהיא רוצה – להיות מחנכת בישראל. ... באזור, בחברת הילדים, תמיד שאפה רחל למנהיגות, תמיד רצתה שכל חברותיה תלמדנה, כי ראתה ייעוד בלימוד ובהתקדמות."
אותן תכונות ליוו אותה כל חייה. אולי הביטוי הממחיש זאת יותר מכל, הוא העובדה ששנים ספורות אחרי עלייתה לארץ, ירדה לנגב לחנך את הילדים ביישובי העולים. היא ראתה עצמה כישראלית לכל דבר; לא עולה חדשה, אלא ותיקה המתמסרת לקליטת העולים החדשים שזה מקרוב באו. אמא בנתה את עצמה במו ידיה. תרבות ה"מגיע לי" הייתה זרה לה והיא סלדה ממנה.
במכתבים שכתבו תלמידיה הבוגרים, הם ביטאו הערצה כלפיה כמחנכת דגולה וכמורה לחיים, שלאורה הם הולכים והדוגמה האישית שלה מלווה אותם גם בבגרותם.
לנו אמא הייתה בעיקר אמא אוהבת, מחבקת, מפנקת, מסורה, מבשלת, אופה, רוקמת, תופרת, סורגת. אך ממרומי שנותיי ובמרחק הזמן, גם אני רואה באמא מורה לחיים.

4. צרור הערות 1.9.13

* היום מלאו 74 שנים לפרוץ מלחמת העולם השניה. האם העולם למד מהו מחירה של מדיניות פייסנית כלפי דיקטטורים המאיימים על שלום העולם?

* למרות הססנותו, נרפותו, חולשתו, חוסר המנהיגות שלו ונאומו הפאתטי, ואף שנראה כאילו הוא מזמין כישלון בקונגרס, אין לי ספק שבסוף אובמה יתקוף בסוריה. אין לו ברירה.

* שאלה הנשאלת בימים האחרונים, היא מדוע טבח של 1,500 איש בנשק כימי מצדיק תקיפה, בעוד טבח של 110,000 איש בנשק קונבנציונלי לא הצדיק תקיפה?
יש כאן בהחלט דילמה מוסרית. ובכל זאת, יש בעיניי הבדלים משמעותיים בין ההרג הכימי וההרג באמצעים קונבנציונליים.
ראשית, בסוריה אין טבח של האזרחים בידי השלטון, אלא מלחמת אזרחים, הכוללת טבח הדדי בידי שני הצדדים. בטבח של השלטון באזרחים, מן הסוג של הטבח שביצע אסד האב בחמה ב-1981, בו הוא טבח עשרות אלפי אזרחים וילדים חסרי ישע, אולי היתה ראויה התערבות. היום מדובר במלחמה בין צבאות, שבה המטוטלת נעה מצד לצד, ולא אחת יד המורדים על העליונה. פעמים אחדות במהלך השנתיים האחרונות דומה היה שאסד עומד ליפול. 60% משטחה של סוריה נשלט בידי המורדים. ולכן, ההשוואה אינה נכונה.
שנית, מספר ההרוגים מירי של טילים אחדים עם ראשי נפץ כימיים רעילים בפאתי דמשק, מעיד על גודל הסכנה. אם העולם לא יתערב, השימוש בנשק הזה יהיה בלתי מוגבל, ויטבחו באמצעותו מאות אלפים.
שלישית, מאחר והעולם הגדיר את הנשק הכימי כנשק השמדה המוני, הבלגה על השימוש בו עלולה להתפרש כלגיטימציה לשימוש בנשק השמדה המונית, כולל נשק גרעיני. ויש מדינות מטורפות עם נשק גרעיני (צפון קוריאה) או נשק גרעיני בדרך (איראן). ואלמלא פעולת צה"ל לפני שש שנים, יתכן שהיום גם בידי אסד היתה פצצה גרעינית. לפי מקורות זרים, כמובן.

* חשבתם על ריח הגז בפאתי טבריה, אילו נסוגונו חלילה מהגולן, כפי שהטיפו לנו אנשי ה"שלום"?

* בליל שבת האחרון, כל קהילת קיבוץ אורטל רקדה אל תוך הלילה במסיבת רחוב, לציון חג ה-35 ליישוב. זה היה 5 ק"מ מהגבול עם סוריה.
יום קודם לכן, נערך בבוסתן הגולן שבמטע קיבוץ עין זיוון חג התפוח, חגיגות הקטיף השנתיות של יישובי צפון הגולן. האירוע הסתיים בהופעה של קרן פלס. השתתפו באירוע מאות אנשים, משפחות, מבוגרים וילדים. בוסתן הגולן גובל בגדר הגבול עם סוריה. אירוע כזה, במקום כזה, בעיתוי כזה, לא היה מתקיים ללא אישור גורמי הביטחון.
הנחיות מערכת הביטחון הן חג משמעיות – חיי שגרה. ואכן, גם הצימרים בגולן מלאים עד אפס מקום.
ובאותו יום, ראיתי כותרת מעצבנת ב-ynet של אריאנה מלמד: "בפעם הבאה שמישהו יגיד לי 'תרגיעי' אני אזרוק עליו עגבניה בפרצוף." הכנתי עגבניה כדי לזרוק עליה בחזרה, אבל בסוף ממש לא היה לי חשק לפתוח את המאמר. הספיקה לי הכותרת.

* רונן ברגמן הוא אחד העיתונאים הטובים והמקצועיים בישראל. הקשרים והידע שלו בנושאים ביטחוניים ובעיקר מודיעיניים מעולים, האמינות שלו גבוהה וכתבותיו מרתקות.
כתבתו "זהות כפולה" ב"7 ימים" הייתה מרתקת במיוחד. הוא חשף את אחד הסודות הכמוסים בתולדות המודיעין הישראלי – מיזם "יוליסס", בימיה הראשונים של המדינה, שבו הושתלו תשעה לוחמי מוסד יהודיים בתוך ריכוזים פלשתינאיים תוך נטילת זהות פלשתינאית מלאה. שניים מהם התמידו במשך כמעט 15 שנים ואף נישאו לנשים ערביות והולידו ילדים. סיפור מדהים וגם מעורר דילמות מוסריות לא פשוטות לגבי הקווים האדומים של המודיעין.
הכתבה חשפה גם כמה סיפורים שיש להם השלכות אקטואליות משמעותיות. באמצעות הסוכנים הללו המוסד הגיע אל לב ההנהגה הצעירה בראשות ערפאת בתקופת ההקמה של פת"ח (בשגיאה בלתי אופיינית לו, ברגמן הגדיר זאת כהקמת אש"ף). המוסד היה מודע להתארגנות הטרוריסטית ולאידיאולוגיה של מאבק לחיסולה של ישראל. רפי איתן הציע ביוני 1964 למאיר עמית ראש המוסד, לאשר פעולה של לוחמי "קיסריה", שיפרצו לדירה בגרמניה, שלמעשה נשכרה בידי אחד הסוכנים עבור ההתארגנות, ויהרגו את כל ראשיה – ערפאת, אבו ג'יהאד, האני אל חסן וכל ההנהגה ההיסטורית של הארגון. "יש לנו נגישות בלתי חוזרת ליעד," כתב איתן, "אפשר לבצע בקלות. צריך להרוג את הקומקום הזה כשהוא קטן." עמית דחה את ההצעה. כעבור חצי שנה בוצע הפיגוע הראשון של פת"ח.
כעבור 3 שנים, לאחר מלחמת ששת הימים, מאיר עמית העביר באמצעות האני אל חסן מסר לערפאת ואבו ג'יהאד, והציע להם לפתוח במשא ומתן מדיני חשאי. כעבור ימים אחדים הגיע מברק תשובה מאל חאסן: "תקבל תשובה בבוא הזמן." התשובה הייתה מיידית וברורה – גל רצחני של פיגועים.
ונשאלת השאלה – בפרספקטיבה של 50 שנה, גישתו של מי היתה חכמה, ריאליסטית, הגיונית ואחראית יותר, של רפי איתן או של מאיר עמית?

* שר החינוך החליט להקים מועצה לאומית לחינוך, שתכלול את טובי המומחים ובעלי הניסיון בתחום החינוך, מן השטח ומן האקדמיה, שתעצב את פני החינוך העתידי ותדון במדיניות החינוך לטווח הרחוק. זו החלטה מצוינת והאנשים שנבחרו למועצה הם אנשים מצויינים. אולם אין במועצה ולו נציג אחד של החינוך החברתי קהילתי (בלתי פורמלי) – לא אנשי תנועות הנוער בעבר או בהווה, לא אנשי החברה למתנ"סים, לא אנשי אקדמיה שזו מומחיותם. החינוך החברתי-קהילתי לא פחות חשוב מהחינוך הפורמלי. דווקא משר השם את הדגש על החינוך האמיתי, החינוך הערכי ולא על עבודת האלילים של סרגל המדידה, מצופה שייתן לחינוך החברתי-קהילתי את המקום הראוי לו.

* אני קורא שכמה מנהיגים חברתיים ירדו מן הארץ, וקובע חד משמעית – זה שקר וכזב. מנין לי? מכך שמי שיורד מן הארץ, אינו מנהיג חברתי. מנהיג חברתי ישראלי, אינו יכול להיות ישראלי על תנאי. תנאי למנהיגות חברתית בישראל, היא ישראליות בלתי מותנית.

* אם הרצוג ינצח בפריימריז במפלגת העבודה, מה יקרה למחרת? כבל ומרגלית, שותפיו להתמודדות, יצאו נגדו, יחתרו תחתיו וינסו להדיח אותו (וכמובן, גם עמיר פרץ, המפעיל מבחוץ את סוכניו לתמוך בהרצוג). ובהזדמנות הראשונה הם יתמודדו נגדו. למה? כי מפלגת העבודה נותרה מפלגת העבודה – מפלגה אוכלת מנהיגיה.

* אגב – "ארץ אוכלת יושביה", אינה ארץ הסועדת את היושבים בה, אלא הורגת אותם. אוכלת = הורגת. כנ"ל – "הלנצח תאכל חרב"? השאלה אינה האם תמשיך לאכול חרבות לארוחת בוקר, אלא אם החרב תהרוג לנצח. מאכלת = סכין גדולה לשחיטה.

* 15 שנים מלאו לתוכנית "המילה האחרונה" בגלי צה"ל, אחת התוכניות האהובות עליי. בתוך שיח הקצוות המתלהם בתקשורת הישראלית, התוכנית היא שמורת טבע של שיח אינטליגנטי, חברי, בלתי לעומתי, המוכיח שיש במרחב הציבורי הישראלי משהו בין ביילין ופייגלין, והוא הרבה יותר מעניין מהקצוות הצפויים והמשמימים. זיכרון אישי – אורי אורבך ראיין אותי, בתקופת שירותי כדובר ועד יישובי הגולן, בבוקר "אם כל ההפגנות" – הפגנת הענק בכיכר רבין נגד נסיגה מהגולן, בינואר 2000. בראיון הקצר, הכנסתי לכל משפט בערך את התזכורת ש"ההפגנה תהיה הערב ב-18:00 בכיכר רבין," בעידודו הבולט של אורבך. בסוף הראיון, שאל אותי אורבך: "אגב, מתי ואיפה מתקיימת ההפגנה"? (עירית לינור מאוד לא אהבה את זה, אבל לזכותה יאמר שמאז היא התפכחה).

* אהוד בן עזר קובע בפסקנות, שארוחה טובה בפחות מ-50 שקל היא בלוף. האומנם? מאחר והספר המתפורר 50/50 מצוי במכוניתי, בכוונתי לבדוק את המלצותיו ואני מבטיח לדווח על הממצאים.